פנומנולוגיה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה (מיוונית: φαινόμενον (פֶנוֹמֶנוֹן) "מה שמופיע", ו-λόγος "לוגוס") הוא זרם או שיטה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; מאוחר יותר, המונח "פנומנולוגיה" החל לשמש בפי כלל הזרמים בפילוסופיה לציון מה שלמעשה מהווה מושא המחקר של הפנומנולוגיה כשיטה - החוויה הסובייקטיבית עצמה.
הפנומנולוגיה כשיטה היא פילוסופיה תיאורית של הניסיון שמטרתה היא תיאור התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena, תופעות). מכאן המונח פנומנולוגיה - חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו. אבי גישה זו הוא הפילוסוף אדמונד הוסרל.
כאמור, כיום המונח "פנומנולוגיה" משמש גם לציון החוויה הסובייקטיבית עצמה, או בניסוח המקובל יותר: "ה-'איך זה מרגיש' של החוויה" ("The 'what it is likeness' of experience").[1]
ערך זה יתמקד בפנומנולוגיה כשיטה.