רימון יד
אמצעי לחימה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רימון יד הוא פצצה שנועדה להיזרק על ידי חייל. מקור השם הוא מהפרי רימון, בשל הגודל הכללי שלו ומהעובדה שגרעיניו הרבים מזכירים את הרסס המצוי ברימון. בזמנים עתיקים היו גרנדירים (רמנים) - חיילים המתמחים בתפעול ובזריקת רימונים. כיום, כל חייל קרבי מאומן בזריקת רימונים, עקב התפשטות השימוש בהם.
הביזנטים גילו שניתן להשתמש ב"אש יוונית" - תערובת של נפט וכוהל, על ידי הטלת כדים המתפוצצים וניצתים עם נפילתם. צבאות המוסלמים למדו מהם ולחמו נגד הצלבנים עם רימונים מסוג זה. רימון כזה נתגלה ונמשה מן הים בחופי ישראל[1].
הטלת פצצות תבערה נמשכה במשך שנים רבות, ובצבא הצרפתי יחידות חיילים מיוחדות לצורך הטלתן נקראו גרנדירים. צבאות אחרים, של אנגליה, רוסיה ועוד, חיקו את הצרפתים וקראו גם ליחידותיהם "גרנדירים", ואף השתמשו בסמל דומה של רימון בוער בכובעיהם. רימונים חדשים מסוג זה – כלומר, פצצות תבערה – פותחו בידי הפינים ונקראו "בקבוקי מולוטוב"[2]. הטלת בקבוק מולוטוב שימשה את היישוב העברי במלחמת העצמאות בתש"ח, בין היתר בדגניה כאשר טנק סורי עצר בשערי דגניה, ושאר הכוחות נסוגו. בימינו פצצות התבערה משמשות בעיקר בפעולות טרור.
בשנת 1848, האנגלי רוברט ייל, שעסק בזיקוקין די נור תוצרת סין, המציא את רימון העשן הראשון, שייצר עשן רב ולאורך זמן, על מנת להסתיר את תנועת החיילים התוקפים או נסוגים.
במלחמת החפירות בתעלות ובביצורים במלחמת קרים, האנגלים השתמשו ברימון יד מאולתר שהוכן במקום. במלחמת האזרחים האמריקנית שני הצדדים השתמשו בסוג רימוני יד שהתפוצצו בעת שפגע בקרקע והפעיל מדחף שגרם לפיצוצו.
בשנת 1902 החליט משרד המלחמה הבריטי על הוצאת רימוני היד מן הלחימה בגלל הסכנה שהם היוו לחיילים המטילים אותם ובשל יעילותם הנמוכה. שנתיים לאחר מכן, בעקבות דיווחים על הצלחת הלחימה באמצעות רימונים בקרבות התעלות של מלחמת רוסיה–יפן, הוחלט לפתח רימוני יד קטלניים ובטוחים לנשיאה ושימוש.
בעת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, המציא האנגלי ויליאם מילס את רימון היד המושהה, שמתפוצץ לרסיסים זמן מה אחרי שחרור ידית נצורה. מילס רשם פטנט על המצאתו וייצר אותו. רימון זה נכנס לשימוש בלוחמת התעלות של מלחמת העולם הראשונה.