הסכם יפו (1192)

הסכם יפו או חוזה יפו היה הסכם שלום שנחתם ב-2 בספטמבר 1192 בין הכוחות המוסלמיים בהנהגת צלאח א-דין לבין הצלבנים בראשות ריצ'רד לב הארי, ושם סוף למסע הצלב השלישי. נקרא גם הסכם רמלה.

איור מתוך פסלטר לוטרל (The Luttrell Psalter) משנת 1325 המתאר את ריצ'רד לב הארי וצלאח א-דין נלחמים ליד יפו.

רקע

ערך מורחב – מסע הצלב השלישי

לאחר המפלה שהנחיל צלאח א-דין לצלבנים בקרב קרני חיטין, נפלו ירושלים וארץ ישראל כמעט כולה לידיו של הסולטאן האיוּבּי א-דין, ובא הקץ על ממלכת ירושלים הצלבנית. התבוסה המהדהדת עוררה את הכנסייה ואת שליטי אירופה הנוצרית לפעולה. עד מהרה יצא לדרך מסע הצלב השלישי, שמטרתו לכידתה של ירושלים הקדושה לנוצרים וכיבוש מחדש של הארץ. מנהיגיו היו ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, פיליפ השני מלך צרפת ופרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית הקדושה. האחרון טבע בנהר בדרך אל ארץ ישראל; פיליפ הסתפק בהכנעתה של עכו הנצורה, ששימשה שדה קרב עיקרי זה שלוש שנים, ויצא את הארץ. עכו הנוצרית הייתה לבירתה של ממלכת ירושלים השנייה – שהייתה כזאת בשם בלבד.^[1]

הפיקוד נותר אז בידי ריצ'רד לב הארי, שהחליט לכבוש את יפו בטרם יפנה לכיבוש ירושלים, כדי שתשמש לו בסיס ונמל. כבר בזמן מצעדו דרומה נעשו גישושים דיפלומטיים ראשוניים מול המוסלמים, שמצידם ביקשו להשהות בכך את מהלכיו הצבאיים ולקנות זמן. אחרי ניצחון מוחץ בקרב ארסוף הגיעו הצלבנים ליפו והחלו בביצורה, בעוד המוסלמים מבצרים את ירושלים. במקביל להכנות הצבאיות, פתח ריצ'רד במשא ומתן מול אל-מלכ אל-עאדל, אחי הסולטאן. השיחות נפתחו ביום 3 באוקטובר 1191 באישורו של צלאח א-דין, ונמשכו בעת ההתקדמות האיטית של המחנה הצלבני לכיוון ירושלים, שנעצרה באזור לטרון. בימי החניה הגיעו השיחות למבוי סתום ונפסקו. בתחילת ינואר 1192 נסוגו הצלבנים למישור החוף.^[2]

בחודשים הבאים כבש ריצ'רד את אשקלון ואת מבצר דרום, ומישור החוף כולו היה בידיו. ביוני הגיעו שוב הצלבנים למרגלות הרי יהודה. אולם החשש מתבוסה ומכישלון המצור, כמו גם החשש שלא יוכל להחזיק בירושלים אפילו יכבשה, הניאו את ריצ'רד מלעלות עליה. לאחר דיונים פנימיים נסוג מן השפלה מערבה בפעם האחרונה. אז התחדש המשא ומתן. השיחות של קיץ 1192 נמשכו פחות מחודשיים; התקופה עברה ללא קרבות להוציא מתקפת פתע מוסלמית על יפו, שנכשלה.^[3]

ההסכם

ב-2 בספטמבר 1192 חתמו ריצ'רד לב הארי וצלאח א-דין על הסכם שתוקפו שלוש שנים ושלושה חודשים. על בסיס השליטה הצבאית בשטח, נקבע כי פנים הארץ יישאר איובי, ומישור החוף מצור בצפון ועד יפו בדרום יהיה שטחה של הממלכה הצלבנית החדשה. אשקלון לא תיכלל בה וביצוריה ייהרסו. ירושלים תיוותר מוסלמית אף היא, אך לצליינים הנוצרים תינתן הזכות לעלות אליה בחופשיות וללא תשלום מס, בלתי חמושים.^[4]

ראו גם

• הסכם יפו (1229)

לקריאה נוספת

• יעל קציר, ירושלים לדורותיה (יחידה 6): ירושלים בירת ממלכת הצלבנים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ה.
• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, 1971. כרך שני, עמ' 64, 90–92.