סגנון עיצוב צורת האותיות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גּוֹפָן, או פוֹנְט בלועזית, הוא סגנון עיצוב צורת האותיות, כפי שבא לידי ביטוי באמצעי תצוגה כלשהו, פיזי כמו דפוס, דיגיטלי כמו תוכנת מחשב או באמצעות פלטפורמות נוספות להעברה ולהצגה של מידע טקסטואלי. תורת עיצוב הגופָנים היא תחום עצמאי בעיצוב גרפי. תורת עיצוב גופנים הנעשית באופן ידני היא קליגרפיה.
לגופָנים תפקיד חשוב בתחום העיצוב הגרפי. הם מאפשרים להעביר מידע חזותי בנוסף למלל עצמו. יש גופָנים המקרינים רצינות, אחרים מרמזים על טקסט מודפס ואחרים משדרים קלילות או יצירתיות. גופנים מעוצבים בדרך כלל לפי המדיה שאליה הם מיועדים, ישנם גופנים שהם מיטביים לדפוס וגופנים שמיטביים לתצוגה במחשב.
הבדל זה נובע מאיכות הצגים הירודה יחסית לעומת איכות המדיה המודפסת. ולכן, סוגים מסוימים של גופנים לא יוצגו באיכות מקסימלית בצג. עם זאת, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית באיכות הצגים, הבדל זה הולך ונעלם.
בתקופת גירוש ספרד מתועדת הבאתם של הגופן מבית דפוס בליסבון פורטוגל לסלוניקי על ידי דפס הרב יהודה גדליה[1]. עד לשנות השמונים של המאה העשרים היה העיסוק בגופנים נחלתם הבלעדית של בעלי מקצוע בענפי הדפוס והעיצוב הגרפי. תפוצתם הגדלה והולכת של מעבדי התמלילים הפכה נושא זה לנחלתו של הציבור הרחב, וכיום כל אדם יכול ליצור לעצמו פונט בכתב ידו גם ללא הכשרה מקצועית.
המילה גּוֹפָן מופיעה עוד בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף ט', עמוד א'), והייתה בשימוש מועט בספרות הרבנית. כך, למשל, בצוואת החת"ם סופר, המבקש שבנותיו תקראנה ספרים הכותבים בגרמנית דווקא אם הם באותיות עבריות: "והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופן שלנו"[2]. אולם היא קנתה לה אחיזה בעברית החדשה ובשפה המקצועית רק בשנות השישים של המאה העשרים, בעקבות קריאתו של הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי לאמצה, במדורו "פנת הלשון" בתמוז תשט"ו–יולי 1955[3]. עד אז השתמשו במילים אות, אותיות, אות דפוס או שריפט (מגרמנית). בתחילה היו מילונאים שקבעו את המילה במלעיל (כלומר במשקל דופֶן), אולם כיום רק הצורה המלרעית שלטת. אבינרי ציין כי העדיף את הצורה המלעילית בזכות דמיונה לשם אופֶן ובזכות צורת הרבים גְּפָנות (כמו דְּפָנוֹת; בשונה מגֶּפֶן-גְּפָנִים)[3]. משערים שהמילה התלמודית חודשה בשינוי הגייה מיוונית: grapheion כתיבה.
כיום קיימת הפרדה ברורה בין המושגים אות וגופן: אות היא המושג המופשט והכללי של התווים או סימני הדפוס המייצגים צליל אחד או יותר בלשון, ואילו גופן הוא המימוש הגרפי של כל סימן דפוס, אשר לרוב אחיד בסוגו ובגודלו.
גופן מורכב מקבוצה של עצמים גרפיים (גליפים) שמייצגים את כל התווים הרלוונטיים. בין התווים ניתן למנות את האותיות, הספרות, סימני הפיסוק וסימנים מיוחדים כגון "₪" (שקל חדש).
באלפבית העברי, ובמידה גדולה יותר באלפבית הלטיני, יש עשרות רבות של גופנים פרי עיצוב קפדני. מרבית הגופנים משמשים למטרות עיצוב גרפי (עיצוב פרוספקטים, מודעות, כותרות וכו'), ורק חלק מהם משמשים להדפסת ספרים. תכונה בסיסית של גופן להדפסת ספר היא קריאות גבוהה ומראה נעים לעין, הן לאות הבודדת והן לדף השלם. הגופן הנפוץ ביותר בהדפסה עברית של טקסט הוא "פרנק-ריהל" שעוצב בשנת 1910, ומקובלות גם אותיות הגופנים "נרקיס", "דוד", "הדסה", שעוצבו בחצי השני של המאה העשרים (הגופנים העבריים קרויים בדרך כלל על-שם מעצביהם).
דוגמה בולטת לחשיבות הגופן בעיצובו של ספר ניתנת בתנ"ך קורן: הגופן "קורן", שעוצב במיוחד לשם הדפסתו, הפך לגופן המועדף להדפסת פסוקים מן התנ"ך. מפורסם ותיק יותר הוא כתב רש"י, אחד הגופנים העתיקים ביותר בשפה העברית, ששימש באופן בלעדי כמעט להדפסת פירוש רש"י לתנ"ך ולתלמוד, כמו גם פירושים אחרים.
