Loading AI tools
דיני ומצוות היהדות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הֲלָכָה היא כינוי ביהדות לכלל החוקים שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג, שנקבעו על ידי התורה או על ידי הרבנים.
|
עיינו גם בפורטל
פורטל הלכה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בהלכה היהודית על ענפיה הרבים. בפורטל ישנם קישורים לערכים לגבי ספרי ההלכה, לגבי תקופות בהלכה, לגבי האישים שחיו ופעלו בכל תקופה, לגבי שלבים ומאפיינים בהתפתחות ההלכה, ולגבי תחום המשפט העברי |
.jpg)
כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים,[1] דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.
במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה,[2] ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.
במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה.
השם הלכה נגזר משורש 'הלך'. לפי ספר הערוך פירוש המילה הלך הוא דבר שהולך ובא מתחילה ועד סוף, או שישראל מתהלכים בו.[3] המילה הלכה בהקשר המוכר נסמכת על הפסוק ”והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון” (ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ').
ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מאטריה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה.[4]
הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.
הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.
לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעיתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.
המקרא נוטה על פי רוב להבהיר רק את העקרונות הכלליים של המצווה, ללא ירידה לפרטים. לשם דוגמה, הכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז'), שהתפרש על ידי חז"ל כחיוב לקרוא פרשייה זו (ספר דברים, פרק ו', פסוקים ד'–ט') בערב ובבוקר, אינו מכיל את השעות המדויקות של "זמן השכיבה" ו"זמן הקימה" שבהם ניתן לקיים את המצווה. החכמים עסקו בקביעת הגדרים הברורים של כל מצווה ומצוה, לרוב מתוך דרשת הכתובים.
בנוסף, קבעו החכמים תקנות וגזירות, שהם תוספות מוצהרות של החכמים לצווי התורה. מעמד התקנה ירוד ביחס לחוק המיוחס למקרא, ומכונה מ"דרבנן" (=של החכמים), בניגוד לחיוב הנובע מ"דאורייתא" (=של התורה).
כמו כן אף מנהגים נדונו לעיתים קרובות בספרות ההלכתית וקיבלו מעמד מחייב.
התפיסה המסורתית גורסת שההלכה אמורה להשתמר בדיוק כפי שנקבעה במקור ולא להתפתח ולהשתנות בהתאם לשינויי תפישה חברתיים ולא מסיבות אחרות.[5] שינויים שכן בוצעו מיוחסים בדרך כלל לשיבושים במסורת, או לפשרות הכרחיות הנוגעות לצורות הפסיקה ולא להלכה היבשה.[6] תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "... הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש".[7] הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות לפרשנות.[8][9] הסבר אחר אותו שוללים הפרשנים המסורתיים אומר שהדיונים נובעים משכחת פרטים.[10][11] מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית.
מייסדי הזרם הקונסרבטיבי ראו את ההלכה כפרי יצירה אנושית במידה ניכרת, ומכאן נבע הפילוג בינם לבין האורתודוקסיה. גם באגף הליברלי של זו יש כאלה שסוברים שההלכה דינמית והחכמים מחדשים פרשנויות והלכות. הקונסרבטיבים, התופשים את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, האורתודוקסיה כמעט תמיד מתנגדת לכך.[12]
משה הלברטל טוען שהשינוי המרכזי ביותר שיצרו חז"ל בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני הוא כינונה של ההלכה.[13] המשנה, כמקור הלכתי, היא הטקסט הראשון שמהווה מערכת נורמות סמיכה ובעלת רזולוציה גבוהה על תחומי חיים רבים. האופי הטקסטואלי של המשנה והאופי של פעילות חכמים הם ראשוניים מבחינה היסטורית ודתית הן ביחס לטקסטים קדומים למשנה והן ביחס לטקסטים מקבילים השייכים לחברות יהודיות אחרות (כמו כת מדבר יהודה, למשל).
שינוי הפרדיגמה שכלל מעבר מעולם של מצווה לעולם של הלכה. מוגדר על ידי הלברטל כקפיצת מדרגה ולא כשינוי הדרגתי שחל בפועלם של חכמים. המעבר מעיסוק משפטי בתקופה הטרום-תנאית לעיסוק המשפטי מתקופת המשנה ואילך נוגע הן לרוחב היריעה המשפטית (אילו תחומים כפופים להלכה), הן לעומק ולדקות העיסוק המשפטי (מהם תתי המקרים וההסתעפויות השונות בדין לגביהן) והן לגבי ההפשטה המשפטית (מהו העיקרון שעומד מאחורי פסיקה זו או אחרת).
חז"ל בתקופה זו ניסו להקיף בעשייתם ההלכתית שלושה מרחבים - מרחב מרכיבי הבסיס של קיום המצווה, מרחב מקרי הקצה של קיום המצווה ומרחב נוסף הכולל פעילות המשיקה למצווה אך נמצאת מחוץ לגדר המצווה בגרסתה המקורית.
את הרקע להתפתחות ההלכה אצל חז"ל באופן זה תולה הלברטל בשלושה מאיצים מרכזיים. הראשון, עיצוב וגיבוש נוסח מוסכם תוך התבססות על נוהג קיים מלווה במחלוקות ובירורים אשר יצרו שיג ושיח משפטי דקדקני. השני, גיבוש ההלכה בתוך טקסט סמכותי, הפכה את הטקסט עצמו לכר פורה לבירור המשמעויות המרובות הגלומות בו. השלישי, כל הגדרה הרחיבה את העשייה ההלכתית אל כיוונים נוספים שלא הוגדרו עד אז. שלושת המאיצים הללו השתכפלו שוב ושוב עבור כל הגדרה, תחום הלכתי וטקסט סמכותי עד שהגיעו למצב של מערכת מסועפת, רחבת היקף ובעלת רזולוציה גבוהה.
המשמעות הדתית של העשייה המשפטית של עיצוב ההלכה רבת פנים - מענה לדחף של יצירת מערכת מסודרת שתחליף את המנהגים המקומיים; חרדה מקיומן של לקונות במערכת הנורמטיבית; עניין דתי בעיסוק בשאלות המשפטיות הנוגעות לדבר האל על המתרחש בעולם, כלומר, הפעילות ההלכתית נתפסה כעיסוק דתי ממש במובן של המגע הבלתי אמצעי עם הקודש; שימוש בפלטפורמה ההלכתית כדי לעצב דפוסי התנהגות נוספים ולכסות תחומי פעילות אנושית שלא היה נוהג לגביהם עד אז.
ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים:
הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי יהודה לכתוב ספר הלכות או לא.
מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד, משום שלהם היה הסבר והשלמות בעל פה למשנה (חסורי מחסרא והכי קתני, ועוד).
הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי, פרשנות ועיסוק בדברי התנאים בפני עצמם (כמו נושא סדר ולשון המשנה, שאינו קשור תמיד לפסיקת הלכה) וכן אגדות ומעשים שהיו.
מקובל שאין פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד.
מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי אף על פי שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא תמיד הייתה הלכה מוסכמת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום אף על פי שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ל, עמוד א', מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. גם כיום ישנם מקרים כאלו, כמו ההבדלים בין אשכנזים וספרדים, אך ברוב מוחלט של ההלכות נפסקה הלכה מוגדרת.
על פי התלמוד בזמנם של הזוג הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד ב').
אלפי ספרי הלכה נוספים נכתבו במהלך הדורות. ספרי ההלכה המרכזיים ביותר, חוברו על מכלול הלכות, חלקם (כמו ההלכות רב אלפס והשולחן ערוך) רק על מצוות הנוהגות בזמן הזה (בחוץ לארץ, להוציא מצוות התלויות בארץ) וחלקם (כמו היד החזקה של הרמב"ם) על כל חלקי ההלכה. ספרי ההלכה המרכזיים:
ערך מורחב – גאוניםספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים שבהם:
ערך מורחב – ראשונים
רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש מהווים את החוליה המחברת בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. חיבוריהם העיקריים הם:
ערך מורחב – אחרוניםלאחר חיבור הבית יוסף והשולחן ערוך, חוברו בעיקר ספרים על סדר השולחן ערוך, חלקם כפרשנות לשולחן ערוך ("נושאי כלים") וחלקם ספרי חידוש ופסיקות חדשות.
ערך מורחב – ספרות השו"תקיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות השו"ת, אשר פעלה עוד מימי הגאונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר-אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת. (הפרויקט הורחב לכלול גם את התנ"ך, התלמודים, מדרשים, פרשנות התנ"ך והתלמודים, ספרי הלכה ופסיקה חשובים כמו "משנה תורה" "ארבעה טורים" ושו"ע ועוד).
בימינו, נוצרו שו"תים נרחבים באינטרנט. כגון השו"תים באתרים: מורשת, כיפה וישיבה והשו"ת המצולם באתר מעלה (בו התשובה ניתנת בווידאו). כמו כן קיימים שירותי שו"ת בסמס, שלקט מהם מפורסם בעלוני השבת.
מלבד הספרים המוזכרים, ישנם ספרים רבים על נושאים מסוימים, כמו בזמן הראשונים "תורת הבית" של הרשב"א על איסור והיתר, ובזמן האחרונים אגלי טל על ל"ט מלאכות שבת. סוגה זו התפתחה בייחוד במאה ה-20 וה-21 ויצאו אלפי ספרים על נושאים מסוימים בהלכה, כמו הלכות שבת, הלכות נידה, הלכות ארבעה מינים, הלכות ריבית ועוד. בתוך סוגה זו ישנם שני סוגי חיבורים, חיבורי פסק הנהגה הלכה למעשה (כמו למשל שמירת שבת כהלכתה, חוט שני או ארחות שבת) וחיבורי ליקוט, המאופיינים בכך שמביאים את מכלול השיטות, ולא תמיד מביאים הכרעה, וחלקם גם מרחיבים במקורות הפסק, טעמי המצווה ואגדות חז"ל.
ביהדות הרבנית, תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:
כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.
— הקדמת הרמב"ם למשנה תורה
היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שתפיסתם של פוסקים בדורות מאוחרים יותר הייתה כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם [דרוש מקור]. אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך.
יש שהביאו את הכלל הלכה כבתראי כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר.[14]
אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על התלמוד המדרש בטל, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק דבר שלא נידון בתלמוד. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.
דוגמה לפסיקה על פי מדרש היא ההלכה לומר בכל יום את הפסוק ”ושחט אותו על ירך המזבח וכו'” (ספר ויקרא, פרק א', פסוק י"א) (ההלכה נפסקה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן א', סעיף ח'). מקור הלכה זו בויקרא רבה (ב, י) שם המדרש אומר שהקורא פסוק זה מזכיר את עקידת יצחק לפני ה'.
החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.
כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה ושולחן ערוך. במקרים רבים גם הכתוב בספרים אלו לא נתקבל להלכה, והיחס אליהם הוא של העדפה ולא של קבלה מוחלטת.
ההלכה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים ונוגעת בכל תחומי החיים. הנושאים המרכזיים שההלכה עוסקת בהם הם:
בתלמוד מובא מתנא דבי אליהו על חשיבות לימוד ההלכה: ”כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. עיקר חשיבות לימוד ההלכה הוא כדי לדעת איך יש להתנהג לפי ההלכה. בנוסף לכך, יש חשיבות למצוות תלמוד תורה כשהיא נלמדת לשם קיומה, וכך נאמר בתלמוד[15] ”גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”. כמו כן, יש האומרים[16] שלימוד לשמה פירושו שהוא נלמד לשם לימוד הלכה למעשה. בתלמוד נאמר שיש לפסוק הלכה רק מתוך התלמוד ולא מהמשנה, בהיותו מכריע בין השיטות ומברר את גרסת המשניות. לימוד התלמוד היה מכונה לימוד הלכה. כינוי זה השתמר עד המאות האחרונות[17] כשלימוד פסקי הלכה היה מכונה פוסק או פוסקים.[18]
בתקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (בבבל ולאחר מכן בספרד) נהגו ללמוד את התלמוד יחד עם פסקי הלכה של הגאונים. לאחר חיבור הספר "הלכות רב אלפס" (רי"ף), המתמצת את פסקי ההלכה של התלמוד הנוהגים בזמן הזה (וכך היה נהוג בזמן הגאונים שלא ללמוד סדר קדשים), התפשט החיבור בצפון אפריקה ובספרד, ולמשך תקופה ארוכה, היה הספר הנלמד ביותר, ואף חוברו עליו עשרות ספרי פרשנות וחידושים.
לעומת זאת, בארצות צרפת ואשכנז העיסוק המרכזי היה בתלמוד בבלי, כשהתלמוד הפך לספר לימוד לשם לימוד, ולא רק לשם ידיעת פסקי דינים. תחת השראה זו, ששיאה היה בתקופת בעלי התוספות, עיקר הלימוד היה בעל אופי פלפלני שעסק בסברות התלמוד ובסתירות סוגיות. במקומות אלו למדו את כל חלקי התלמוד. בהמשך גם בספרד הנוצרית, תחת השפעת הרמב"ן, חזר עיקר הלימוד לתלמוד, גם הוא באופן עיוני. עם זאת, חוברו גם ספרי הלכה ומנהגים רבים, וכן פסקים מתוך חיבורי הראשונים על התלמוד, כמו פסקי תוספות או חיבורו של הרא"ש שחובר במתכונתו של הרי"ף, כתמצות הסוגיות ופסיקת
בישיבות רבות ישנם שיעורי הלכה או סדרי הלכה. לאחר הקמת הכוללים, החל להתפשט לימוד ההלכה, כשכוללים רבים מיועדים ללימוד הלכה.
כאמור, ברוב תפוצות ישראל לימוד ההלכה השתנה מתקופה לתקופה, החל מהתלמוד, בהמשך ספרי הרי"ף, הרמב"ם ושאר ספרי הפסק של הראשונים. לאחר חיבור הטור והשולחן ערוך, תפסו ספרים אלו את עיקר לימוד ההלכה,[19] והם מהווים את ספרי ההלכה הבסיסיים מתקופתם ועד היום.
לימוד ההלכה הבסיסי כיום כולל בדרך כלל לימוד שולחן ערוך עם מספר "נושאי הכלים" (פרשנים) המרכזיים, כמו טורי זהב, שפתי כהן, פרי מגדים, פתחי תשובה וסמ"ע. בחלק אורח חיים, התקבלו שולחן ערוך הרב (בעיקר בחסידות חב"ד), וספר המשנה ברורה (בציבור הליטאי ומרבית הציבור החסידי) כספרי הלימוד המרכזי אך לימוד הלכה מקיף יותר (כפי שנהוג בדרך כלל בכוללים), נלמד בדרך כלל מתוך ספר השולחן ערוך עם נושאי הכלים המרכזיים (ה"מגן אברהם", טורי זהב ופרי מגדים).
לימוד הלכה עיוני, נלמד גם עם ספר ארבעה טורים ו"בית יוסף", ולעיתים אף עם לימוד מקורות ההלכה מתוך סוגיות התלמוד וחיבורי הראשונים על התלמוד.. כך גם בספרות השו"ת ופסיקת הלכות מחודשות, הפוסקים בדרך כלל לומדים ופוסקים גם על בסיס התלמוד וחיבורי הראשונים.
ערכים מורחבים – פסיקת הלכה, מצווה לשמוע דברי חכמיםבשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת הדעה המקובלת היא שהדבר נתון להכרעה של מורה הוראה. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על הלכות ממקורות חז"ליים (כגון המשנה והגמרא), ועד למקורות מהאחרונים, יחד עם סברא.
ישנם הסוברים כי סמכות הפוסק היא המצווה לשמוע דברי חכמים.[20] אולם אסכולת החולקים שבראשה הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים ולא על פוסקי הדורות.[21]
על הכת הבייתוסית והצדוקית ידוע לנו רק מכתבי הפרושים, לכן קשה לדעת את משנת הלכתם המדויקת.[22] בפסיקת ההלכה הם הסתמכו ככל הנראה על פשט המקרא, ללא התורה שבעל-פה.[23]
בחז"ל הבייתוסים מוזכרים בקשר לשלושה עשר ענייני הלכה נקודתיים שבהם חלקו על הפרושים, כאשר בתלמוד בבלי הבייתוסים מוחלפים בצדוקים:
בבסיס ההלכה הקראית עומדים שלושה עקרונות: הכתוב בתורה שבכתב, ההיקש והמסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה).
לפי הקראים, התורה שבכתב ניתנה לפירוש אישי של המבינים בלשון המקראית.[38] מקור לתפיסה זו הוא הפסוק ”כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” (ספר דברים, פרק ל', פסוק י"ד).
במובנים רבים, ההלכה הקראית מחמירה יותר מההלכה היהודית. למשל, חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. בנוסף, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו קראים שנמנעו מיציאה מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף לבצע ברית מילה. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, על פי הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א), משום שלפי פרשנותם הביאה דומה לחריש ולקציר. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).
ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו" (יצא לראשונה בקוסטנטינופול, 1530) שנכתב על ידי החכם הקראי אליהו בשייצי הוא ספר ההלכה האחרון של היהדות הקראית, ובהקדמתו מציג המחבר תאוריות קונספירציה, לפיה ההלכה הקראית התפתחה בעקבות מסע הרצח שניהל המלך אלכסנדר ינאי נגד חכמי ישראל, כאשר היחיד שנותר הוא שמעון בן שטח,[39] שלפי דעתו של אליהו בשייצי עיוות את מסורת התורה, שהשתמרה לטענתו רק אצל הקראים. את תאוריה זו הוא חתם באמרה "מי ייתן והיו כולם (החכמים) חיים, או אף שמעון בן שטח עמהם".
הלכה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
