סמכות עניינית
סוגיה משפטית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סמכות עניינית עוסקת בשאלת הסמכות של הערכאה לדון בעניין משפטי מסוים. נושא הסמכות העניינית שונה מהסמכות המקומית, שעניינה הוא בבחירת מקום ההתדיינות המתאים מבין מספר ערכאות שסמכותן העניינית זהה. בניגוד לסמכות המקומית, לצדדים אין יכולת להתנות על סמכותו העניינית של בית משפט.
כללי הסמכות מיועדים להקצות את התביעות המוגשות למערכת המשפט בין בתי המשפט ובתי הדין השונים באופן שיגשים מטרות שונות שאליהן כיוון המחוקק. מטרות אלה כוללות התמחות של בתי-משפט בנושאים ייחודיים, הקצאה יעילה של המשאבים השיפוטיים במערכת המשפט, ואף מטרות רחבות הרואות בבתי-המשפט אתרים שבהם קבוצות כוח שונות באוכלוסייה משיגות השפעה בסוגי סכסוכים המשמעותיים להן (מטרות "פוליטיות"). הסוגים השונים של כללי הסמכות נבדלים זה מזה במטרות שהם מיועדים להשיג. כך, בעוד מטרותיהם של כללי הסמכות המקומית מצומצמות להגברת היעילות האדמיניסטרטיבית ולצמצום עלויותיהם של הצדדים להליך, כללי הסמכות העניינית יכולים לשמש להשגת כל המטרות, רחבות כצרות.
סמכות עניינית עוסקת בבית המשפט, שבו אמורה להתנהל התביעה. בישראל הכוונה היא לאבחנה בין בית משפט השלום, בית משפט מחוזי, בית משפט לענייני משפחה, בית הדין לעבודה ועוד. גם בארצות הברית הכוונה לשתי אבחנות: ראשית – בבית משפט מדינתי או פדרלי. שנית (אם בבית משפט מדינתי) – באיזה בית משפט: Supreme/Superior Court? Family Court? Surrogate Court? התשובה לשאלה זו תלויה לרוב בסוג הסעד המתבקש – כספי, צו עשה, האם המדובר בתביעה כספית או בתביעה מתחום המעמד האישי או הצוואות וכיוצא בזה.
בישראל, מוסמך בית משפט השלום לדון, בין היתר, בתביעות כספיות עד לסכום של 2,500,000 ש"ח,[1] ובתביעות במקרקעין שעניינן בחזקה, שימוש, חלוקת שימוש, ופירוק שיתוף במקרקעין.[2] בתחום הפלילי מוסמך בית משפט השלום לדון בם בעבירות שעונשן המרבי הוא עד שבע שנות מאסר.[3] המושג "תביעות כספיות" אינו מוגבל אך לתביעות בהן מתבקש סעד כספי, אלא אף לתביעות בהן הסעד ניתן להערכה כספית. כך, למשל, אם שוויו הכלכלי של צו המניעה המתבקש בבית המשפט עומד על כ-2 מיליון ש"ח, ובנוסף מבקש התובע תביעה כספית על-סך מיליון ש"ח, הרי שהתביעה תהא ברשות בית המשפט המחוזי. כמו-כן, היום הקובע לעניין הערכת שווי התביעה הוא יום הגשתה, וסכומים נוספים שהצטברו בשל השתת עלויות משפט, ריבית, הצמדה ועוד אינם משנים לעניין הסמכות.
עניינים שאינם בסמכות בית משפט אחר, ובכלל זה ערעורים על פסקי דין והחלטות של בית משפט השלום, נמצאים בסמכות בית המשפט המחוזי. לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים סמכות עניינית לדון בערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי.