הדלקת הנרות במקדש

הדלקת הנרות במקדש היא מצווה מדאורייתא שקוימה מדי ערב בבית המקדש בנרות של מנורת שבעת הקנים, ומדי בוקר בהדלקת נר התמיד והטבת יתר הנרות והכנתם להדלקה.^[1]

כתב יד מהמאה ה-13 שבו מופיע ציור ומתחתיו כתוב "זה המנורה ואהרן הנותן שמן בנרות".

על פי המדרש, מטרת הדלקת הנרות לא הייתה תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל.^[2] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.^[3]

סדר ההדלקה

הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה, מכיוון שהטבת הנרות נעשית על ידי כהן בלבד, בעוד הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.^[4]

הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,^[5] לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. עבודה זו נקראת "הטבת הנרות" או "דישון המנורה", והיא התקיימה כחלק מהעבודה היומית במקדש, לאחר זריקת דם תמיד של שחר. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.^[6]

נר התמיד

מצוות הדלקת המנורה הייתה מצווה תמידית, שנהגה מדי ערב, כמובא בפרשת תצווה: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)

חז"ל דורשים ש'נר תמיד' היה גם כינוי לנר יחיד שדלק ללא הפסק באופן ניסי, וממנו הדליקו את שאר הנרות. בתקופת שמעון הצדיק הנר מעולם לא כבה ובארבעים השנים שלפני חורבן בית שני פסק הנס לחלוטין והנר כבה בכל בוקר^[7].

חומרים

שמן זית זך

הנרות במנורה הודלקו בשמן זית. בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון".^[8] שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.

הפתילות

בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלויים.^[9]

קישורים חיצוניים

• ד"ר אלכסנדר קליין, להעלות נר תמיד, מתוך דף שבועי של הפקולטה למדעי היהדות בבר-אילן
• הרב ד"ר בני לאו, פרשת תצווה: להעלות נר תמיד, בית מורשה בירושלים
• חגי דביר, "שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", ישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות
• ירין רבן, פרשת "בהעלותך" | עיבוד חילוני למצוות הדלקת המנורה, באתר הארץ, 9 ביוני 2022