האישה החכמה מאבל בית מעכה

האישה החכמה מאבל בית מעכה היא דמות מקראית אלמונית אשר אינה מזוהה בשמה המפורש. היא מוזכרת בקשר עם סיפור המצור, שהטיל יואב בן צרויה על העיר אבל בית מעכה במרדף, שערך אחרי שבע בן בכרי.

האישה החכמה משליכה את ראשו של שבע בן בכרי מעבר לחומה

סיפור המעשה

שבע בן בכרי מרד בדוד המלך ורבים מישראל נהו אחריו. דוד ביקש לרדוף אחריו ולהורגו. בראש הצבא אשר רדף אחר שבע בן בכרי עמד יואב בן צרויה. בעת המרדף מגיעים יואב וצבאו לעיר אבל השוכנת בצפון מזרח הגליל העליון בין מטולה לכפר גלעדי של ימינו, שם הסתתר והתבצר שבע בן בכרי. יואב וצבאו מתכוננים לכיבוש העיר ולשם כך שפכו סוללות עפר מול חומותיה במטרה להפילם ולהילחם בתושביה.

אישה חכמה, אשר שמה אינו ידוע והיא מכונה חכמה. מחליטה להציל את העיר, בטרם תיפול בידי יואב ואנשיו.

וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר: 'שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב: קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ'. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: 'הַאַתָּה יוֹאָב?', וַיֹּאמֶר: 'אָנִי', וַתֹּאמֶר לוֹ: 'שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ', וַיֹּאמֶר: 'שֹׁמֵעַ אָנֹכִי'. וַתֹּאמֶר לֵאמֹר: 'דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר: 'שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל', וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'?^[1] וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר: 'חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם – שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ – נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ, בְּדָוִד – תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר', וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב: 'הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה'. וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו, וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל הַמֶּלֶךְ.

— ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים ט"ז–כ"ב

אישה זו היא בעלת כושר דיבור ושכנוע. ברטוריקה של האישה בולטות במיוחד החזרות: "שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ", "דַּבֵּר יְדַבְּרוּ", "שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ". היא משתמשת במטפורה: במילה "תְבַלַּע" בהשוואה למובן - להשמיד. אמצעים אמנותיים אלו מעצימים את המסר של האישה אל יואב. היות שיואב הוא הדמות העיקרית, נמסרים דבריה בהרחבה. לעומת זאת, דבריה לאנשי העיר אינם נמסרים. האישה מוסיפה כי אבל בית מעכה היא "עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל" כלומר עיר גדולה, מטרופולין שסביבה כפרים קטנים. בכך היא מחזקת ומעצימה את דבריה.

בפסוק י"ט אומרת האישה כי היא מייצגת את השלמים והנאמנים בישראל. כנגד ה"אָנֹכִי" שלה מעמידה האישה את ה"אַתָּה" של יואב המבקש להשמיד את תושבי העיר, בכך היא פונה אל צו לבו.

יואב שולל את דברי האישה, בחזרו על המילה "חָלִילָה" ובנקיטת לשון השבועה ובחזקו את דבריו, בצמדי מילים "אִם אֲבַלַּע" "וְאִם אַשְׁחִית".^[2]

לפי חלק מהחוקרים, הפסוקים שמואל ב', כ', י"ח–י"ט נשתבשו כנראה, וניתן לשחזרם בעזרת תרגום השבעים: ”דבר ידברו לאמר: שאול ישאלו בראשנה באבל ובדן התמו, אשר שמו אמני ישראל.” כלומר, קודם שואלים בעצת אבל, ורק אחר-כך בדעת דן כי אבל-בית-מעכה חשובה מדן, היא "עיר ואם בישראל".^[3]

בפסוק כ"ב מסופר כי בעזרת חכמתה היא משכנעת את כל העם בעיר. בסיפור זה לא נמסרו לבטים מוסריים או אחרים, שהעסיקו את האישה. לא ידוע כיצד שכנעה את אנשי העיר, מה היו טיעוניה והשיקולים שהביאה בפניהם להרוג את שבע בן בכרי ולהשליך את ראשו אל יואב בן צרויה. יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, מצטט את נאומה של האישה אל תושבי העיר: ”כלום יש ברצונכם למות מיתה מנוולת כרשעים, אתם וטפכם ונשיכם בגלל אדם רע, שאינכם יודעים מי הוא, ולשים למלך עליכם במקום דוד, שהעניק לכם טובות רבות כל כך, ולהילחם עיר אחת נגד חיל גדול וכבד כזה?” בן מתתיהו מוסיף כי ”היא פיתתה אותם לכרות את ראשו של שבע בן בכרי מעליו ולהשליכו אל צבא יואב.”^[4]

איור מתוך תנ"ך מורגן. מרד שבע בן בכרי. האישה החכמה משליכה את ראשו של בן בכרי מהחלון.

האישה מאבל בית מעכה המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת - האישה החכמה מתקוע. זו הפעם השנייה, שבא יואב בדברים עם אישה חכמה. השוני בין סיפור זה לבין הסיפור בשמואל ב' פרק י"ד הוא בכך, שבפרק זה פועלת האישה מיוזמתה. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן רוצות למנוע שפיכות דמים.

זיהוי האישה בספרות חז"ל

במדרשי חז"ל, והובאו בפירוש רש"י, מזוהה האישה החכמה עם שרח בת אשר שידועה כמי שהאריכה ימים עד מאוד. הזיהוי מבוסס על המילים בפסוק "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" שמתפרש "אני שהשלמתי נאמן לנאמן – יוסף למשה", רמז למדרש לפיו בזמן יציאת מצרים גילתה שרח את מיקומו של ארונו של יוסף למשה. דעה נוספת מבססת את הזיהוי על פירוש אחר לפסוק זה, ולפיו שרח היא שהשלימה את מניין בני ישראל בירידתם למצרים.^[5]

גם במדרש תנחומא מזוהה האישה עם סרח בת אשר:

אמר אברהם: "רִבונו של עולם, צופה אני ברוח הקֹדש כי עתידה אִשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו?" ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל.

— מדרש תנחומא (בובר) וירא י"ב, א'

בפירוש הרד"ק העיר שדבר תמוה שסרח בת אשר האריכה ימים כלכך הרבה, שהרי היא נמנית עם יורדי מצרים.

בפירושו אברבנאל כתב, שבכל מקרה מצינו בסרח שהאריכה ימים, שהרי נמנית גם עם באי הארץ.

לקריאה נוספת

• דליה רביד, יואב בן צרויה, גיבור שנוי במחלוקת, ספריית הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2009.
• מרטין בובר, דרכו של מקרא, חוכמת נשים ופועלן, ירושלים - מאגנס, 1997, עמ' 135–138.
• חננאל מאק, ותאמר בלבה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 229–240.
• חוה שלום-גיא, אלה תולדות גדעון - מחזור סיפורים מקראי בראי מקבילותיו, תל אביב, רסלינג, 2013, עמ' 221–225.

קישורים חיצוניים

• חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
• תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג | מחברת: ציפורה טלשיר אתר מקראנט