בג"ץ קעדאן

בג"ץ קעדאן הוא פסק דין של בג"ץ שקבע כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה הפוגעת בעקרון השוויון.

בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	8 במרץ 2000
החלטה
קבלת העתירה – הקצאת קרקעות ליהודים בלבד היא מדיניות מפלה, אשר מהווה אפליה אסורה
חברי המותב
חברי המותב	אהרן ברק, תיאודור אור, מישאל חשין, יעקב קדמי ויצחק זמיר
דעות בפסק הדין
דעת רוב	הנשיא ברק קבע שעקרון השוויון מבוסס על היות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית (ואין סתירה בין השניים). לכן, המדינה אינה רשאית להקצות משאבים באופן המבוסס על יחס מפלה בין יהודים לבין לא-יהודים.
דעות נוספות	השופט קדמי, בדעת יחיד, טען שכיוון שישראל היא מדינה יהודית, ניתן לאזן בין עיקרון זה לבין ערך השוויון ואינטרסים נוספים. כיוון שמדובר בפסיקה תקדימית, אין להחילה בדיעבד. יתר השופטים הצטרפו לדעתו של הנשיא ברק.
נהפך על ידי
יש הטוענים כי נהפך על-ידי חוק הלאום, אך בבג"ץ חוק הלאום השופטים כותבים במפורש כי הלכת קעדאן לא נהפכה (ראו סעיף 8 בפסיקתו של השופט הנדל או חלקו של השופט קרא)

משפחת קעדאן בבקה אל גרבייה

רקע

עאדל ואימאן קעדאן היו תושבי באקה אל-גרבייה שחפצו להצטרף לאגודה השיתופית קציר, הסמוכה למקום מגוריהם, שיכלה להציע להם רמת חיים גבוהה שאינה זמינה ביישובם. לאחר שנדחתה בקשתם להתקבל ליישוב בשל היותם ערבים, פנו בני הזוג באמצעות עורכי הדין נטע זיו ודן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח לבית המשפט הגבוה לצדק בשנת 1995, שהחליט לדון בנושא בהרכב מורחב של חמישה שופטים. עוזי פוגלמן ייצג את המדינה, ואמנון גולדנברג את הסוכנות היהודית. בעתירה התקיימו שלושה דיונים בין השנים 1996 ל-1998.

הדיון נסב על חוקיות החכרת הקרקעות מצד מינהל מקרקעי ישראל, שהוא גוף ממשלתי, לסוכנות היהודית, שכארגון יהודי לאומי, דואגת לאינטרסים של היהודים בלבד. הסוגיה שעמדה על הפרק היא האם למדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, מותר להקצות קרקע ציבורית העומדת לרשותה ליהודים בלבד. המינהל הצהיר על נכונות להקצות קרקע גם להקמת יישוב קהילתי לערבים בלבד, אולם לא היו פניות כאלו, ובהתאם לתוצאה פסק בג"ץ מדובר באפליה.

הפרשה עוררה דיון ציבורי נוקב. המוסדות הציוניים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל ניסו לסכל את קבלתה של המשפחה ליישוב.^[1] גם בקרב הציבור הערבי לא הייתה התלהבות רבה מהמאבק של משפחה ערבית להשתלב ביישוב יהודי, מתוך גישה שזו אינה הדרך לפתרון מצוקת הקרקעות של ערביי ישראל.^{[דרוש מקור]}

בפברואר 1998 זימן נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, דיון מיוחד ובו הציע לכל הצדדים למצוא פתרון בדרך של פשרה לבעיה ולהימנע מהכרעה שיפוטית, שכן לדבריו, זו אחת ההכרעות השיפוטיות הקשות ביותר שנתקל בה. בעקבות דיון זה מונה מפשר שיחד עם הצדדים ערך סיור בשטח בניסיון למצוא מגרש למשפחה "מעבר לגדר", דהיינו מחוץ לשטח היישוב קציר. לאחר חודשים ארוכים של ניסיונות גישור שלא צלחו, התבקש בית המשפט להכריע בעתירה.

