קובי בראיינט
כדורסלן אמריקאי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קובי בין בראיינט (באנגלית: Kobe Bean Bryant; 23 באוגוסט 1978 – 26 בינואר 2020) היה כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדת הקלע בקבוצת לוס אנג'לס לייקרס מליגת ה-NBA. בראיינט הוא מלך הסלים של הלייקרס בכל הזמנים, והיה אחד מהשחקנים המצליחים בתולדות ה-NBA. נודע בכינוי אותו העניק לעצמו בראשית שנות ה-2000, "הממבה השחורה". בראיינט הוביל את הלייקרס, יחד עם שאקיל אוניל, לשלוש אליפויות רצופות בין העונות 2000–2002, והוביל את הקבוצה לשתי אליפויות נוספות ב-2009 וב-2010. בראיינט מדורג במקום הרביעי ברשימת קלעי כל הזמנים ב-NBA.[1]
קובי בראיינט במדי לוס אנג'לס לייקרס, 2015 | ||||||||||||||||||||||||||
לידה |
23 באוגוסט 1978 פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | |||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
נהרג |
26 בינואר 2020 (בגיל 41) קלבסס, קליפורניה, ארצות הברית | |||||||||||||||||||||||||
עמדה | קלע | |||||||||||||||||||||||||
גובה | 1.98 מטר | |||||||||||||||||||||||||
מספר | 8, 24 | |||||||||||||||||||||||||
דראפט |
בחירה מספר 13, 1996 שארלוט הורנטס | |||||||||||||||||||||||||
היכל התהילה | נבחר כשחקן בשנת 2020 | |||||||||||||||||||||||||
קבוצות כשחקן | ||||||||||||||||||||||||||
1996–2016 | לוס אנג'לס לייקרס | |||||||||||||||||||||||||
הישגים כשחקן | ||||||||||||||||||||||||||
חמש אליפויות NBA (2000–2002, 2010-2009) MVP של העונה הסדירה (2008) MVP של סדרת הגמר (2009, 2010) 18 בחירות למשחק האולסטאר (1998, 2000–2016) MVP של משחק האולסטאר (2002, 2007, 2009, 2011) החמישייה הראשונה של העונה (2002–2004, 2006–2013) החמישייה השנייה של העונה (2000, 2001) החמישייה השלישית של העונה (1998, 2005) חמישיית ההגנה הראשונה (2000, 2003–2004, 2006–2011) חמישיית ההגנה השנייה (2001–2002, 2012) חמישיית הרוקיז השנייה (1997) מלך הסלים (2006, 2007) זכייה בתחרות ההטבעות (1997) מספרי גופייתו 8 ו-24 הוצאו לגמלאות על ידי הלייקרס | ||||||||||||||||||||||||||
|
במהלך קריירת ה-NBA שלו זכה בראיינט בתארים אישיים רבים: הוא סיים שתי עונות כמלך הסלים של הליגה; נבחר פעם אחת ל-MVP של העונה הסדירה ופעמיים ל-MVP של סדרת הגמר; נבחר 15 פעמים לאחת מחמישיות העונה ו-12 פעמים לאחת מחמישיות ההגנה; וכן הופיע 18 פעמים במשחק האולסטאר של הליגה וזכה ארבע פעמים בתואר ה-MVP של המשחק, שיא של כל הזמנים. בשנת 2014 היה הכדורסלן המרוויח בעולם.[2] באפריל 2016 ערך את משחקו האחרון במדי הלייקרס, בו קלע 60 נקודות, ולאחריו פרש מכדורסל בגיל 37. לאור הישגיו האישיים והקבוצתיים של בראיינט, הוא נחשב לאחד הכדורסלנים הטובים ביותר בכל הזמנים.[3][4]
ב-26 בינואר 2020, בגיל 41 בלבד, נהרג בראיינט בהתרסקות מסוק, יחד עם בתו ג'יאנה בת ה-13 ועם הטייס.
באפריל 2020 פורסם כי נבחר להיכל התהילה של הכדורסל, וההכרזה הרשמית על צירופו התקיימה ב-15 במאי 2021.[5][6]
קובי בראיינט נולד בפילדלפיה שבפנסילבניה, ארצות הברית, הצעיר מבין שלושת ילדיהם של ג'ו ופמלה בראיינט. אביו, ג'ו בראיינט, היה אז כדורסלן בקבוצת פילדלפיה 76'. הוא גם אחיינו של הכדורסלן צ'אבי קוקס (אנ') ששיחק במשך עונה אחת עבור וושינגטון בולטס. את שמו קיבל קובי על שם מנת סטייק ידועה בעיר קובה שביפן, שהוריו ראו בתפריט של מסעדה.[7] קובי בראיינט החל לשחק כדורסל כבר בגיל 3, ולמד לשחק גם כדורגל. בגיל 6 סיים אביו לשחק ב-NBA, משפחתו עזבה את ארצות הברית ועברה לרייטי (אנ') שבאיטליה, שם למד בראיינט לדבר איטלקית וספרדית באופן שוטף.
ב-1991 חזרה המשפחה לארצות הברית, ובראיינט החל ללמוד בבית הספר התיכון לאוור מריון בפילדלפיה, שם שיחק במסגרת קבוצת הכדורסל של התיכון. הוא הצטיין במהלך שנותיו בליגת התיכונים, ובשנתו האחרונה בתיכון, 1995/1996, הוביל את לאוור מריון לאליפות התיכונים הראשונה שלה מזה 53 שנים. הוא קלע 30.8 נקודות בממוצע למשחק בעונה זו, וזכה במספר פרסים אישיים, בהם פרס שחקן השנה בתיכונים על שם ג'יימס נייסמית'.
לאחר סיום לימודיו בתיכון החליט בראיינט לוותר על לימוד במכללה, ולנסות את מזלו בדראפט ה-NBA של 1996, בגיל 17 בלבד. הוא נבחר על ידי קבוצת שארלוט הורנטס מליגת ה-NBA במקום ה-13 בדראפט, מה שהעניק לו חוזה מובטח בליגת ה-NBA. שארלוט העבירה אותו בטרייד לקבוצת לוס אנג'לס לייקרס, בעסקה שבמסגרתה הועבר ולאדה דיבאץ לשארלוט.
השנים הראשונות
בראיינט נבחר בדראפט על ידי שארלוט בובקאטס אך בטרום עונה הוא הועבר ללוס אנג'לס לייקרס תמורת הסנטר ולאדה דיבאץ.
בעונת הרוקי שלו, 1996/1997, בראיינט שימש בעיקר כמחליף לקלע הבכיר של הלייקרס, אדי ג'ונס. הוא הפך לשחקן הצעיר ביותר שמשתתף במשחק ב-NBA (שיא זה נשבר לימים על ידי אנדרו ביינום), ואף לשחקן הצעיר ביותר שפותח בחמישייה במשחק NBA.[8] בראיינט קיבל בתחילה דקות משחק מועטות, אך ככל שהלכה והתקדמה העונה הוא קיבל זמן משחק רב יותר. הוא רכש לעצמו תדמית של שחקן בעל יכולת ניתור מרשימה, כשזכה בתחרות ההטבעות שהתקיימה במסגרת סוף-שבוע האולסטאר. בסיום העונה הוא נבחר לחמישיית הרוקיז השנייה של העונה.
בעונתו השנייה בליגה, 1997/1998, בראיינט קיבל דקות משחק רבות בהרבה מאשר בעונתו הראשונה בלייקרס, ובעקבות כך החל לתרום לקבוצה מיכולותיו ולהפגין את כישרונו כגארד צעיר. הוא הגיע בעונה זו לממוצע של 15.4 נקודות למשחק, לעומת 7.6 נקודות בעונה הקודמת. בהתאם לשיטת המשחק של הלייקרס, "סמול בול", בראיינט שיחק באותה עונה גם בעמדת הסמול פורוורד מלבד עמדת הקלע, לצד הגארדים שאותם גיבה לרוב. בראיינט זכה במקום השני בבחירת השחקן השישי של העונה.[9] הוא אף נבחר על ידי האוהדים להשתתפות במשחק האולסטאר, ובכך הפך לשחקן הצעיר ביותר שפותח בחמישייה במשחק האולסטאר.[10]
בעונת 1998/1999, לאחר שאדי ג'ונס וניק ואן אקסל עזבו את הקבוצה, הפך בראיינט לגארד המוביל של הלייקרס ופתח בחמישייה בכל 50 משחקי הקבוצה (עונה זו הייתה מקוצרת בשל שביתת השחקנים ב-NBA). במהלך העונה הוא חתם על חוזה מחודש בקבוצה עד שנת 2004, תמורת 70 מיליון דולר בשש עונות. למרות יכולתו הטובה של בראיינט בעונה זו שגררה השוואות לגדולי השחקנים ב-NBA, העונה לא הייתה מוצלחת מבחינה קבוצתית ללייקרס, שהודחה בחצי גמר המערב בפלייאוף על ידי סן אנטוניו ספרס והיה חלק מפרויקט של הNBA יחד עם שאקיל אוניל וסם סטילר.
שלוש אליפויות רצופות
בעונת 1999/2000 הגיע לקבוצה המאמן החדש פיל ג'קסון, שזכה כמאמן בשש אליפויות ה-NBA עם שיקגו בולס בשנות ה-90. הגעתו של שאקיל אוניל ללייקרס מאורלנדו מג'יק הפכה את הקבוצה למועמדת בכירה לזכייה באליפות הליגה. בתחילת עונה זו בראיינט היה מושבת ממשחק למשך שישה שבועות, בשל פציעה במשחק טרום-עונה. לאחר שחזר לשחק, הוא פתח בחמישיית הקבוצה בכל המשחקים בהם שותף, והציג שיפור בכל הקטגוריות הסטטיסטיות, כולל הובלת הקבוצה מבחינת ממוצעי האסיסטים והחטיפות, והפך לאחד משחקני הקלע המובילים בליגה. השילוב המוצלח של אוניל ושל בראיינט, יחד עם שחקנים טובים שעלו מהספסל, הוביל את הלייקרס לניצחון של 67 משחקים בעונה הסדירה - הכמות החמישית בגובהה בהיסטוריה. אוניל נבחר ל-MVP של העונה, בעוד שבראיינט זכה לראשונה בקריירה שלו בבחירה לחמישייה השנייה של העונה. במשחקי הפלייאוף בראיינט שימש השחקן המוביל השני של הקבוצה אחרי אוניל, ויחד איתו הוביל את הלייקרס לזכייה באליפות ה-NBA הראשונה שלה מאז 1988, לאחר ניצחון בגמר על אינדיאנה פייסרס.
בעונת 2000/2001 הגיע בראיינט לממוצע שיא בקריירה שלו עד לאותה עת, 28.5 נקודות למשחק, וכן הוביל שוב את קבוצתו באסיסטים. למרות הצטיינותם של בראיינט ואוניל, הלייקרס ניצחה הפעם 56 משחקים בעונה הסדירה, כמות נמוכה ביחס לעונה הקודמת. אף על פי כן, הקבוצה חזרה להצטיין בפלייאוף, עם מאזן של 15 ניצחונות מול הפסד בודד. היא עברה ללא הפסד בסדרה את פורטלנד טרייל בלייזרס, סקרמנטו קינגס וסן אנטוניו ספרס, ואף על פי שהפסידה את המשחק הראשון בסדרת הגמר מול פילדלפיה 76', ניצחה בארבעת המשחקים הבאים וזכתה באליפות השנייה ברציפות. במהלך משחקי הפלייאוף בראיינט שיחק דקות רבות, והשיג ממוצעים של 29.4 נקודות, 7.3 ריבאונדים ו-6.1 אסיסטים למשחק. באותה עונה בראיינט נבחר שוב לחמישייה השנייה של העונה, וכן נבחר לשחק בפעם השלישית בקריירה במשחק האולסטאר.
בעונת 2001/2002 בראיינט שיחק 80 משחקים לראשונה בקריירה שלו, והמשיך להפגין את יכולותיו המגוונות כאשר העמיד ממוצעים של 25.2 נקודות, 5.5 ריבאונדים ו-5.5 אסיסטים. הוא נבחר לראשונה בקריירה שלו לחמישייה הראשונה של העונה. לוס אנג'לס לייקרס ניצחה 58 משחקים בעונה הסדירה, וסיימה במקום השני בבית הפאסיפי אחרי סקרמנטו קינגס. בפלייאוף היא ניצחה את פורטלנד טרייל בלייזרס, סן אנטוניו ספרס ואת סקרמנטו, והעפילה לגמר מול ניו ג'רזי נטס. בסדרת הגמר בראיינט השיג ממוצעים של 26.8 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים, והוביל, שוב, יחד עם אוניל את הלייקרס לזכייה באליפות השלישית ברציפות. הוא הפך לשחקן הצעיר ביותר שזוכה בשלוש אליפויות רצופות, בגיל 23.[11] בראיינט הפגין יכולת מרשימה ברבעים האחרונים של המשחקים, במיוחד בשני השלבים האחרונים של הפלייאוף, ובעקבות כך יצר לעצמו תדמית של שחקן המתמחה ברגעים חשובים (שחקן קלאץ').[11]
השנים שלאחר שלוש האליפויות
בעונת 2002/2003, בראיינט קלע 30 נקודות בממוצע למשחק, ובנוסף הגיע להישג נדיר כאשר קלע למעלה מ-40 נקודות בתשעה משחקים רצופים, והעמיד ממוצע של 40.6 נקודות למשחק בחודש פברואר. בנוסף, הוא השיג ממוצעים של 6.9 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ו-2.2 חטיפות למשחק, שהיו הממוצעים הטובים ביותר בקריירה שלו באותו זמן. בראיינט נבחר שוב לחמישייה הראשונה של העונה, ואף זכה במקום השלישי בבחירת ה-MVP של העונה הסדירה. לאחר שסיימה עם מאזן של 50 ניצחונות ו-32 הפסדים בעונה הסדירה, הפסידה הלייקרס בחצי גמר המערב לסן אנטוניו ספרס שזכתה לבסוף באליפות. בכך היא איבדה את האליפות לראשונה מזה שלוש שנים.
בעונה הבאה, 2003/2004, הלייקרס צירפה את שחקני ה-NBA המובילים קארל מלון וגארי פייטון, על מנת להפוך את הקבוצה למועמדת חזקה לאליפות נוספת.[12] השילוב של ארבעת השחקנים הבכירים - אוניל, מלון, פייטון ובראיינט - הוביל את הלייקרס להעפלה רביעית בחמש שנים לגמר ה-NBA, מול דטרויט פיסטונס. אף על פי כן, הלייקרס הפסידה לדטרויט בגמר בסדרה של חמישה משחקים, כשבראיינט מעמיד ממוצעים של 22.6 נקודות ו-4.4 אסיסטים, עם קליעה של 35.1% בלבד מהשדה. לאחר עונה זו עזב המאמן פיל ג'קסון ובמקומו מונה רודי טומג'אנוביץ'. שאקיל אוניל עבר בטרייד לקבוצת מיאמי היט, ובמקומו צורפו לבראיינט בלייקרס למאר אודום, קארון באטלר ובריאן גרנט. למרות הכישלון לזכות באליפות, בראיינט חתם על חוזה חדש בלייקרס של שבע שנים, לאחר שדחה הצעת הצטרפות מהיריבה העירונית, לוס אנג'לס קליפרס.
לאחר עזיבת שאקיל אוניל
עונת 2004/2005 הייתה קשה עבור בראיינט, שקיבל ביקורות רבות במהלך העונה. פיל ג'קסון, בספרו "The Last Season: A Team in Search of Its Soul" (בתרגום חופשי: "העונה האחרונה: קבוצה המחפשת אחר נשמתה"), ביקר את בראיינט על כך שאינו מסוגל לשחק תחת מאמן.[13] על אף שבראיינט סיים במקום השני בדירוג הקולעים עם 27.6 נקודות בממוצע למשחק, הלייקרס לא הצליחה להעפיל למשחקי הפלייאוף לראשונה מזה עשור. העונה סימלה ירידה כללית במעמדו של בראיינט ב-NBA, כשהוא נבחר לחמישייה השלישית של העונה שהייתה הישג נמוך ביחס לעונותיו הקודמות, וכן לא נבחר, בניגוד לעונות הקודמות, לאחת מחמישיות ההגנה.
בעונת 2005/2006 חזר פיל ג'קסון לתפקיד מאמן הלייקרס. למרות התקרית בעונה הקודמת, בראיינט וג'קסון שיתפו פעולה בצורה מוצלחת יחד, והעפילו חזרה עם הלייקרס לפלייאוף, עם מאזן של 45 ניצחונות ו-37 הפסדים. עונה זו הייתה עונה גדולה לבראיינט, כשהוא הגיע למספר שיאים. הוא קלע 81 נקודות במשחק נגד טורונטו ראפטורס, והפך לשחקן בעל מספר הנקודות השני בגובהו במשחק יחיד בהיסטוריה (אחרי וילט צ'מברלין שקלע 100 נקודות ב-1962).[14] הוא הפך לשחקן הראשון מאז 1964 שקולע 45 נקודות או יותר בארבעה משחקים רצופים, ולאחד משלושה בלבד שעשו זאת לאורך כל ההיסטוריה, יחד עם צ'מברלין ואלג'ין ביילור.[15] הוא הפך לשחקן בעל מספר המשחקים הרב ביותר עם קליעת 40 נקודות או יותר בתולדות הלייקרס, ולשחקן בעל מספר הנקודות הגבוה ביותר לעונה אחת (2,832) בתולדות הקבוצה.[16] הוא סיים בפעם הראשונה כמלך הסלים של ה-NBA עם ממוצע גבוה במיוחד של 35.4 נקודות למשחק. למרות הצלחתו האישית של בראיינט, הלייקרס נחלה אכזבה כשהודחה בסיבוב הפלייאוף הראשון על ידי פיניקס סאנס, על אף שכבר החזיקה ביתרון 1–3 בסדרה.
בעונת 2006/2007 שינה בראיינט את מספר גופייתו בלייקרס, שעד לאותה עת היה 8, ל-24. הוא זכה שוב לפתוח בחמישייה במשחק האולסטאר וזכה, בפעם השנייה בקריירה שלו, בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר, לאחר שזכה בו גם ב-2002. גם בעונה זו המשיך בראיינט לקלוע מספר גבוה מאוד של נקודות במשחקים רבים, כולל 65 הנקודות שקלע מול פורטלנד טרייל בלייזרס, 50 הנקודות מול מינסוטה טימברוולבס ו-60 הנקודות מול ממפיס גריזליס, ובכך הפך לשחקן השני בלבד בתולדות הלייקרס שקולע 50 נקודות או יותר בשלושה משחקים רצופים.[17] הוא השיג ממוצעים של 31.6 נקודות, 5.7 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים, וזכה בפעם השנייה ברציפות בתואר מלך הסלים. עם זאת, הלייקרס שוב הודחה בסיבוב הראשון בפלייאוף, לאחר הפסד נוסף לפיניקס סאנס.
