איסור סירוס

איסור סירוס הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לסרס אדם או בעל חיים. עיקרו של האיסור הוא על סירוס זכרים, בעוד סירוס נקבות נמצא בדרגת חומרה פחותה. האיסור הוא לאו מדאורייתא שנלמד מהפסוק: ”וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת... וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ”.^[1]

איסור סירוס
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ד
תלמוד בבלי	מסכת שבת, דף ק"י, עמוד ב'; מסכת מנחות, דף נ"ו, עמוד ב'
משנה תורה	הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז, הלכות י'-י"ג
שולחן ערוך	אבן העזר, סימן ה', סעיפים י"א-י"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו שס"א ספר החינוך, מצווה רצ"א

הגדרת סירוס

הסירוס אסור בקרב כל בעלי החיים, בהמות, חיות, עופות, ובתלמוד נאמר שאיסור זה נאמר גם על בני אדם.^[2]

סירוס על ידי פעולה חיצונית, שאינה כרוכה במגע פיזי עם האיברים (גלולות, "כוס של עיקרין"), אסורה בגבר, ומותרת באישה,^[3] בעקבות כך דנו הפוסקים בהיתר לקיחת גלולות למניעת היריון.

קשירת צינורות הזרע נחשבת הלכתית כסירוס ואסורה, אף על פי שבכ-50% מהמקרים ניתן לחזור לתפקוד על ידי פתיחת הקשירה. אף לו היה ניתן להגיע ל-100% חזרה לתפקוד, היה אסור מכיוון שסירוס לזמן מוגבל, אם לא מתרפא מעצמו (כמו כאן שצריך פעולה נוספת כדי להתיר), נחשב סירוס בכל מקרה.^[4]

יש אומרים שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאונס ובמקרים רחוקים אף רצח, מותר לסרס זכר שמועד לכך סירוס גמור שאסור מהתורה (שו”ת מנחם משיב ב, יח). ואם הסירוס הוא באופן כימי, כיוון שהוא זמני, איסורו מדברי חכמים, וברור שמותר לעשותו לשם מניעת אונס וניאוף גם במצב שאין חשש של סכנת נפשות.

סירוס על ידי גוי

התנאים נחלקו האם האיסור חל גם על בני אדם שאינם יהודים כתוספת לשבע מצוות בני נח.^[5] גם להלכה נחלקו הראשונים בשאלה זו כאשר הרא"ש, הרשב"א והריצב"א פסקו שבן נח אינו מצווה על הסירוס. ואילו רב אחאי גאון, הראב"ד והסמ"ג פסקו שגם בן נח בכלל האיסור. הרמב"ם לא הזכיר איסור זה כחלק משבע מצוות בני נח,^[6] אולם פסק^[7] "שאין לומר לגוי לסרס בהמה שלנו" משום איסור שבות.^[8]

השולחן ערוך פסק כי "אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו (ואפילו לא הערים, והכותי מכירו ומכוין לטובתו), ומוכרן לישראל אחר. ואפילו לבנו גדול מותר למוכרה, אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו".^[9]

ורמ"א הוסיף שם: "ומותר לתת בהמה לכותי למחצית שכר, אף על פי שהכותי בודאי יסרסנו (הגהות מיי' פט"ז מאיסורי ביאה), דהכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד (ב"י). ומותר למכור לכותים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבוודאי הכותי קונה אותם לסרסם. ויש אוסרים, תמצא מבואר בתרומת הדשן סימן רנ"ד. ומיהו אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לכותי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי".

על סמך פסיקתו זו של הרמ"א יש מן הפוסקים האחרונים – כגון רבה של השומרון הרב אליקים לבנון – המתירים סירוס בעל חיים זכר (כשיש בדבר צורך) על ידי מכירת בעל החיים לגוי (קנין הגבהה הוא המועדף ביותר), כאשר אותו גוי מוסר את בעל החיים לגוי נוסף – וטרינר – שמבצע בעצמו את הסירוס (הגוי שקונה את בעל החיים יכול למנות את בעלי הכלב המקוריים להיות שליחו לביצוע המסירה לוטרינר הגוי).

סריס בהלכה

ערכים מורחבים – סריס חמה, פצוע דכא וכרות שופכה

גבר שסורס נקרא, בדרך כלל, פצוע דכא^[10] ובשל כך אסור לבוא בקהל.^[11] הרמב"ם סובר^[12] שפצוע דכא מותר בפסולי הספיקות כמו גם בגיורת, משוחררת ונתינה, אך אסור בממזרת ודאית. לעומתו הראב"ד והרשב"א^[13] מתירים פצוע דכא גם בממזרת ודאית.

סירוס נקבה

בתוספתא (וכן בתורת כהנים^[14]) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה (שפוסקים הלכה כמותו):

המסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העוף, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים ובין נקבות – הרי זה חייב (מלקות). רבי יהודה אומר: מסרס את הזכרים – חייב, ואת הנקבות – פטור (מהתורה, אבל אסור מדרבנן).

— תוספתא, מכות, ד, ד

לדעת רוב הפוסקים,^[15] וכך פסק הרמב"ם, איסור סירוס נקבה הוא מדרבנן, אך לדעת הגר"א אמנם אין איסור לאו בסירוס, אך המסרס אישה עובר בעשה מן התורה.

לדברי המגיד משנה כריתת רחם או הרס רירית הרחם מוגדרים כסירוס אישה בידיים, אסורים מן התורה באיסור לאו לדעת תנא קמא, ואסורים מדרבנן לדעת רבי יהודה, שכאמור פוסקים כמותו. לעומת זאת לדברי הגר"א בנושא פעולות אלו, הלכה כתנא קמא, כלומר אסור מן התורה.