עדים זוממים - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for עדים זוממים.

עדים זוממים

עדים זוממים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ט, ט"ז-כ"א
משנה מסכת מכות, פרק א'
תלמוד בבלי מסכת מכות, "כיצד העדים"
תלמוד ירושלמי מסכת מכות, פרק א'
משנה תורה הלכות עדות, פרקים י"ח-כ"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"פ
ספר החינוך, מצווה תקכ"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במשפט העברי, עדים זוממים הם עדים שעדותם התגלתה כעדות שקר, בעקבות עדות אחרת המעיד עליהם שהיו במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו, וממילא לא יכלו להיות שם. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שאמור היה להגזר על מי שניסו להפליל ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.[א]

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". חלק מתוקפה של עדות כשרה היא היכולת להזימה במקרה הצורך.[ב]

מקור מקראי

המקור בתורה לדין עד זומם הוא בספר דברים:

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'; לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה, בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.

דיני עדים זוממים נידונים בהרחבה במשנה ובתלמוד בסוף מסכת סנהדרין ובפרק הראשון של מסכת מכות.

דינם של העדים הזוממים

בעקבות הזמת עדותם, העדים נענשים במה שזממו לעשות וכן בפסילת עדותן, שכן הוכחו כמי שאינם מעידים אמת. בדין זה נחלקו אביי ורבא בתלמוד: "עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל. רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל". לשיטת אביי, ידוע לנו שאז הם שיקרו, ולכן כל העדויות מאז בבחינת ספק ומבוטלות.[1] לעומתו, סבור רבא כי הם נפסלים רק מעת הזמתם.[2] נימוקו הוא כי קבלת העדות המזימה היא חידוש של התורה, ולכן עושים אך מה שנאמר בפירוש, ולא פוסלים גם למפרע.

הסברו של אביי לשיטתו, כנגד טענת רבא, אינה מובאת בתלמוד, ובקרב כמה מהראשונים מקובל להסביר את עמדתו באופן הבא: עמדת רבא גורסת כי דין עדים זוממים הוא חידוש, מכיוון שאין לנו סיבה להאמין לזוג העדים השני יותר מלזוג הראשון. אך אביי, לפי הראשונים לעיל, גורס כי זוהי הבנה מוטעית, שכן בניגוד להכחשה בין שני זוגות של עדים, בהזמה שני זוגות העדים אינם מעידים האחד נגד השני, אלא אחד על השני; העדים המוזמים מעידים על מה שקרה, ועדותם מתבססת על כך שהם היו במקום מסוים בשעה מסוימת, ולעומתם העדים המזימים מעידים כי הם היו איתם במקום אחר. בהלכות עדות, אין אדם יכול להעיד על עצמו, ולכן עדות המוזמים נחשבת כעדות על מה שקרה ועדות המזימים נחשבת כעדות על הראשונים.[3]

בניגוד לשיטות ראשונים אלו, פסק הרמב"ם הלכה למעשה כי דין עדים זוממים הוא גזרת הכתוב,[4] וזאת על אף שההלכה נפסקה - עוד בתלמוד - כשיטת אביי; משמע מכך שהרמב"ם סבור כי גם לפי אביי מדובר בגזרת הכתוב. לפי הרמב"ם, אביי אמנם מסכים עם רבא שהדין של עדים זוממים הוא חידוש, אבל אין זה משנה את דעתו העקרונית, שהעד הזומם נחשב רשע מעת עדותו.

כאמור, כבר בתלמוד נפסק כאביי, ומחלוקת זו של אביי ורבא היא אחת משש המחלוקות הנודעות, בהן נפסקה הלכה כאביי נגד רבא: יע"ל קג"ם.

תשלום עדים זוממים

ישנה מחלוקת תנאים בין ר' עקיבא לר' יהודה[5], האם עדים זוממים שחויבו ממון משלמים אותו מדין ממון או מדין קנס, כאשר הנפקא מינה העיקרית היא לעניין הודאה בקנס. להלכה נפסק כר' עקיבא, שחיוב עדים זוממים הוא קנס[6].

תשלום מדינא דגרמי- מלבד חיוב עדים זוממים בדין "כאשר זמם", עדים זוממים עשויים להתחייב מדינא דגרמי בנוסף או במקום כאשר זמם במידה ולא ניתן להחזיר את הממון שהוצא בעדותן[7].

חריגים

עדים זוממים נענשים באותו העונש שהיה נגזר על מי שהעידו כנגדו, אלמלא הוזמו, למעט מקרים מסוימים שבהם אין מקיימים בהם את דין 'כאשר זמם':

הנענשים בעונש מלקות

ישנה מחלוקת ראשונים מאיזה דין לוקים עדים זוממים במצבים הבאים, האם בגלל שעברו על איסור "לא תענה ברעך עד שקר", או בגלל שיש דין "כאשר זמם" חלופי.

  • כאשר אם נקיים 'כאשר זמם' נפגע גם בצאצאיו של העד הזומם - כגון אדם המעיד על כהן (וממילא גם על צאצאיו), שהוא חלל, ופסול לכהונה, ואם נקיים 'כאשר זמם' - גם צאצאיו של העד הזומם יפגעו כיוון שיהפכו לחללים וכתוב "ועשיתם לו" לו ולא לזרעו.
  • כאשר העיד שאדם הרג בשוגג, והוא חייב גלות.
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב בתשלומי 'כופר' כפיצוי על כך ששורו הרג אדם (במקרה כזה יש מחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לרמב"ן ותלמידיו).
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב להימכר כעבד עברי בשל גנבה שאין לו את הכסף כדי להשיבה.