תואר ה-MVP ושתי אליפויות נוספות
לפני עונת 2007/2008, בעקבות הכשלונות הקבוצתיים של הלייקרס בעונות הקודמות, בראיינט הודיע על רצונו לעזוב את הלייקרס במקרה שלא יובא לקבוצה שחקן בכיר שישפר אותה, והוא אף נשמע מספר פעמים כמתבטא נגד הקבוצה. עם זאת, בראיינט נשאר לבסוף בלייקרס, וצורף אליו בקבוצה דרק פישר, שזכה קודם לכן בשלוש אליפויות NBA. במהלך העונה אף הגיע ללייקרס השחקן הבכיר פאו גאסול מממפיס גריזליס, מה שחיזק משמעותית את הקבוצה. בעונה זו בראיינט נטה פחות לתצוגות אישיות מאשר בעונות הקודמות, ויותר להפגנת יעילות במשחק הקבוצתי ובהנהגת הקבוצה. במהלך העונה הוא הפך לשחקן הצעיר ביותר שמגיע ל-20,000 נקודות בקריירה, בגיל 29 ו-122 ימים.[18] הוא סיים את העונה עם ממוצעים של 28.3 נקודות, 6.3 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים, וזכה לראשונה בקריירה שלו בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. לראשונה מאז 2004, הלייקרס הגיעה עד לגמר ה-NBA מול בוסטון סלטיקס, אך הפסידה 2–4 בסדרה, ובראיינט כשל בהשגת האליפות הרביעית שלו.
בעונת 2008/2009 המשיך בראיינט לקלוע כמות גבוהה של נקודות, כולל 61 נקודות במשחק נגד ניו יורק ניקס, וסיים עם ממוצע של 26.8 נקודות למשחק. הוא הוביל את הלייקרס למקום הראשון במערב בעונה הסדירה עם מאזן של 65 ניצחונות ו-17 הפסדים, וזכה במקום השני בבחירת ה-MVP של העונה הסדירה אחרי לברון ג'יימס. הוא אף זכה בפעם השלישית בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר, במשותף עם שאקיל אוניל, חברו לשעבר בלייקרס.
במשחקי הפלייאוף עברה הלייקרס את יוטה ג'אז, יוסטון רוקטס ודנוור נאגטס, והעפילה בפעם השנייה ברציפות לסדרת הגמר, שם גברה על אורלנדו מג'יק. בכך זכה בראיינט באליפות האישית הרביעית בקריירה שלו, והשיג את מבוקשו הגדול - זכייה באליפות כשחקן המוביל הראשי של הקבוצה, ללא שאקיל אוניל. הוא זכה לראשונה בקריירה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, לאחר שהשיג במהלכה ממוצעים של 32.4 נקודות, 7.4 אסיסטים ו-5.6 ריבאונדים למשחק.
בעונת 2009/2010 שיחק בראיינט עם שבר באצבע ובעיות בברכיים, אולם סירב לעבור ניתוח מכיוון שהניתוח היה משבית אותו למספר שבועות ובראיינט חשש שהקבוצה לא תסתדר בלעדיו. בראיינט קלע נקודות רבות כולל 44 נקודות מול ממפיס גריזליס, אם כי עקב הפציעה ירדו ממוצעיו. במשחקי הפלייאוף ניצחו הלייקרס את אוקלהומה סיטי ת'אנדר, יוטה ג'אז ופיניקס סאנס ובסדרת הגמר התמודדו נגד בוסטון סלטיקס. הלייקרס ניצחו בסדרה 3–4 וזכו באליפות שנייה ברציפות ובראיינט שקבע ממוצעים של 28.6 נקודות, 8 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים למשחק, זכה שוב בתואר ה-MVP של סדרת הגמר.
לאחר האליפויות, פציעה בגיד האכילס ופרישה
בראיינט נבחר בפעם ה-13 ברציפות למשחק האולסטאר ב-2011. הוא קלע בו 37 נקודות, לצד 14 ריבאונדים ו-3 חטיפות, ונבחר ל-MVP של האולסטאר בפעם הרביעית. בכך השווה את שיאו של בוב פטיט למספר פרסי ה-MVP של משחק האולסטאר.[19] במהלך אותה עונה, עונת 2010/2011, עלה בראיינט מהמקום ה-12 למקום השישי ברשימת קלעי כל הזמנים ב-NBA, ועקף את ג'ון האבליצ'ק, דומיניק וילקינס, אוסקר רוברטסון, האקים אולאג'ואן, אלווין הייז ומוזס מלון.[20] רצונה של הקבוצה לזכות באליפות בפעם השלישית ברציפות נגנז כאשר הפסידה בסיבוב השני של הפלייאוף לדאלאס מאבריקס.[21]
את עונת 2011/2012 החל עם פציעה במפרק כף היד.[22] במשחק האולסטאר קלע 27 נקודות, ועקף את ג'ורדן בתור קלע האולסטאר המוביל בכל הזמנים.[23] הוא גם שבר את אפו בעבירה שביצע דוויין וייד.[24] הוא פספס שבעה משחקים בשל פציעה בשוק, וחזר כמה משחקים לפני סיום העונה.[25] הלייקרס עפה מהפלייאוף לאחר הפסד בחמישה משחקים לאוקלהומה סיטי ת'אנדר.
לקראת עונת 2012/2013 הצטרפו ללייקרס הסנטר דווייט הווארד והרכז סטיב נאש. לאחר שהתחילה את העונה בארבעה הפסדים מתוך חמישה משחקים, פוטר המאמן מייק בראון והוחלף במייק ד'אנטוני, שאותו הכיר בראיינט מתקופת משחקו של אביו באיטליה. ב-5 בדצמבר הפך לשחקן הצעיר ביותר שקולע 30,000 נקודות, והצטרף לארבעה שחקנים אחרים כיחידים שהגיעו לאבן-הדרך הזו.[26] בהמשך דצמבר קלע 30 נקודות עשרה משחקים ברציפות.[27] כדי לחזק את הגנת הקבוצה, החליט ד'אנטוני שבראיינט יגן על שחקן הפרימטר הטוב ביותר של הקבוצה היריבה; כך למשל, כאשר שמר על קיירי אירווינג מקליבלנד קאבלירס הגביל אותו ל-15 נקודות.[28] על פי ניתוחי הפרשנים, הגנתו אפשרה לסטיב נאש להימנע ממאצ'אפים לא-נוחים.[29] ד'אנטוני גם העביר את בראיינט לעמדת מוביל הכדור הראשי, ונאש עבר לעמדת שחקן משנה, שקולע ממסירות של בראיינט.[30] המעבר אפשר לבראיינט להעלות את ממוצעי האסיסטים שלו.
