שיטת ההפרש הסופי בתחום הזמן
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שיטת ההפרש הסופי בתחום הזמן (אנגלית FDTD, ר"ת: Finite Difference Time Domain) היא שיטה נומרית לפתרון משוואות התלויות בזמן ובמרחב, בדרך כלל משוואות דיפרנציאליות חלקיות (שהן משוואות דיפרנציאליות מרובות משתנים), כמו למשל משוואות מקסוול לאלקטרומגנטיות. קיין יי פיתח לראשונה את השיטה בשנת 1966[1].
בשיטה הזו מחלקים את המרחב לרשת של נקודות. מתחילים מפתרון המשוואות עבור הזמן ההתחלתי. לאחר מכן מתקדמים בצעד זמן אחד, פותרים את המשוואות במרחב בזמן החדש, וחוזר חלילה (ומכאן השם "הפרש סופי בתחום הזמן"). באופן זה פותרים את המשוואות עבור כל תחום המרחב והזמן.
השיטה נחשבת קלה להבנה ופשוטה ליישום בתוכנה, ביחס לשיטות פתרון אחרות של משוואות דיפרנציאליות חלקיות. היות שהשיטה היא בתחום הזמן, פתרונותיה יכולים לכסות טְווח תדרים רחב באמצעות הרצת סימולציה בודדת, בניגוד לשיטות במרחב התדר, בהן ניתן לפתור תדר בודד בכל סימולציה.