הספרייה הלאומית
הספרייה הלאומית של ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הספרייה הלאומית של ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי של ישראל המופקד על שמירת האוצרות המודפסים של המדינה ושל תרבות העם היהודי. הספרייה שוכנת בירושלים, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי בישראל. בנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, ובהן ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.
מראה כללי של אולם הקריאה | |
מיקום | קריית הלאום, ירושלים, ישראל |
---|---|
סוג | ספרייה לאומית ואקדמית |
ספריית הפקדה | פרסומים היוצאים לאור בישראל, פרסומי האו"ם, פרסומי האיחוד האירופי |
תאריך ייסוד | 1892 |
גודל האוסף | למעלה מ-6 מיליון פריטים |
תקציב | 59,798,000 ש"ח (2021) |
מנהל |
מנהל כללי: אורן וינברג מנהל אשכול תוכן: שי ניצן |
מספר מועסקים | 367 |
קואורדינטות | 31°46′39″N 35°12′11″E |
https://www.nli.org.il | |
ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון "בני ברית", היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית בירושלים כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית",[1] הוגדרה הספרייה באופן רשמי כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 היא נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.
הספרייה הלאומית אוספת כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), תשס"א–2000,[2] חייב כל מי שמוציא לאור ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט קולנוע או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. חובה חוקית זו הייתה בעיקרה בתוקף על-פי פקודת העיתונות כבר בתקופת המנדט הבריטי.
יעודה העיקרי של הספרייה הלאומית הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובמיוחד כאלו שיש להם זיקה לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. לייעוד זה שלושה מרכיבים:
תפקידי הספרייה הלאומית לפי החוק כוללים:
קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם הרב יהושע העשיל לוין מווילנה[3] בכתב-העת "חבצלת" קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה",[4] אם כי האופי של הספרייה אותה ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".
את קול הקורא חתם עורך "חבצלת" בהצטרפות לקריאה, וכי "כבר העיר על זה אחד מסופרינו הכי נכבדים בגליונות הקודמים".[5] ובגיליון שלאחר מכן, בעמוד הראשון, התפרסמה הודעתו של הראשון לציון, רבה של ארץ ישראל באותה התקופה, אברהם אשכנזי, שתמך ביוזמה, והתנדב לשמש כמשגיח על "הבית הרם הזה לבל יבוא בו ספרי המטים עקלקלותם [...]".[6]
באותה העת פעלה בירושלים חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, ושמה לה למטרה בין היתר להפיץ תרבות והשכלה בקרב תושבי ירושלים היהודים. החברה נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דוב פרומקין עורך "חבצלת", אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן, ובי"ד בטבת ה'תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין הקול הקורא של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל – אברהם אשכנזי.[7]
ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. היא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון "חבצלת", שעורכו היה בין מקימיה.[8]
הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת בפולמוס ההשכלה בירושלים.[9] בעקבות המחלוקת באייר תרל"ה בית הדין הרבני הטיל איסור לבקר בספרייה, ואף להימצא בחברתם של מייסדיה. איסור זה ידוע בשם "גחלי אש". בין הרבנים החתומים האיסור: שמואל סלנט, נפתלי הרץ הוטנער, מאיר אוירבך ואחרים. האיסור חודש פעמיים: בי"ז בתמוז ה'תרס"ד (30 ביוני 1904) ובכ"ז בניסן ה'תרפ"ז (29 באפריל 1927). איסור זה נודע מאוחר יותר כחרם על הספרייה הלאומית, אף על פי שלא נקרא כך על ידי מפרסמיו,[10] ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה.[11][12]
ניסיון משמעותי נוסף נעשה בראשותו של אליעזר בן-יהודה, שהקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן – "בית הספרים לבני ישראל"), ובמשך כשלוש שנים פעלה הספרייה בשקט וללא פרסום, בניסיון להימנע מהתקפות. בשנת ה'תרמ"ז (1887) לקח את ניהול הספרייה על עצמו אחד ממקורבי בן יהודה, הסופר עוזר דב ליפשיץ, והוא יצא בקול קורא שמבקש לשלוח לספריה ספרים וכתבי עת. בן יהודה הביע בעיתונו "הצבי" את התקווה שהספרייה תהפוך בעתיד "באמת לבית ספרים לאמי ככונת מיסדיו בראשונה".
