נידוי (נצרות)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בנצרות, נידוי (ביוונית: Ανάθεμα, אנתמה; בלטינית: excommunicatio) הוא הכרזה הבאה להשעות או להוציא אדם מן הקהילה הדתית אליה השתייך, הכרוכה בגינוי רוחני של האדם, או הקבוצה המנודה. מקורותיו של הנידוי בכתבי הברית החדשה. באיגרת אל הגלטים נאמר: "אֲבָל גַּם־אֲנַחְנוּ אוֹ־מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם אִם־יָבוֹא לְבַשֵׂר אֶתְכֶם בְּשׂוֹרָה מִבַּלְעֲדֵי זֹאת אֲשֶׁר בִּשַׂרְנוּ אֶתְכֶם חֵרֶם יִהְיֶה".[1] ובאיגרת הראשונה אל הקורינתים נאמר: "מִי שֶׁלּא יֶאֱהַב אֶת־הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ יָחֳרָם מָרַן אֲתָא".[2]
בברית החדשה מספר מועט של דוגמאות לנידוי. בבשורה על-פי מתי מסופר שישו הורה להתייחס לאנשים הפוגעים שוב ושוב באחרים כאל גוי או מוכס: "וְאִם־לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל־הַקָּהָל וְאִם־לֹא יִשְׁמַע גַּם־אֶל־הַקָּהָל וְהָיָה לְךָ כְּגוֹי וּכְמוֹכֵס".[3] באיגרת אל הרומאים כותב פאולוס: "וַאֲנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם אַחַי לָשׂוּם פְּנֵיכֶם בִּמְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמִכְשׁוֹלִים שֶׁלּא כַלֶּקַח אֲשֶׁר לְמַדְתֶּם וְסוּרוּ מֵהֶם׃",[4] ובאיגרת יוחנן השנייה נאמר: "איש אם יבוא אליכם ולא יביא את התורה הזאת, אל תקבלו אותו הביתה ואל תאמרו לו "שלום"; כי המברך אותו בברכת שלום משתתף במעשיו הרעים".[5]