פסק דין אפרופים
פסק דין של בית המשפט העליון הישראלי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פסק דין אפּרופים[1] הוא פסק דין של בית המשפט העליון שניתן ב-6 באפריל 1995, והיווה ציון דרך משמעותי בעניין פרשנות החוזה במשפט הישראלי.
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק קבע בפסק דינו, שהפך להלכה מחייבת, כי הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973[2], אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים (תחילה בדיקת לשון החוזה ולאחר מכן, אם הדבר נדרש, בדיקת הנסיבות החיצוניות), אלא באופן חד שלבי שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד:
"בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה."
מבקריו של פסק הדין טענו, כי הוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים.
בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים, שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית לכאורה, אולם צפוי שיעבור זמן עד שתתגבש פרשנות מובילה של התיקון. בפסק הדין העיקרי שעסק בתיקון,[3] עמדת הרוב היא שהתיקון דווקא חיזק את הלכת אפרופים.
הלכת אפרופים ושורת פסקי הדין שנפסקו בעקבותיה קובעים כי על בית המשפט לעשות כל שניתן על מנת להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, ולהישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות, שמא ימצא עצמו בית המשפט כותב עבור הצדדים חוזה שהם מעולם לא התכוונו להתקשר בו. בית המשפט העליון קבע גם כי בכל מקרה שבו החוזה נכתב על ידי "שחקנים מתוחכמים" – למשל חברות גדולות ואנשי עסקים – בית המשפט ייטה לפרש את החוזה ככתבו וכלשונו. זאת, מתוך הנחה שההצדדים יודעים בדיוק מה הייתה הכוונה שלהם.[4][5][6]