עונשים אחרים

  • כאשר העיד על אדם עני שגנב ואין לו כסף לשלם את ערך הגנבה ועליו להמכר בתור עבד עברי, העד לא נמכר לעבד עברי אלא משלם לנידון את מה שהעיד עליו.
  • כאשר העיד על אדם שנאף עם בת כהן, ונגזר דינו למיתת חנק ודין הנואפת למיתת שרפה, העד נידון בחנק ולא בשרפה.
  • כאשר אי אפשר לקיים 'כאשר זמם' בצורה מלאה אלא חלקית.

במקרים בהם על העדים הזוממים לשלם סכום כסף, סכום הכסף מתחלק ביניהם, אולם אם העידו על אדם שחייב מלקות, אין מחלקים את 39 המלקות ביניהם, אלא כל עד לוקה 39 מלקות.

"כאשר 'זמם' ולא כאשר 'עשה' "

תנאי מיוחד נאמר בדין זה, שכאשר גזר הדין התבצע כבר - אין מענישים את העד.[8] לדעת הרמב"ם הדברים אמורים לגבי עונש מוות דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב ממוני העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין.[9] גם כאשר גזר הדין לא ניתן עדיין בעקבות עדותם של העדים הזוממים - אין הם נהרגים.[10] לעומת זאת לדעת הריטב"א גם בממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא ייענשו.[11] לדעת בעלי התוספות, בממון ייענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא ייענשו.[12]

ענישת עדים זוממים לאחר שהתבצע גזר הדין
השיטה מיתה מלקות ממון
ריטב"א אינם נהרגים אינם לוקים אינם משלמים
תוספות אינם נהרגים אינם לוקים משלמים
רמב"ם אינם נהרגים לוקים משלמים

מקרים נוספים בהם לא חלים דיני הזמה

  • העדים נכנסים להגדרה של 'עדים זוממים' רק בהזמה ("עמנו הייתם"), ולא בכל סוג של הכחשה (כמו "בא הרוג ברגליו" שזה ודאי מראה שהעדים שיקרו אך אין זו הזמה אלא הכחשה), ישנה מחלוקת ראשונים האם כשהעדים הזוממים גם מכחישים את העדים האם זו נחשבת הזמה או הכחשה[13].
  • אם לא כל כת העדים הוזמה, אלא רק חלקה, העדות נפסלת (אפילו נשארו שני עדים שלא הוזמו), שכן "עדות שבטלה מקצתה - בטלה כולה", אבל אין אף לאחד מהעדים דין עד זומם, עד שיוזמו כל העדים בכת.[14]

עדות שאי אתה יכול להזימה

כפועל יוצא מדין עדים זוממים, התקבל כעיקרון במשפט העברי כי עדות שאינה ניתנת להזמה אינה מתקבלת בבית דין. עדות כזאת שלא ניתן להזימה אפשרית בשני אופנים:

  1. העדים אינם מעידים על מקום וזמן המעשה. בעקבות כך, חלק מתהליך הדרישה וחקירה כולל בירור פרטים אלו.
  2. כאשר העדים מעידים על מישהו שנחשב 'בר קטלא'- שככל הנראה ימות בלי קשר, כגון חולה הנוטה למות או מי שנגמר דינו בבית דין.[15]

יוצא מן הכלל דין 'זוממי בת כהן ובועלה', שאומנם נענשים במוות, אך בחנק ולא בשרפה.

במקרים בהם עדים זוממים לוקים, מדובר על עדויות בהן לא שייכת הזמה, או במקרים בהם משמעות דין 'כאשר זמם' הוא מלקות.[16].

לקריאה נוספת

  • דוד הנשקה, "עדים זוממים: לפתרונה של חידה עתיקה (בעקבות ספרי זוטא דברים)", תרביץ עב (תשס"ג), עמ' 345–387.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה ערך מילוני בוויקימילון: זמם טקסט בוויקיטקסט: מצוה:לעשות לעד זומם כאשר זמם

ביאורים

  1. ^ כך במקרה של "זוממי בת כהן ובועלה"; ראו בהמשך.
  2. ^ יש שקשרו בין עקרון זה לבין עקרון ההפרכה של פופר.

הערות שוליים

  1. ^ על פי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ב, עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז, עמוד א'.
  3. ^ רב ניסים גאון, תשובות הגאונים, אסף, תש"ב; פירוש הרמב"ן על התורה, ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח (הרמב"ן לכאורה סותר את עצמו בפירושו בפסוק שלאחר מכן); ארבעה טורים, חלק חושן משפט, ל"ח; ספר החינוך, מצווה תקכ"ד.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ג'
  5. ^ שיטת ר' עקיבא מובאת בדף ב ור' יהודה בד
  6. ^ רמבם עדות יח ח
  7. ^ עיין קצות וש"ך לח א
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק כ', הלכה ב'.
  10. ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה ו'.
  11. ^ חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  12. ^ תוספות למסכת בבא קמא, דף ד', עמוד ב' דיבור המתחיל "ועדים זוממין".
  13. ^ לחם משנה עדות יח ב
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  15. ^ על פי: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ח, עמוד א'.
  16. ^ תוס' מכות ב א
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
עדים זוממים
Listen to this article