בניסיונה להיכנס לפלייאוף מן המקום השמיני במערב, החל בראיינט לשחק כמעט את כל 48 הדקות מדי משחק. ב-12 באפריל 2013 קרע את גיד האכילס במשחק מול גולדן סטייט ווריורס, וסיים את העונה. קודם לפציעה שיחק במשך שבעה רבעים רצופים, ומעל 40 דקות שבעה משחקים ברציפות. למרות בקשות שיפחית את זמן המשחק שלו בימים שקדמו למשחק, התעקש בראיינט להמשיך, כדי לסייע ללייקרס לזכות במקום בפלייאוף.[31] הוא נותח למחרת הפציעה, וההערכות היו שיעדר למשך שישה עד תשעה חודשים.[32] ממוצעיו לאורך העונה היו 27.3 נקודות ב-46.3 אחוזים מהשדה, 5.6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. הוא הצליח לזכות את הלייקרס במקום בפלייאוף, המקום השביעי במערב, אך הקבוצה, ששיחקה בלעדיו, הודחה בסיבוב הראשון מול סן אנטוניו ספרס בארבעה משחקים.[33]
בראיינט חזר לשחק 19 משחקים לאחר תחילת עונת 2013/2014. בפגרה האריך את חוזהו בלוס אנג'לס לשנתיים נוספות, ונשאר השחקן בעל השכר הגבוה ביותר בליגה.[34] שבוע וחצי לאחר שחזר לשחק נפצע בברכו, וההערכות היו שיעדר למשך שישה שבועות.[35] למרות פציעתו, נבחר על ידי האוהדים לפתוח במשחק האולסטאר ה-16 שלו, אך הוא לא שיחק בו בשל הפציעה.[36] הלייקרס לא החזירה את בראיינט לשורותיה, כדי שיוכל להשתקם מהפציעה. הקבוצה סיימה את העונה עם 27 ניצחונות, ולא השתתפה בפלייאוף לראשונה החל מ-2005.
בראיינט חזר בעונה לאחר מכן, שבה הוחלף המאמן ד'אנטוני בביירון סקוט, חברו לקבוצה לשעבר של בראיינט. ב-14 בדצמבר 2014 עבר את מייקל ג'ורדן ברשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA, והגיע למקום השלישי.[37] הוא שיחק ב-27 המשחקים הראשונים של העונה, וקלע 26.4 נקודות – הממוצע הטוב בקבוצה – ב-35.4 דקות בממוצע. עם זאת, בהמשך לא העלה סקוט את בראייט לשחק לאחר אחד ממשחקיו הגרועים בקריירה בהפסד לסקרמנטו, שבו איבד את הכדור 9 פעמים וקלע רק 8 משלושים זריקותיו מהשדה.[38] המשחק השני שלו לאחר שחזר לשחק היה טריפל-דאבל, השני שלו לעונה.[39] ב-21 בינואר 2015 סבל מקרע במסובבי הכתף הימנית שלו, בעקבות ניסיון הטבעה במשחק מול ניו אורלינס פליקנס.[40] אף שהיה ימני חזר לשחק, ושיחק כמעט רק עם ידו השמאלית בשארית המשחק.[41] הוא עבר בגלל הפציעה ניתוח, שהשבית אותו לשארית העונה. הוא סיים אותה עם ממוצע של 22.3 נקודות ב-37.3 אחוזים מהשדה – האחוזים הנמוכים בקריירה שלו עד אותה נקודה.[42] ההערכות היו שיחזור לשחק רק כעבור תשעה חודשים. הלייקרס הפסידה במהלך העונה 61 משחקים – כמות המשחקים הרבה ביותר שהפסידה בעונה.
ב-29 בנובמבר 2015 הודיע כי יפרוש מכדורסל בתום עונת 2015/2016.[43] עונה זו הייתה העונה ה-20 שלו בלייקרס, והוא עקף את שיאו של ג'ון סטוקטון למספר העונות הרב ביותר עם קבוצה אחת. ב-13 באפריל 2016 ערך את משחקו האחרון ב-NBA, בניצחון מול יוטה ג'אז בו קלע 60 נקודות.[44] זהו שיא נקודות ב-NBA לשחקן במשחקו האחרון בקריירה, בנוסף לשיא נקודות לשחקן בודד בעונה הסדירה של 2015/2016, והוביל את הלייקרס לניצחון 101–96. לאחר משחק זה פרש בראיינט מכדורסל מקצועני בגיל 37, ובכך הביא לסיומן 20 שנה של קריירה בכדורסל ב-NBA, שאת כולן שיחק במדי לוס אנג'לס לייקרס.
בראיינט שיחק לראשונה במדי נבחרת ארצות הברית בכדורסל בשנת 2006. הוא נעדר מאליפות העולם של אותה שנה, בשל ניתוח שעבר בברכו. הוא השתתף עם הנבחרת באליפות האמריקות בשנת 2007, ופתח בכל משחקי נבחרתו וסייע לה לזכות בטורניר ולהעפיל לאולימפיאדת בייג'ינג 2008 עם מאזן של 0–10. הוא קלע בטורניר 15.3 נקודות בממוצע למשחק, ודורג בטורניר במקום ה-11 מבחינת הקליעות, במקום ה-14 מבחינת האסיסטים ובמקום החמישי מבחינת החטיפות.[45]
בראיינט נכלל בסגל נבחרת ארצות הברית גם לטורניר הכדורסל באולימפיאדת בייג'ינג, והשתתף במשחקים האולימפיים בפעם הראשונה בקריירה שלו. הוא היה חלק מהמשימה של ארצות הברית לזכות במדליית הזהב הראשונה שלה בטורניר גדול, מאז אולימפיאדת סידני. במשחק הגמר מול נבחרת ספרד הוא קלע 20 נקודות, 13 מתוכן ברבע האחרון, וסייע לנבחרתו לנצח בתוצאה 107–118 ולזכות במדליית הזהב. הוא סיים את הטורניר עם ממוצעים של 15 נקודות, 2.8 ריבאונדים ו-2.1 אסיסטים למשחק, וסיים עם קבוצתו במאזן של 0–8.
כחלק מקריירת הכדורסל הבינלאומית שלו, בראיינט מופיע בתוכנית מציאות סינית טלוויזיונית בשם "Kobe Mentu", שבה הוא מדריך כדורסלנים סינים מתחילים ומעודד אותם כאשר הם מתאמנים.
באולימפיאדת לונדון 2012 שיחק במדי נבחרת ארצות הברית בכדורסל שזכתה במדליית הזהב.
