תנאים

חכמי ישראל בתקופת המשנה / ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית

התַּנָּאִים (ביחיד תַּנָּא, מלשון שינון בארמית) הם חכמי ישראל שדבריהם השתמרו במשנה ובספרות הַתַּנָּאִית - במדרש בספרות האגדתא ובברייתות, והיא מייצגת את "תרבות המחלוקת" שבמשנה, על פיה מביאים גם את הדעה שאינה מקובלת.[1] במסורת הפסיקה התלמודית, בעיקר הבבלית, רק תנא היה רשאי להביע את דעתו נגד דעות של תנאים אחרים, ולדורות הבאים אין אפשרות לערער על קביעות התנאים כפי שהם מתועדים במשנה, אלא אם נמצאת סתירה, מוכחים שיבושי מסירה, או אפשר להעמיד את המקרה כיוצא מן הכלל שאין דברי התנאים מתייחסים אליו.[2]