פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא גישה תאורטית ושיטת טיפול שפותחה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד.[1] הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית אינה מודעת, ושעל מנת להבין את התנהגותם של בני האדם, יש לפרש את המשמעויות הלא מודעות הללו.[1] מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעה של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית.[1]
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[2] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[3][4] ישנה ביקורת גם על הטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר על האפקטיביות הנמוכה שלו.[5][6]