ברייאנט פרש ממשחק פעיל בסוף עונת 2015/2016. בעקבות זאת, קבוצת הכדורסל שבה שיחק במשך כל הקריירה המקצועית שלו - לוס אנג'לס לייקרס, הוציאה לגמלאות את מספרי הגופיות 8 ו-24, שאותן נשא בראיינט במדי הקבוצה.[46] במהלך 20 שנות קריירת המשחק שלו בליגת ה-NBA הסתכמו הכנסותיו של בראיינט מחסויות ומשכורות ב-680 מיליון דולר – סכום הקריירה הגבוה מעולם של שחקן בספורט קבוצתי – אף יותר ממייקל ג'ורדן, שהכנסותיו בקריירת הספורט המקצועני הוערכו ב-465 מיליון דולר.[47]
באוגוסט 2016 הקים בראיינט עם שותפו העסקי ג'ף סטייבל (אנ') את Bryant-Stibel, קרן הון סיכון שהתמקדה במספר תחומים, בהם מדיה, דאטה, גיימינג וטכנולוגיה. השניים גייסו 100 מיליון דולרים כמימון התחלתי.[48][49]
ב-4 במרץ 2018 זכה בראיינט, יחד עם הבמאי גלן קין (אנ'), בפרס אוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר עבור הסרט "כדורסל יקר". הייתה זו הזכייה הראשונה של כדורסלן מקצועי בפרס אוסקר.[50] הסרט מבוסס על מאמר שכתב בראיינט לעיתון פליירס טריביון תחת הכותרת "Dear Basketball" ובו הודיע על פרישתו מקריירת הכדורסל.[51] החל משנת 2018 החלה גם להופיע ב-ESPN הסדרה "Detail" שכתב, הפיק והנחה; במסגרת התוכנית הציג ניתוחים של משחק הכדורסל, ושל מהלכים ושחקנים ספציפיים.[52][53]
באוגוסט 2018 רכשה חברת קוקה-קולה מניות מיעוט בחברת בודי-ארמור, אשר בבעלותו של ברייאנט 10% ממניותיה. מחיר העסקה משקף לנתח של בראיינט בחברה שווי של כ-200 מיליון דולר ותשואה של יותר מ-3,200% בתוך קצת יותר מארבע שנים.[54] שווי הנכסים שבראיינט השאיר אחרי מותו מוערך בשני מיליארד דולר.[55]
בשנת 2000 הקליט בראיינט אלבום בשם "Visions" (בעברית: "חזיונות") ובו 16 פזמונים בסגנון גנגסטה ראפ. בהקלטת האלבום השתתפו נאז, 50 סנט, ביני סיגל (אנ'), בלאק ת'אוט (אנ') ודסטיניז צ'יילד. הוידאו קליפ של סינגל הבכורה מן האלבום, בשם "K.O.B.E" ובהשתתפות טיירה בנקס, לא נחל הצלחה גם אחרי שבראיינט ביצע את הסינגל בהופעה חיה בערב משחק האולסטאר של ה-NBA, וחברת "קולומביה רקורדס" גנזה את האלבום.[6]
כמחווה לציון צירופו של בראיינט להיכל התהילה, ב-12 במאי 2021 שוחרר קישור להורדת האלבום בחשבון "On Thin Ice" באתר דיסקורד, ולאחר מכן הופצו כל שירי האלבום בחשבון הטוויטר "On Thin Ice".[6][56]
בריאנט נחשב לשחקן מוכשר בשני קצוות המגרש, מרגע כניסתו לליגה זכה להשוואות למייקל ג'ורדן בסגנון המשחק וסומן בתור ממשיך דרכו בתור הפנים של הליגה. היה ידוע בתור שחקן קלאץ' שמסוגל להכריע סופי משחק גם בזריקות קשות תחת הגנה.
דבר נוסף שאפיין את בראיינט היה הMamba - Mentality, שם שהודבק למוסר העבודה הבלתי מתפשר שאפיין אותו, בין אם מדובר בלקום להתאמן בשעות מוקדמות בלילה, לא להתפשר גם כאשר המשחק כבר מוכרע ויכולת הסיבולת הגבוהה שלו לסבול מכות ופציעות.
עיקר הביקורת על בריאנט מתארת אותו(ובצדק) בתור שחקן אנוכי שלא משתף שחקנים שלא מתאימים את עצמם לדרישות שלו ובשנותיו הראשונות בליגה נחשב לשחקן שחצן במיוחד שהליגה מאדירה מטעם עצמה
בקיץ 2003 נעצר בראיינט בעקבות תלונת אונס שהוגשה על ידי צעירה בת 19, עובדת בבית מלון שבו שהה בראיינט לקראת ניתוח ברך שעמד לעבור. עובדת המלון טענה שבראיינט אנס אותה בחדרו ב-1 ביולי, בלילה שלפני הניתוח. בראיינט הודה שהיו ביניהם יחסי מין, אך דחה את הטענות לאונס. התלונה פגעה במוניטין של בראיינט, והביאה להפסקת חוזי פרסום שלו עם נוטלה ומקדונלד'ס.[57] בספטמבר 2004 נסגר התיק הפלילי בשל החלטתה של המתלוננת לא להעיד נגד בראיינט במשפט,[58] ובראיינט התנצל בפני המתלוננת.[59] היא הגישה תביעה אזרחית נפרדת נגדו, ובמרץ 2005 היא יושבה ביניהם בפרטיות.[60]
באפריל 2011 הטילה הנהלת ה-NBA על בראיינט קנס בסך 100,000 דולר, עקב התבטאות הומופובית שלו כלפי שופט.[61]
בבוקר 26 בינואר 2020 יצא מסוקו הפרטי של קובי בראיינט, מדגם סיקורסקי S-76B (אנ'), משדה התעופה ג'ון ויין (אנ') במחוז אורנג' שבקליפורניה. על המסוק היו תשעה אנשים – בראיינט, בתו בת ה-13 ג'יאנה, חברותיה לקבוצת הכדורסל והוריהן (בהם מאמן הבייסבול ג'ון אלטובלי (אנ') ובני משפחתו[62]), מאמנת הכדורסל כריסטינה מאוסר (Christina Mauser), והטייס ארה זובאיאן (Ara Zobayan).[63][64][65] הקבוצה טסה לאקדמיית הממבה (Mamba Academy) של בראיינט לאימון כדורסל.[66] בשל מזג אוויר סוער, שכלל ערפל וגשם, קורקעה מרבית התנועה האווירית באזור באותו יום, כולל יחידות הסיוע האווירי של משטרת לוס אנג'לס.[67] המסוק פנה דרומה, לכיוון הרי קליפורניה, וכעבור זמן מה התרסק בצלע הר בקלבסס (אנ') שבקליפורניה, כ-48 קילומטרים צפון-מערבית למרכז לוס אנג'לס, החל לעלות באש וכל נוסעיו נהרגו.[68] קובי וג'יאנה הותירו מאחוריהם את אם המשפחה, ונסה, ושלוש בנות, אחיותיה של ג'יאנה.
