שמיטה

שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה[1] תשע מצוות המתקיימות בשמיטה מהתורה: שש מצוות של שמיטת קרקעות ושלוש מצוות של שמיטת כספים.

ניתן למיין את מצוות והלכות השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורות לעבודת האדמה ומכוונים בעיקרם לחקלאי (אך למעשה לכל העוסק בגידולי קרקע, גם ברמה הפרטית והביתית), אלו הקשורות לתוצרת החקלאית ומיועדות לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינן קשורות כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

התורה מבטיחה ברכה לשומרי השביעית, שתמנע נזק כלכלי כתוצאה מהפסקת העבודה החקלאית בשנה זו.[2] אולם בשל השלכותיה הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה, היא הייתה מהמצוות הקשות ביותר לקיום במהלך הדורות. כבר בימי המקרא רבים לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה.[3] לאחר חורבן בית המקדש השני נוצרה מציאות חדשה שבה ארץ ישראל כבושה לחלוטין על ידי נכרים (רומאים), ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה מדרבנן.

חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך הן נפטרות ממצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת ההלכתיים העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לבין רוב הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".