קיזילבאש

קִיזִילְבָּאש (בטורקית: Kızılbaş; בפרסית: قزلباش - Qızılbāš) הוא שם שהוענק לקבוצה רחבה של שבטים טורקמניים שיעיים, אשר שגשגו באנטוליה, בפרס ובכורדיסטן החל מסוף המאה ה-13 ומאוחר יותר, היוו את הבסיס להקמת האימפריה הספווית. פירוש השם: "בעלי הראש האדום" ומקורו בכיסוי הראש הייחודי בצבע ארגמן שנהגו בני שבטים אלו לחבוש.

קיזילבאשלר בלבוש אופייני

נסיכות אק קויונלו הייתה מקור לעימותים מול העות'מאנים עוד בתקופת הסולטאן מהמט השני, אשר ב-1473 הביס את שליטם אוזון חסן. ב-1500 החל אסמאעיל ספווי, צאצא למשפחת שייח'ים מארדביל וקרוב משפחתו של אוזון חסן, ליצור לעצמו בסיס כוח באזור אק קויונלו. כמנהיג מסדר הטרודוקסי, הוא הרחיב את השפעתו לכל האזורים שבהם ישבו טורקמנים באנטוליה, על ידי שליחים שהטיפו לתורתו. אלפי נתינים עות'מאנים נהו אחרי אסמאעיל והוא הפך למנהיג הפוליטי והדתי של שבטים טורקמניים אלו^[1].

בשנים 1503–1512 המשיך אסמאעיל ספווי את מסע כיבושיו עד להשגת שליטה באזור פרס. הספווים הפעילו תעמולה בשם השיעה בקרב השבטים הטורקמניים של אסיה הקטנה בהצלחה גדולה ומרבית צבאו של אסמאעיל בפרס הורכב מבני שבטים אלו. כאורתודוקסים סונים היו לעות'מאנים סיבות אידאולוגיות לחשוש מחדירת השיעים לשטחם, אך גם פוליטיות בשל החשש למעבר שטחים באסיה הקטנה, מחסות עות'מאנית לחסות ספווית. סכנה נוספת נבעה מהתפשטות האמונה השיעית לאורך הגבולות באזור הרי הטאורוס אשר נתונים היו במחלוקת בין העות'מאנים לממלוכים. באיזיט השני, שכיהן כסולטאן האימפריה העות'מאנית בעת ההיא, היה ער לסכנה וגירש ב-1502 אלמנטים שיעיים רבים מאסיה הקטנה לאזור מוראה. כמו כן הציב חילות משמר בגבול המזרחי, בעיקר בין השנים 1507–1508, בהן נתון היה השאה אסמאעיל במלחמה עם נסיך אלביסטן וכבש שטחים נרחבים מכורדיסטן^[2].

בהמשך, אימץ באיזיט השני קו פייסני מול קריאות התגר של אסמאעיל. ב-1511 החמיר המצב באימפריה, כאשר מרד שיעי פרץ באזור טקה (Tekke) שבאסיה הקטנה, שעד לאותה תקופה היה אזור הטרודוקסי. המורדים הגיעו עד העיר בורסה לפני שהובסו וראשיהם הוצאו להורג. הנסיך סלים בנו של באיזיט דרש פעולה תקיפה נגד אסמאעיל, זכה בתמיכת היניצ'רים וב-24 באפריל 1512 אילץ את אביו לוותר על כיסאו ועלה לשלטון כסולטאן סלים הראשון. לאחר ייצוב שלטונו פנה סלים הראשון להילחם באימפריה הספווית. ב-1514 הביס סלים הראשון את אסמאעיל ספאווי בקרב צ'לדיראן וכבש את תבריז, אזור עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. בהמשך, נסוגו העות'מאנים מתבריז, אך נשארו בעיראק ובמזרח אנטוליה. כך נקבע הגבול בין שתי האימפריות אשר חלקו משמש כגבולה המערבי של איראן גם בימינו^[3].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיזילבאש בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Inalcik, Halil, Quataert, Donald, Economic And Social History of the Ottoman Empire 1300-1914, Cambridge University Press, 1994, pages 19-28
2. Inalcik, Halil, The Ottoman Empire, The Classical Age 1300-1600, The Trinity Press, London,1973, pp. 31-32
3. Kafadar, Cemal, Between Two Worlds, University of California Press, London,1995, pages 95-130.