מארק קיובן, בעליה של דאלאס מאבריקס, הודיע בעקבות מותו של בראיינט כי שחקני הקבוצה לא ילבשו יותר את המספר 24.[69] בעקבות מותו, במשחקי ה-NBA הקדישו 24 שניות דומייה, כמחווה למספר 24 שלבש בראיינט. בכמה קבוצות החליטו השחקנים, ביוזמתם ובהסכמת השופטים, לעבור על חוק 24 השניות בהתקפה ועל חוק 8 השניות למעבר חצי המגרש, גם כן כמחווה לבראיינט שלבש גם את גופייה מספר 8 בתחילת הקריירה שלו;[70] גם בישראל בוצעה מחווה זאת.[71]
בטקס פרסי גראמי ה-62, שהתקיים בסטייפלס סנטר – אולמו הביתי של בראיינט לאורך מרבית הקריירה (מ-1999 עד פרישתו) – ביום מותו, התקיימו מחוות מאולתרות לזכרו, בין היתר גם הביצוע של מנחת הטקס אלישיה קיז ושלישיית "בויז טו מן" לשיר "It's So Hard to Say Goodbye to Yesterday", ואף התאורה על שתי הגופיות התלויות של בראיינט על תקרת האולם.[72]
ב-7 בפברואר נקברו קובי וג'יאנה בראיינט בלוויה פרטית בבית הקברות פסיפיק ויו (Pacific View Memorial Park) בעיר ניופורט ביץ' (אנ').[73] טקס זיכרון ציבורי נערך בסטייפלס סנטר ב-24 בפברואר.[74] תאריך הטקס נבחר על מנת להנציח את זכרם של קובי וג'יאנה דרך המספרים איתם שיחקו בכדורסל – מספר 24 (של קובי בלייקרס) ומספר 2 (של ג'יאנה ב"אקדמיית הממבה" אותה אימן קובי בעצמו).
- ציורי קיר לזכרו
- פסל ברונזה מאת היוצר דן מדינה (בינתיים נגנז)
- פסל מתוכנן בסמוך לאולם הביתי ועתיד להיחנך ב-8.8.2024[75]
עונה סדירה
עונה | קבוצה | משחקים | חמישייה | דקות | אחוזים מהשדה | אחוזים משלוש | אחוזים מהקו | ריבאונדים | אסיסטים | חטיפות | חסימות | נקודות |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
1996/1997 | לייקרס | 71 | 6 | 15.5 | 0.417 | 0.375 | 0.819 | 1.9 | 1.3 | 0.7 | 0.3 | 7.6 |
1997/1998 | לייקרס | 79 | 1 | 26.0 | 0.428 | 0.341 | 0.794 | 3.1 | 2.5 | 0.9 | 0.5 | 15.4 |
1998/1999[hebrew 1] | לייקרס | 50 | 50 | 37.9 | 0.465 | 0.267 | 0.839 | 5.3 | 3.8 | 1.4 | 1.0 | 19.9 |
1999/2000 | לייקרס | 66 | 62 | 38.2 | 0.468 | 0.319 | 0.821 | 6.3 | 4.9 | 1.6 | 0.9 | 22.5 |
2000/2001 | לייקרס | 68 | 68 | 40.9 | 0.464 | 0.305 | 0.853 | 5.9 | 5.0 | 1.7 | 0.6 | 28.5 |
2001/2002 | לייקרס | 80 | 80 | 38.3 | 0.469 | 0.250 | 0.829 | 5.5 | 5.5 | 1.5 | 0.4 | 25.2 |
2002/2003 | לייקרס | 82 | 82 | 41.5 | 0.451 | 0.383 | 0.843 | 6.9 | 5.9 | 2.2 | 0.8 | 30.0 |
2003/2004 | לייקרס | 65 | 64 | 37.6 | 0.438 | 0.327 | 0.852 | 5.5 | 5.1 | 1.7 | 0.4 | 24.0 |
2004/2005 | לייקרס | 66 | 66 | 40.7 | 0.433 | 0.339 | 0.816 | 5.9 | 6.0 | 1.3 | 0.8 | 27.6 |
2005/2006 | לייקרס | 80 | 80 | 41.0 | 0.450 | 0.347 | 0.850 | 5.3 | 4.5 | 1.8 | 0.4 | 35.4 |
2006/2007 | לייקרס | 77 | 77 | 40.8 | 0.463 | 0.344 | 0.868 | 5.7 | 5.4 | 1.4 | 0.5 | 31.6 |
2007/2008 | לייקרס | 82 | 82 | 38.9 | 0.459 | 0.361 | 0.840 | 6.3 | 5.4 | 1.8 | 0.5 | 28.3 |
2008/2009 | לייקרס | 82 | 82 | 36.1 | 0.467 | 0.351 | 0.856 | 5.2 | 4.9 | 1.5 | 0.5 | 26.8 |
2009/2010 | לייקרס | 73 | 73 | 38.8 | 0.456 | 0.329 | 0.811 | 5.4 | 5.0 | 1.5 | 0.3 | 27.0 |
2010/2011 | לייקרס | 82 | 82 | 33.9 | 0.451 | 0.323 | 0.828 | 5.1 | 4.7 | 1.2 | 0.1 | 25.3 |
2011/2012[hebrew 2] | לייקרס | 58 | 58 | 38.5 | 0.430 | 0.303 | 0.845 | 5.4 | 4.6 | 1.2 | 0.3 | 27.9 |
2012/2013 | לייקרס | 78 | 78 | 38.6 | 0.463 | 0.324 | 0.839 | 5.6 | 6.0 | 1.4 | 0.3 | 27.3 |
2013/2014 | לייקרס | 6 | 6 | 29.5 | 0.425 | 0.188 | 0.857 | 4.3 | 6.3 | 1.2 | 0.2 | 13.8 |
2014/2015 | לייקרס | 35 | 35 | 34.5 | 0.373 | 0.293 | 0.813 | 5.7 | 5.6 | 1.3 | 0.2 | 22.3 |
2015/2016 | לייקרס | 66 | 66 | 28.2 | 0.358 | 0.285 | 0.826 | 3.7 | 2.8 | 0.9 | 0.2 | 17.6 |
קריירה |
1,346 | 1,198 | 36.1 | 0.447 | 0.329 | 0.837 | 5.2 | 4.7 | 1.4 | 0.5 | 25.0 | |
15 | 15 | 27.6 | 0.500 | 0.324 | 0.789 | 5.0 | 4.7 | 2.5 | 0.4 | 19.3 |
פלייאוף
עונה | קבוצה | משחקים | חמישייה | דקות | אחוזים מהשדה | אחוזים משלוש | אחוזים מהקו | ריבאונדים | אסיסטים | חטיפות | חסימות | נקודות |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
1996/1997 | לייקרס | 9 | 0 | 14.8 | 0.382 | 0.261 | 0.867 | 1.2 | 1.2 | 0.3 | 0.2 | 8.2 |
1997/1998 | לייקרס | 11 | 0 | 20.0 | 0.408 | 0.214 | .689 | 1.9 | 1.5 | 0.3 | 0.7 | 8.7 |