לכל גופן מספר מאפיינים, המשייכים אותו לקבוצה זו או אחרת של גופנים. להלן מספר מאפיינים המשמשים לסיווג הגופנים העבריים:
כיום נהוגות שיטות שונות להבחנה בין סוגי גופנים שונים על סמך התפקוד שלהן (כלומר, לאיזו מטרה וגודל אות נוצרו ולאילו מטרות יצלחו). בשיטה זו אין משתמשים בשאר העולם היהודי (מחוץ לישראל), שבו עיקר השימוש באותיות עבריות הוא לצורכי קודש, ולכן אין צורך בגופנים עבריים לשימושים מסחריים. לעיתים ישנן "משפחות גופנים" הכוללות משקלים שונים בטווחים שונים (למשל משקל רגיל לעימוד ספר או טקסט, ומשקל דקיק ושמן לצורך עימוד כותרות). לרוב, מעוצבים הגופנים בצורה היברידית, כך שהם יכולים לשמש לכמה קטגוריות. למשל - גופן "הדסה" של הנרי פרידלנדר יכול לשמש לעימוד ספר, טקסט, וכותרת. ככל שרמת הגרפיוּת של האות עולה, וככל שרמת הקריאות יורדת, כך מתמעטות אפשרויות השימוש (ורסטיליוּת או "רב גוניוּת") בגופן. כלומר, גופן מסוג "אות ראווה" אינו יכול לשמש כגופן לעימוד ספרים ("אות ספר"), וחלק מהגופנים מסוג זה יאבדו פרטים כאשר הם מודפסים במידות קטנות[4]. עם זאת גופן "אות ספר" יכול לשמש לכותרות ואפילו כאות בודדת, אך הפוטנציאל האסתטי והגרפי שלו נמוך מגופן מסוג "אות ראווה".
החלוקה הבאה מבוססת בחופשיות על חלק מן האפיונים של חברות הפונטים השונות:
התגים (או "עוקצים") הם קווים קטנטנים המחוברים מהצד לקצה הקו העיקרי של האות. התגים בגופנים העבריים התפתחו מצורה של משיכת מכחול קליגרפי, שבה הקווים העיקריים תמיד התחילו מתנועה מאונכת קצרה כדי למנוע מריחת דיו לכל הכיוונים. זאת בניגוד לתגים בגופנים הלטיניים שמופיעים משני צדי הקו, ובמקור נועדו למנוע שבירת אבן בעת חקיקת אותיות עליה. כיום התגים מעוצבים בצורות שונות ומגוונים ולעיתים אין קשר בין האות למקור הקליגרפי של התג, כך שהוא מתפקד כתוספת סגנונית.
בנוסף ניתן לאפיין כל גופן לפי קריטריונים נוספים: רוחב האות, סגנון, מגוון סימנים. קריטריונים אלה באים לידי ביטוי בעת בחירת הגופן.
תג (סריף) עברי בגופן דוד
|
גובה האותיות נמדד ביחידת מידה הקרויה נקודה (point). נקודה היא 1/72 של האינץ'. 12 נקודות הן פיקה (pica), כלומר באינץ' שש פיקות. בצמוד להחלטה על גודל האות יש להחליט על המרחק בין שורה לשורה (leading). שני גדלים אלה נרשמים יחדיו בצורה 10/12 למשל, שפרושה אות בגודל 10 נקודות, ומרחק של 12 נקודות בין שורה לשורה. החלטה כפולה זו משפיעה במידה מכרעת על כמות הטקסט שתכנס בדף, אך כמות זו מושפעת גם מסוג האותיות. באותיות שעוצבו צרות יחסית, ניתן להכניס יותר טקסט בדף מאשר באותיות רחבות יחסית. גובה מקובל לאותיות רגילות, שבהן מודפס עיקר הטקסט, הוא 8 עד 12 נקודות (זהו גובהה של אות רגילה, שאינה חורגת אל מעל לשורה או מתחתיה – x-height).
גודל אותיות חריג יושם בספר The Compact Edition of the Oxford English Dictionary. בגרסה קומפקטית זו צולם כל דף בהקטנה קווית של 50%, כך שנתאפשרה הדפסת ארבעה עמודים של המילון המקורי בעמוד אחד של הגרסה הקומפקטית. באמצעות טכניקה זו, ותוך שימוש בנייר דק, נדחסו 13 הכרכים של המילון המקורי לשני כרכים בלבד. עקב מידותיהן הזעירות של האותיות צורפה למילון גם זכוכית מגדלת.
גודלי אותיות שונים המשמשים בעיצובו של סידור התפילה יצרו שני ביטויים לתיאור גודלן של אותיות:
בדומה לכך גם השימוש השגור בביטוי 'לקרוא את האותיות הקטנות' שמטרתו להקדיש תשומת לב ייחודית לפרטים הקטנים, נפוץ בשל מבנהו של חוזה או הסכם מכירה, שכן מנהגם של מוכרים להציג דווקא באותיות קטנות (פיזית, או מטפורית בשולי החוזה) את התנאים וההגבלות הבלתי אטרקטיביים לצד השני בעסקה.
בדרך כלל מודפס ספר בגופן אחד (בעברית הגופן הנפוץ הוא פרנק-ריהל), אך לעיתים משמשים בספר גופנים אחדים, להבחנה בין סוגי טקסט שונים, בין אם החלפה בין דוברים, בין אם הבחנה בין הטקסט המסופר לבין טקסטים שנקראים על ידי הדמויות כמו מכתבים או קטעים שהם עצמם מטקסט שלכאורה מנותק מהעלילה.
דוגמה לשימוש בגופנים לציון החלפה בין דוברים הוא ספרו של יגאל שוורץ, "מקהלה הונגרית", שבו נעשה שימוש בשבעה גופנים שונים, לשם זיהוי הדוברים השונים: גופן אחד (פרנק-ריהל) למספר, שני (אהרוני) לאחותו, שלישי (הדסה) לאמם, רביעי לאביהם, חמישי (דוד) לסיפור של רות אלמוג, "גמדים על הפיז'מה", המובא בתחילת הספר, שישי למשפטים המצוטטים ממנו לכל אורך הספר, ושביעי (חיים) למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.