"הועד המפקח על בית הספרים לבני ישראל", כלל מלבד בן יהודה בין השאר את אברהם משה לונץ, הרב חיים הירשנזון ואפרים כהן-ריס. הם שלחו מכתבים אישיים לסופרי וחוקרי ישראל בעולם, בו הם מבקשים שישלחו את ספריהם, ומבטיחים "כי מעט מעט יאצר בקרבו כל אשר נכתב בלשון עברית ובלשונות אחרות אודות ישראל וחקירותיו". במכתב אל החכם שלמה בובר הם מפרטים כי עלויות הספרייה ממומנות על ידי חברי הספרייה בירושלים, והם מבקשים רק תרומת ספרים:
"כי חוק שמנו לנו לבלי בקש תמיכת כסף מאת כל איש בחו"ל - וההוצאה הדרושה כמו שכירת הבית, שכר הפקיד, כריכת ספרים וכדומה, רק זאת נבקש מאת כה"ר כי ייטיב לשלוח את הספרים... לבית הספרים שלנו"[13]
גם ספריית בן יהודה לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומנזקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים.[14][15] הספרייה התקיימה כעשור, אך בסוף שנת תרנ"ג (1893) הוא הודיע כי למעשה הספרייה סגורה בשל חוסר תקציב. בשנת 1894 הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים, ל"מדרש אברבנאל".[16]
ב-15 ביולי 1892 נפתחה שוב ספריה בירושלים, על ידי לשכת ירושלים של ארגון בני ברית שקרא את שמה, לפי הצעת מרדכי אדלמן "בית הספרים מדרש[17] אברבנאל", על שם יצחק אברבנאל, מגדולי היהודים שגורשו מספרד, בדיוק 400 שנה קודם לכן.[18] בניגוד לקודמותיה, ספריה זו לא נסגרה, וממנה מתחילה ההיסטוריה של הספרייה הלאומית עצמה. עם יוזמי הספרייה נמנו ד"ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן-רייס, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין, יוסף מיוחס וזאב יעבץ, שחלקם היו מעורבים כבר ביוזמות הקודמות. "לספרן מנו את מר אהרן כהן, ששמש בכהונה זו לבדו עד שנת תר"פ".[19]
בשנת ה'תרנ"ג, עם עלייתו לירושלים, התמנה יחיאל מיכל פינס לחבר בהנהלת הספרייה עד לפטירתו ב-1913. פינס היה פעיל במיוחד מבחינה רוחנית-ספרותית כשאפרים כהן היה פעיל מבחינה ארגונית-כספית.[20] פינס סבר שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים, שדרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון "בני ברית".[21] ביוזמתו של ילין החלו להיערך הרצאות מזדמנות ושיעורים קבועים לציבור הרחב באולם הקריאה של הספרייה; בין השיעורים שניתנו בשבתות היה שיעור של פינס בספר "הכוזרי" ושיעור של דוד ילין על תולדות שירת ספרד.[22]
בתחילת ימיה של הספרייה שכנו כל הספרים בשני ארונות קטנים בביתו של לואיס אונגר, אולם עם גדילתה של הספרייה, בשנת 1894, נשכר עבורה מבנה קטן[23] ליד שכונת אבן ישראל, שם התאפשרה גם פתיחתו של אולם קריאה. באותה השנה, ביוזמתו של יהושע סירקין, הוסכם על איחוד הספרייה עם היוזמה לאיסוף ספרים למען ספרייה לאומית, שהחלה כבר לפעול באודסה, והוקם "ועד בית הספרים הכללי", למען יסודה של ספרייה לאומית, על בסיס מדרש אברבנאל שהייתה רק ספרייה ירושלמית.[24] בעקבות זאת אוחדה ספרייתו של בן-יהודה לתוך מדרש אברבנאל, ויצא קול קורא למשלוח ספרים וכסף.
