המלחמה העות'מאנית–רוסית (1787–1792)

המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1787–1792 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים (המלחמה השישית), שנסתיימה ב-1774. עיקר המלחמה המאוחרת היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר. זו הייתה המלחמה השביעית בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792)

מצור אוצ'קוב
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	19 באוגוסט 1787 – 9 בינואר 1792 (4 שנים ו־4 חודשים)
מלחמה לפני	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774)
מלחמה אחרי	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)
מקום	מולדובה, רומניה, הים השחור, סרביה
תוצאה	ניצחון משמעותי של האימפריה הרוסית
הצדדים הלוחמים האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית ממלכת הבסבורג ממלכת הבסבורג האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית מפקדים גריגורי פוטיומקין אלכסנדר סובורוב פיוטר רומיאנצב ניקולאי רפנין פיודור אושקוב פרידריך מקובורג יוסוף פשה אסקי גסן כוחות כ-100,000 רוסים עד כ-200,000 אבדות 55 אלף רוסים, 10 אלף אוסטרים כ-77 אלף

רקע

במהלך שנת 1783 יקטרינה הגדולה, צארינת רוסיה, פקדה על כוחותיה להיכנס לחצי האי קרים. היא עשתה זאת בתמיכה של בעל בריתה, יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בדצמבר אותה שנה, העות'מאנים נאלצו להכיר בכך שקרים, קובן ואזורים נוספים מצפון לים השחור סופחו לאימפריה רוסית. הרוסים החלו בפיתוח מואץ של האזור, שכלל את הקמת העיר סבסטופול שעתידה להיות הבסיס הימי המרכזי בים השחור.

באוגוסט 1783 נחתם חוזה גאורגייבסק שהפך את הממלכה המזרח גאורגית, כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית, והגדיר את הזכויות וההתחייבויות ההדדיות של שתי המדינות. חתימת החוזה החליש מאוד את עמדת העות'מאנים באזור.

בשנת 1786 יקטרינה הגדולה ביחד עם נציגי מדינות שונות כולל יוזף השני ביקרה בחצי האי קרים. לביקור זה היו הדים בחצר הסולטאן. דעת הקהל באיסטנבול דרשה לבטל את הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שסיים את המלחמה הקודמת ובנוסף לכל, שגריר בריטניה תמך במהלך המלחמתי.

בשנת 1786 דרשה יקטרינה הגדולה מהעות'מאנים, באמצעות שגרירה באסטנבול, את קיומם המדוקדק של כל ההסכמים הקודמים ביניהם. כתשובה, דרשו העות'מאנים מהרוסים לסגת מגאורגיה, לאפשר לה לפתוח קונסוליות במספר ערים ובמיוחד בקרים, להקטין את המיסים שמשלמים סוחרים עות'מאנים ועוד. העות'מאנים דרשו לקבל תשובה תוך פרק זמן קצוב. בהיעדר תשובה, פנו העות'מאנים עם דרישות נוספות כולל דרישה להחזיר את חצי האי קרים לחזקתם. השגריר הרוסי סירב לקבל את כתב הדרישות ונעצר. מעשה זה היה שקול להכרזת מלחמה, דבר אשר היה ברור לשני הצדדים.

תחילת המלחמה

מפת הקרבות

המלחמה הוכרזה ב-13 באוגוסט 1787, אך הכנותיה של האימפריה העות'מאנית למלחמה היו בלתי-מספקות. גם העיתוי היה רע, שכן באותו הזמן כוננה ברית בין אוסטריה לרוסיה, עובדה שנודעה לעות'מאנים רק בערב הקרב.

בהמשך שנת 1787 המערכה המרכזית הייתה סביב העיר קינבורן בצפון הים השחור. בקרב קינבורן אלכסנדר סובורוב הצליח להכניע את העות'מאנים בקרבת העיר.

