קלאסיקות סיניות
טקסטים סיניים שמקורם לפני האיחוד הקיסרי בידי שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס, ובמיוחד הכוונה ל"ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות" של מסורת הנאו-קונפוציאניזם / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קלאסיקות סיניות או טקסטים קאנוניים (בסינית מסורתית: 中國古典典籍, בסינית מפושטת: 中国古典典籍, בפין-יין: Zhōngguó gǔdiǎn diǎnjí) הם טקסטים סיניים שמקורם לפני האיחוד הקיסרי בידי שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס, ובמיוחד הכוונה ל"ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות" של מסורת הנאו-קונפוציאניזם, אשר הם בעצמם מהווים רשימה מקוצרת של "שלוש עשרה הקלאסיקות". כל הטקסטים הללו נכתבו בסינית קלאסית. כל הקאנונים ידועים ביחד בתור "הקלאסיקות" (מסורתית: 經, מפושטת: 经).[1]
המונח "טקסטים סיניים קלאסיים" בצורתו הרחבה יותר מתייחס לטקסטים שנכתבו בסינית מדוברת או בסינית הקלאסית שרווחה עד נפילתה של השושלת הקיסרית האחרונה, שושלת צ'ינג, ב-1912. הטקסטים הקלאסיים מחולקים בדרך כלל לארבעה ענפים: קלאסיקות, היסטוריות, חכמים ואוספים. "קלאסיקות" (经) מתייחס לאותן קלאסיקות שהוגדרו בקונפוציאניזם. "היסטוריות" (史) כולל כתבים העוסקים בתיעוד היסטורי. "חכמים" (子) הכולל יצירות הגות שאינן קונפוציאניות, כמו גם יצירות בתחום החקלאות, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הניבוי, ביקורת האמנות ותחומים אחרים. ו"אוספים" (集) המכיל אסופות של יצירות המרכיבות ביחד יצירה מייצגת כגון אוסף שירים, אוסף כתבים דאואיסטים ואוסף כתבים בודהיסטיים.
בתקופת שושלות מִינְג וצִ'ינְג מלומדים קונפוציאניים אשר רצו להשתתף בבחינות הקיסריות, במטרה להשתלב במשרה ממשלתית, נדרשו ללמוד את ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות. כל דיון פוליטי היה רווי בהתייחסויות לרקע הזה, ומבלי לשנן אותם לא ניתן היה להשתלב כמלומד, ובתקופות מסוימות אף כאיש צבא. גם במסגרת חינוך ילדים, בדרך כלל שיננו ילדים קודם את הסימנים הסיניים של "קלאסיקת שלושת הסימנים" ואת "מאה שמות משפחה", ומשם המשיכו לשינון הקלאסיקות האחרות. כך חלקה העילית המלומדת בסין רקע תרבותי וסט ערכים משותפים.
הלימוד בתחום זה מתחלק להתמקדות בשתי תקופות, זו שלפני שריפת הספרים הגדולה בתקופת שושלת צִ'ין במסגרתה אבדו יצירות רבות, וזו שלאחריה.[1]