בואינג B-17 מבצר מעופף
מפציץ אמריקאי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בואינג B-17 פליינג פורטרס (אנגלית: Flying Fortress, "מבצר מעופף") היה מפציץ כבד בעל ארבעה מנועים, שפותח בשנות ה־30 של המאה ה־20 עבור הגיס האווירי של צבא ארצות הברית (United States Army Air Corps - USAAC). חברת בואינג התחרתה בחברות דאגלס ומרטין על חוזה לייצור 200 מפציצים. הצעתה של חברת בואינג הייתה טובה בביצועיה מאלה של המתחרות והשיגה נתונים שהיו מעבר לציפיות של חילות האוויר. בואינג איבדה את הזכייה בחוזה לאחר שאב הטיפוס התרסק, אך חיל האוויר התרשם מאוד מן התכנון של בואינג והזמין 13 מטוסים נוספים לניסויים והערכה. המטוס נכנס לשירות ב־1938 אך פיתוחו המשיך במספר רב של חידושים ושיפורים. עם המהנדסים שתרמו רבות לעיצובו נמנה אדוארד קרטיס ולס.
בואינג B-17G של חילות האוויר של צבא ארצות הברית, מספר סידורי 44–83575, שכונה "ניין או ניין" (Nine-O-Nine). המטוס שוקם כדי לדמות את המטוס המקורי והוחזר למצב טיסה בשנות ה-80 של המאה ה-20 | |||||||||||||||||
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מפציץ כבד | ||||||||||||||||
ארץ ייצור | ארצות הברית | ||||||||||||||||
יצרן | בואינג | ||||||||||||||||
טיסת בכורה | 28 ביולי 1935 | ||||||||||||||||
תקופת שירות | 1938–1968 (כ־30 שנה) | ||||||||||||||||
צוות | בין 6 ל־10 אנשי צוות | ||||||||||||||||
יחידות שיוצרו | 12,731 | ||||||||||||||||
משתמש ראשי | חילות האוויר של צבא ארצות הברית | ||||||||||||||||
דגמים | ראו בגוף הערך | ||||||||||||||||
מחיר | 204,370 דולר[1] | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
תרשים | |||||||||||||||||
במהלך מלחמת העולם השנייה המטוס שירת בעיקר בזירה האירופית, ושם הופעל על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית (United States Army Air Forces - USAAF) במערכת ההפצצות האסטרטגיות כנגד מטרות תעשייתיות וצבאיות גרמניות. מבסיסיהם באיטליה ובדרום אנגליה פעלו בהתאמה חיל האוויר השמיני של ארצות הברית וחיל האוויר החמישה עשר של ארצות הברית. ההפצצות היו בשעות היום והיוו השלמה להפצצות האסטרטגיות הליליות שביצע פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי. מתקפת ההפצצה המשולבת הזאת סייעה לבעלות הברית בהשגת עליונות אווירית מעל מערב אירופה, כהכנה לפלישה לנורמנדי ביוני 1944. מטוסי B-17 השתתפו גם במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט אם כי בהיקף מצומצם יותר ובעיקר בתחילת המערכה, לרוב בגיחות הפצצה על אוניות ושדות תעופה יפניים.
כבר עם כניסת המפציץ לשירות החל פיקוד חילות האוויר של צבא ארצות הברית לקדם את המטוס כנשק אסטרטגי: כלי טיס מהיר, הטס בגובה רב ולטווח ארוך ובעל יכולת להגנה עצמית וכושר שרידות גבוה שיאפשר לו לשוב לבסיסו גם אם יספוג נזק רב בקרב. תדמיתו של המטוס לבשה ממדים מיתיים בתוך זמן קצר; סיפורים ותמונות על מטוסי B-17 שנפגעו קשות בפעילות מבצעית ובכל זאת הצליחו לשוב לבסיסם הקנו למפציץ מעמד של סמל ומייצג. מטוסי B-17, שהיו בעלי סייג רום רב יותר מכל שאר המפציצים של בעלות הברית בזירה, הטילו יותר פצצות על גרמניה מכל מפציץ אחר: מתוך 1.5 מיליון טון פצצות שהוטלו במלחמה על ידי מפציצי בעלות הברית בזירה האירופית, 640,000 טון (למעלה מ־40%) הוטלו על ידי ה־B-17.[דרוש מקור] בנוסף לתפקידו העיקרי כמפציץ, שימש ה־B-17 כמטוס תובלה, מטוס ללוחמה נגד צוללות, מטוס למשימות חיפוש והצלה ובתפקידים נוספים.
מטוסי B-17 שימשו במגוון תפקידים גם אחרי מלחמת העולם השנייה. מספר מפציצי B-17 שירתו בחיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות ובמבצע קדש.
נכון לשנת 2015 היו בעולם עשרה מטוסים מדגם זה שהיו כשירים לטיסה, אם כי אף אחד מביניהם לא היה בשימוש מבצעי פעיל. כמה עשרות מטוסים נוספים נמצאים בתצוגה סטטית או באחסנה.