פסיקת בג"ץ, ותוצאותיה לעותרים

בפסק-הדין שניתן במרץ 2000, התקבלה העתירה ונקבע כי דווקא מפני שמדינת ישראל היא יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון ומכאן שהתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק. מתוך פסק דינו של הנשיא אהרן ברק:

"מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג באפליה בין אזרחיה... המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים... אין, אפוא כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

שמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין פנה קעדאן לבג"ץ בדרישה שפסק הדין יבוצע. בג"ץ הפנה את משפחת קעדאן לוועדת הקבלה של היישוב עם הוראה שעובדת היותם ערבים לא תשמש קריטריון ישיר או עקיף לסירוב^[2]. ועדת הקבלה של היישוב קציר סירבה לקבלם, בנימוק של חוסר התאמה. האגודה לזכויות האזרח פנתה שוב לבג"ץ ובשנת 2004 הודיע המינהל שבעקבות גידול היישוב קציר כבר לא מופעלת בו ועדת קבלה ועל כן יוקצה למשפחת קעדאן מגרש^[3]. באוגוסט 2007, לאחר עשור, קיבלו בני הזוג קעדאן את האישור לבנות ביישוב קציר.

ביקורת

פרופ' אליאב שוחטמן חלק על פסק דין זה, ובין נימוקיו כתב:

התפיסה שהייתה מקובלת כל השנים היא, כי במתן מעמד מיוחד ליהודים בתור שכאלה בנושאי העלייה וההתיישבות אין משום אפליה של לא־יהודים, אלא יש בכך ביטוי לעצם מהותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. מעולם לא העלה איש על דעתו – עד לפסיקת בג״ץ – כי על הסוכנות לטפל בהתיישבות של לא־יהודים, כשם שאיש לא העלה על דעתו כי מתפקידה של הסוכנות לטפל בעלייה של לא־יהודים. דומה גם, שמעולם לא פקפק איש בזכותם הטבעית של יהודים לקיים בארצם מסגרות קהילתיות, שבהן יוכלו לפתח ולשמר את תרבותם ואת אורחות־חייהם בלא התחככות עם בני לאומים אחרים.^[4]

יוזמות לשינוי החקיקה בעקבות הפסיקה

לאחר שניתן פסק-הדין, הוגשה הצעת חוק של חבר הכנסת הרב חיים דרוקמן שנועדה לעגן מנגנון חוקי להקצאת קרקעות להתיישבות המדגיש את הערכיות בהתיישבות יהודית^[5]. הממשלה החליטה לתמוך בהצעה, והדבר עורר סערה. השר לשעבר בני בגין יצא, לאחר שלוש שנים שלא התבטא בפומבי, בגינוי חריף ואמר כי צר לו שהגענו "למצב שבו צריך לומר את המובן מאליו, שערבי, לא רק גופו אלא גם כבודו אינם הפקר. וערבים כקיבוץ, לא רק גופם אלא גם כבודם אינם הפקר". הליכי החקיקה לא הושלמו.

ב-2007 שוב הוצע תיקון לחוק מקרקעי ישראל, שעבר בקריאה טרומית בלבד^[6]. העניין נכלל גם בחוק הלאום^[7].

ראו גם

• העליונים: בתוככי בית המשפט העליון

לקריאה נוספת

• Gad Barzilai, “Fantasies of Liberalism and Liberal Jurisprudence: State Law, Politics, and the Israeli-Arab-Palestinian Community.” Israel Law Review, Vol.34 (2000): 425- 451.

קישורים חיצוניים

• אפליית משפחה ערבית בקניית קרקע ביישוב קציר, באתר האגודה לזכויות האזרח, ‏13 בפברואר 2008 (עדכון)
• רות גביזון, ליהודים זכות ליישובים משלהם, פורסם בהארץ
• תום שגב, העשור של עאדל קעדאן, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2005
• עוה"ד של משפחת קעדאן: "שיעור בחולשת בימ"ש", באתר ynet, 9 במאי 2004
• אמיר תיבון‏, משפחת קעדאן החלה לבנות בית בקציר, באתר וואלה, 14 באוגוסט 2007
• יצחק בם, מכת ברק לציונות, נתיב, מאי 2002
• הילה רז, אנשים קטנים שעשו מהפכות גדולות, באתר TheMarker‏, 27 בנובמבר 2008