עלייה לרגל (יהדות)

עלייה לרגל היא הפעולה של עלייה לירושלים, באחד משלוש הרגלים כלומר, החגים, שנקראו כך על פי הפסוק "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"^[1] פסח, שבועות וסוכות. בניגוד למושג המוכר, על פי ההלכה המצווה היא להיראות בבית המקדש (מצוות "ראייה") ולא בירושלים בלבד.

יהודים מביטים אל הר הבית דרך שער הברזל בחג סוכות. לדעת הרדב"ז בימינו מתקיימת בכך המצווה

עלייה לרגל
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, י"ד שמות, ל"ד, כ"ג דברים, ט"ז, ט"ו
תלמוד בבלי	מסכת חגיגה, דף ב', עמוד א' עד דף י', עמוד ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה נ"ד ספר החינוך, מצווה תפ"ט

המקור בתורה

מצוות ראייה נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: ”שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.” (שמות, ל"ד, כ"ג)

בהלכה

על פי ההלכה, המצווה היא להגיע אל בית המקדש ולהיראות בו (כי החובה היא "להראות לפני ה'"), והבאת שלושה קרבנות שונים: עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. במצוות הראייה מחויבים גברים בוגרים בלבד,^[2] ומדרבנן מחויבים גם קטנים היכולים לעלות לבית המקדש.^[3] במצוות השמחה ברגלים, המתקיימת על ידי אכילת בשר שלמי החגיגה ושלמי השמחה מחויבות גם נשים, ולכן הן צריכות לעלות לירושלים כדי לאכול מבשר הקרבנות, אולם אינן מחויבות להגיע לבית המקדש.

המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: ”מעולם לא אמר אדם 'צר לי המקום שאלין בירושלים'.”^[4] מקורות מהתקופה של סוף ימי בית שני טוענים כי המספרים הגיעו למאות אלפי ואף מיליוני עולי רגל, אם כי היסטוריונים מטילים ספק אם אכן המספרים היו כה גדולים. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ. ישנה תקנה מיוחדת הקרויה פסי ביראות, המתירה איסור מדרבנן של הוצאה מרשות לרשות בשבת, המיועדת אך ורק להשקאת בהמות עולי הרגלים.

בארץ ישראל מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, כדי שעולי הרגל יוכלו לחזור לביתם ולא יתקעו בדרך בגלל הגשמים.^[5] ישנם תיאורים ארוכים במסכת סוכה על החגיגות שהיו נוהגים בהן בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.

אחרי החורבן

מזמן חורבן בית המקדש לדעת רוב הפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, היו שהמשיכו לעלות כזכר לעליה לרגל, כקהילת קודש טבריה, שהיו שולחים נציג מטעם הקהילה לירושלים בזמן הרגל, כפי שמעיד רבי חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי, אב"ד חיפה, כסמל לחשיבותה של ארץ ישראל וירושלים וכתקווה לבנין המקדש.^[6] הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל ודנו חלק מהפוסקים אם גם האיסור לבוא ריקם לירושלים ברגל נוהג או לא בזמן הזה.^[7]

בסוף המאה ה-19 היו במשהד, איראן, התנכלויות קשות לקהילת אנוסי משהד. בשנים אלו נאלצו ראשי קהילת האנוסים לעלות לרגל למכה, וקבלו את התואר חג'. יהודים אלה אשר עלו למכה, המשיכו בעלייה לרגל גם לירושלים ולמערת המכפלה בחברון.

לאחר הקמת המדינה ובמשך 19 שנים בהן לא היה ניתן לעלות להר הבית, הונהגה על ידי משרד הדתות ומנכ"לו שמואל זנוויל כהנא, עלייה לרגל סמלית להר ציון בימי חול המועד בפסח ובסוכות. רכבת מיוחדת מתל אביב עם עולי רגל בהנהגת הרב ידידיה פרנקל הגיעה לתחנת הרכבת בירושלים ומשם בליווי תזמורות ושירה עלו רגלית להר ציון בתהלוכה מפוארת.

גם בימינו יהודים רבים נוהגים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים לתפילה בכותל המערבי. אחד מאירועי השיא של העלייה לרגל הוא ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל.

בקרב קהילת ביתא ישראל נהוג חג נוסף המשלב בתוכו עלייה לרגל, חג הסיגד. חג זה שנקבע בהשראת עצרת עזרא ונחמיה אשר התקיימה בימי שיבת ציון, כולל תהלוכה לראש פסגת הר עם ספרי הקודש. באתיופיה נהגו הקסים, כהני העדה, לבחור בהר מתאים וטהור לקיום העצרת, החג חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בישראל, נחוג החג בירושלים בטיילת ארמון הנציב.

בביקורת המקרא

במקור הכהני אין חוק בדבר עלייה לראות את פני ה' בשלוש רגלים, ואת הקרבנות והחגיגות יש לערוך בכל מושבות ישראל ובכל הבמות. בס"י ובס"א יש חוק בדבר עלייה, אך אין לו הדגשה מיוחדת. במקור הדויטרונומיסטי המצב משתנה, מרכז הכובד של החגים הוא עלייה למקום בו יבחר ה'. ההשערה היא שמרבית חוקי הפולחן לא היו קשורים במקורם לעיר הקודש. אולם אפילו חג הפסח שבמקורו הוא חגיגה משפחתית, כולל כעת גם עלייה לרגל.^[8]

מקור השם בעברית

ערך מורחב – אתרי כף רגל בבקעת הירדן

כחלק מסקר הר מנשה, בניצוחו של הארכאולוג פרופסור אדם זרטל, נמצאו במרוצת השנים מספר מתחמי אבן עתיקים בסמוך ליפית, משואה, רימונים, נחל תרצה, שכם (מזבח הר עיבל) וארגמן אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי פולחן ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים) בטרם ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה. זרטל מוסיף ואומר כי מתחמים אלה הם למעשה אותם הגלגלים המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך (גלגל מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים על מנת להקריב זבחים לאלוהים. מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מאותם שלושה החגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל – עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל.

בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הדתיות בירושלים, איבד הביטוי עלייה לרגל את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים.^[9]

טעמי המצווה

בספר החינוך נכתב:

משרשי המצוה, למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות, כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חוקיו ולקיים דתו. על כן יובאו שלש פעמים בשנה בית ה', והוא כאמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו. זר לא יבא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו.

— ספר החינוך, מצווה תפ"ט

לקריאה נוספת

• אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל – יהודים, נוצרים, מוסלמים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד – 2014. פרק ב': העלייה לרגל היהודית לירושלים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים, עמודים 43–130.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עלייה לרגל בוויקישיתוף

• שמואל ספראי, העלייה לרגל מן התפוצות בימי הבית השני, באתר דעת.
• עליה לרגל באתר מכון המקדש.
• עליה לרגל באתר מטח.
• הרב אליעזר מלמד, עלייה לרגל בזמן הזה בספרו פניני הלכה