Solid state drive

Solid-State Drive, או בראשי תיבות SSD (בעברית, על פי האקדמיה ללשון: כונן שבבי[1]), הוא אמצעי לאחסון מידע המופיע בכמה צורות:

• זיכרון נדיף, בו המידע נמחק בעת הניתוק מהחשמל, לדוגמה: זיכרון גישה אקראית (RAM).
• זיכרון נדיף בשילוב עם סוללה, כך שתוכן הזיכרון נשמר לתקופה מוגבלת גם אם יש הפרעה באספקת המתח.
• זיכרון בלתי נדיף, בו המידע נשאר אגור בתוך רכיבי הזיכרון, לדוגמה: זיכרון הבזק (Flash). זוהי הצורה הנפוצה יותר.

SSD מורכב משבב זיכרון בתוספת בקר שנועד לנהל את זרימת הנתונים בין כונן האחסון לבין המחשב, ללא חלקים מכניים נעים.[2]

מטרתם של זיכרונות אלו לשמש תחליף לדיסק קשיח (HDD). מהירותם נובעת מכך שהם, כאמור, אינם מכילים חלקים נעים ולכן זמן הגישה לנתונים קצר משמעותית. כמו כן, צריכת החשמל שלהם לרוב נמוכה יותר (למעט כונני SSD בעלי ביצועים גבוהים במיוחד), משקלם קטן יותר, והם אינם מרעישים בכלל. בנוסף, תכונה זו מגדילה את אמינות הכונן (למשל הוא לא ניזוק ממכות, רעידות ונפילות, ואיננו רגיש לשדות מגנטיים כמו דיסק קשיח).

למרות היתרונות, מחיר אחסון הנתונים עבור כל מגה בייט גדול יותר לעומת דיסק קשיח, הקיבולת המקסימלית קטנה יותר, ובמקרים מסוימים (במיוחד בגלל הגבלת מספר הפעמים שניתן לכתוב לאותו מקום בשבבי זיכרון הבזק וכן רגישות לניתוק אספקת החשמל במהלך כתיבה לשבב) אורך חיי ההתקן עשוי להיות קצר יותר משל דיסק קשיח. כדי לאפשר שילוב כונני SSD במערכות שנבנו במקור לדיסקים קשיחים, SSD מדמה דיסק קשיח באמצעות מנגנון וירטואליזציה ממוחשב המותקן בבקר שלו.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 התרחב השימוש בכוננים מסוג זה בגלל ירידת מחירם, הגדלת השימוש במחשבים ניידים, הגדלת הקיבולת שלהם והשאיפה ל"מחשוב ירוק".