בשנת 1788 הרוסים ריכזו את הכוח הראשי שכלל כ־80 אלף חיילים בפיקוד של גריגורי פוטיומקין בקרבת חצי האי קרים. כוח נוסף בפיקוד פיוטר רומיאנצב התרכז באזור הבוג והיה אמור להילחם במולדובה ולתמוך בכוח האוסטרי.

המערכה של שנת 1789

לפי התוכנית, היה על פיוטר רומיאנצב להתקדם באזור דנובה, גריגורי פוטיומקין הוצב להילחם במולדובה וכוח אוסטרי היה מיועד לפלוש לסרביה. ריכוז הכוחות לא התקדם כמתוכנן ולכן הפעולות ההתקפיות התעכבו.

העות'מאנים דחקו את האוסטרים ממאחזיהם וכבשו את הבאנאט ב-1789, אך בנסיכות מולדובה הגנרל-פילדמרשל פיוטר רומיאנצב כבש את הערים יאשי וחוטין.

כוח רוסי בפיקוד אלכסנדר סובורוב התאחד עם הכוח האוסטרי וב-21 ביולי 1789 ניצח את העות'מאנים בקרב פוקשני. בהמשך, אותו כוח ניצח את ארמייה עות'מאנית בהיקף של 100 אלף חיילים בקרב רימניק.

לאחר מצור ממושך נפלה העיר אוצ'קוב לידי הנסיך פוטיומקין ורוב יושביה נטבחו. הידיעה על מות התושבים זעזעה קשות את הסולטאן העות'מאני ויש הטוענים שאף החישה את מותו.

מפלת העות'מאנים נמשכה, והמשלחות שנועדו להקלת מצבן של העיירות בנדר ואקרמן כשלו. בלגרד נכבשה על ידי אוסטריה.

המערכה של 1790

בפברואר 1790 מת יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ויורשו לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה היה מעוניין בסיום המלחמה. הרוסים מצידם לא שלחו נציגות לשיחות שהתקיימו ברייכבך, שכן היו מעוניינים בהמשך הלחימה.

בכל אותה העת פרוסיה, שכרתה ברית עם האימפריה העות'מאנית ב-31 בינואר 1790, לא התערבה בנעשה בעוד שהעות'מאנים נזקקו לסיוע במהלך המלחמה.

העות'מאנים ניסו לנצל את יציאת האוסטרים מהמלחמה והחלו להתקדם לכיוון קרים. ניסיון זה נכשל והעות'מאנים ספגו מספר מפלות בלחימה בים. המבצר המרכזי איזמאיל נתפס על ידי המפקד סובורוב. העיר נמל החשובה אנאפה נכבשה אף היא, במהלך שהשלים את תבוסת העות'מאנים. הסולטאן העות'מאני סלים השלישי היה להוט להחזיר לארצו את יוקרתה על ידי ניצחון טרם החתימה על הסכם שלום, אך מצב צבאו הפך את חלומו ללא מציאותי.

השלב האחרון של המלחמה

בשנת 1791 עזב גריגורי פוטיומקין את החזית והפיקוד העליון עבר לניקולאי רפנין. הוא עבר את הדנובה, החל בהתקדמות מהירה דרומה וב-28 ביוני ניצח את העות'מאנים בקרב מצ'ין.

העות'מאנים החלו בשיחות שלום אך ניהלו אותן בקשיחות יתרה. הפסד צורב נוסף בים, בקרב כף קאליאקרה גרם לשינוי הטקטיקה שלהם ולהאצה בשיחות.

על פי הסכם השלום עם האימפריה הרוסית שנחתם בעיר יאש ב-9 בינואר 1792, העות'מאנים הסיגו את כוחותיהם מחצי האי קרים ומאזור אוצ'קוב, נהר הדניסטר הפך לגבול האירופי בין האימפריות והגבולות האסייתים בצפון הקווקז נותרו כשהיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה העות'מאנית–רוסית בוויקישיתוף

• תיאור המלחמה (ברוסית)