1998/1999 | לייקרס | 8 | 8 | 39.4 | 0.430 | 0.348 | 0.800 | 6.9 | 4.6 | 1.9 | 1.2 | 19.8 |
1999/2000 | לייקרס | 22 | 22 | 39.0 | 0.442 | 0.344 | 0.754 | 4.5 | 4.4 | 1.5 | 1.5 | 21.1 |
2000/2001 | לייקרס | 16 | 16 | 43.4 | 0.469 | 0.324 | 0.821 | 7.3 | 6.1 | 1.6 | 0.8 | 29.4 |
2001/2002 | לייקרס | 19 | 19 | 43.8 | 0.434 | 0.379 | 0.759 | 5.8 | 4.6 | 1.4 | 0.9 | 26.6 |
2002/2003 | לייקרס | 12 | 12 | 44.3 | 0.432 | .403 | 0.827 | 5.1 | 5.2 | 1.2 | 0.1 | 32.1 |
2003/2004 | לייקרס | 22 | 22 | 44.2 | .413 | 0.247 | 0.813 | 4.7 | 5.5 | 1.9 | 0.3 | 24.5 |
2005/2006 | לייקרס | 7 | 7 | 44.9 | 0.497 | 0.400 | 0.771 | 6.3 | 5.1 | 1.1 | 0.4 | 27.9 |
2006/2007 | לייקרס | 5 | 5 | 43.0 | 0.462 | 0.357 | 0.919 | 5.2 | 4.4 | 1.0 | 0.4 | 32.8 |
2007/2008 | לייקרס | 21 | 21 | 41.1 | 0.479 | 0.302 | 0.809 | 5.7 | 5.6 | 1.7 | 0.4 | 30.1 |
2008/2009 | לייקרס | 23 | 23 | 40.8 | 0.457 | .349 | 0.883 | 5.3 | 5.5 | 1.7 | 0.9 | 30.2 |
2009/2010 | לייקרס | 23 | 23 | 40.1 | 0.458 | 0.374 | 0.842 | 6.0 | 5.5 | 1.4 | 0.4 | 29.2 |
2010/2011 | לייקרס | 10 | 10 | 35.4 | 0.446 | 0.293 | 0.820 | 3.4 | 3.3 | 1.6 | 0.3 | 22.8 |
2011/2012 | לייקרס | 12 | 12 | 39.7 | 0.439 | 0.283 | 0.832 | 4.8 | 4.3 | 1.3 | 0.2 | 30.0 |
קריירה |
220 | 200 | 39.3 | 0.448 | 0.331 | 0.816 | 5.1 | 4.7 | 1.4 | 0.6 | 25.6 |
- קבוצתיים
- אליפות ה-NBA: 1999/2000, 2000/2001, 2001/2002, 2008/2009 ,2009/2010
- מדליית זהב אולימפית עם נבחרת ארצות הברית: 2008, 2012
- אליפות אמריקה עם נבחרת ארצות הברית: 2007
- אישיים
- MVP של העונה הסדירה: 2007/2008
- MVP של סדרת הגמר: 2008/2009 ,2009/2010
- מלך הסלים של ה-NBA: 2005/2006, 2006/2007
- בחירה למשחק האולסטאר של ה-NBA: 1998, 2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009, 2010, 2011, 2012, 2013, 2016
- MVP של משחק האולסטאר: 2002, 2007, 2009, 2011
- תחרות ההטבעות: 1997
- בחירה לחמישיית העונה ב-NBA:
- החמישייה הראשונה: 2001/2002, 2002/2003, 2003/2004, 2005/2006, 2006/2007, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012, 2012/2013
- החמישייה השנייה: 1999/2000, 2000/2001
- החמישייה השלישית: 1998/1999, 2004/2005
- בחירה לחמישיית ההגנה של העונה ב-NBA:
- החמישייה הראשונה: 1999/2000, 2002/2003, 2003/2004, 2005/2006, 2006/2007, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011
- החמישייה השנייה: 2000/2001, 2001/2002, 2011/2012
- בחירה לחמישיית הרוקיז של העונה ב-NBA:
- החמישייה השנייה: 1996/1997
בשנת 2009 נבחר בראיינט לשחקן העשור ב-NBA מטעם המגזין "ספורטינג ניוז".
בתחילת פברואר 2012 עקף בראיינט את חבר קבוצתו לשעבר, שאקיל אוניל, ברשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA. בראיינט עקף את אוניל בדרך לקלעי החמישי בהיסטוריה של ה-NBA עם 28,160 נקודות. בשנת 2012 קובי קלע את הנקודה ה-30,000 שלו והפך לשחקן הצעיר ביותר שעשה זאת.
- אתר האינטרנט הרשמי של קובי בראיינט
- קובי בראיינט, ברשת החברתית פייסבוק
- קובי בראיינט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
- קובי בראיינט, ברשת החברתית אינסטגרם
- קובי בראיינט, ברשת החברתית Goodreads
- פרופיל, באתר Basketball-Reference
- פרופיל אולימפי, באתר olympedia.org
- פרופיל, באתר eurobasket
- פרופיל, באתר פיב"א
- פרופיל, באתר היכל התהילה של הכדורסל
- פרופיל, באתר ליגת ה-NBA
- פרופיל, באתר ESPN
- פרופיל השחקן באתר ה-NBA
- פרופיל השחקן באתר ESPN
- קובי בראיינט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- קובי בראיינט באתר Rotten Tomatoes
- קובי בראיינט באתר AllMovie
- קובי בראיינט באתר Metacritic
- קובי בראיינט באתר TV.com
- אלעד זאבי, קובי בראיינט פורש: שמונה רגעים שהגדירו את הקריירה של הממבה, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2015
- רונן דורפן, הכוכב המושלם, כמעט, באתר ישראל היום, 4 בדצמבר 2015
- ניצן פלד, יחיד, והכי מיוחד: לילה ראשון בלי קובי בראיינט, באתר ישראל היום, 27 ינואר 2020
- קובי בראיינט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קובי בראיינט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)