למרות הקריאות הנרגשות ליהודי הגולה, התפתחה הספרייה לאט, וכללה אלפים בודדים של ספרים. התמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות פעילותו הענפה של יוסף חזנוביץ, ששלח מן הגולה, החל מ-1895 ועד מותו ב-1919, כעשרים אלף ספרים וכתבי עת להעשרת הספרייה, מבלי שזכה לראותה בעצמו. משלוח הספרים הראשון, שהכיל 8,800 ספרים בעברית וחמש מאות ספרי לועזית הגיע לירושלים בשלהי 1895 וערר התרגשות רבה.[25] קליטתו וקטלוגו של אוסף חזנוביץ, שהיווה למעשה את רובם הגדול של הספרים בספריה, היוו בעיני מייסדי בית הספרים נקודת מפנה, ובדו"ח משנת 1910 כתבו:
"ובכן נשתכלל ונתיסד הבית הזה, ויפשוט מעליו את תכונת בית מקרא לצעירים אשר הייתה לו בראשונה, וילבש לבוש חכמים כי לא בית מקרא יאמר לו עוד כי אם בית מדרש לדורשי תושיה וחוקרי דעת".[26]
בעקבות תרומה זאת שונה רשמית שמה של הספרייה ל"בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלם מדרש אברבנאל וגנזי יוסף".[27]
עם גידולה של הספרייה החלו מנהליה לתור אחרי בניין רחב ידיים יותר וחסין יותר מפני דליקות, אותו מצאו בבית עמיאל שבסמוך למגרש הרוסים.[28] ולשם עברה הספרייה בחודש סיוון תרנ"ו.[29] אולם למניעת מצב זה, בו הם תלויים בחסדי בעל הבית ונאלצים מפעם לפעם לטלטל את כל אוספי הספרייה לבית חדש, פעלו למען בניין קבע לספרייה. איסוף הכסף התחיל בשנת 1894, ובשנת 1899 קנו מנהלי הספרייה בהקפה מגרש סמוך לרחוב החבשים. טקס הנחת אבן הפינה נערך בשנה שלאחר מכן.[30] הבניין נועד להיות אדיר-ממדים, אולם הכסף הספיק לבניית אגף אחד בלבד מתוך שלושה שתוכננו. בשנת 1902 נחנך בניין ספריית בני ברית שנודע גם בשם "בית נאמן", ובסיוע קרן משה מונטיפיורי סילקו את חובם לבעל הקרקע.[31]
אוצר בית הספרים המשיך לגדול בהתמדה, ובדו"ח הפומבי הראשון שהוציא ועד בית הספרים בשנת 1910, נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים.[32] במקביל, נעשו ניסיונות להעביר את הבעלות על הספרייה מידי אגודה פרטית לידיים ציבוריות, מסיבות עקרוניות וגם בשל הקושי להשיג את הכספים הדרושים לקיומה. בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים,[33] והתקבלה החלטה עקרונית ברוח זו:
"הקונגרס הציוני השביעי מחליט לכונן ספריה יהודית לאומית, במידת האפשר בקשר ובהמשך לספריית "מדרש אברבנאל"... תהיה באופן בלעדי בבעלות הקרן הקיימת"[34]
המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמהמה, ולבסוף נקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, בה פעילותו של בית הספרים הצטמצמה מאוד ובקושי הצליחו לממן את אחזקתו השוטפת. בשנת 1918, לאחר סיום המלחמה, המשיך המשא ומתן והוסכם שבית הספרים יעבור למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית.[35] בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית.[36]
הספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן, שצבר ניסיון עשיר בספריית אוניברסיטת קארל בפראג. ברגמן מצא בבואו ספרייה קטנה שנמצאת במצב קשה לאחר שנים של חוסר תקציב ובסופם מלחמה קשה. כתוצאה מכך, הוא ניצב מול מכלול של בעיות – אלפי ספרים בלתי מקוטלגים ומונחים בלא סדר, מאות ספרים שהושאלו והרישום אודותם הועלם בידי העות'מאנים, חוסרים אדירים בספרות ליבה, תקציב זעום ומחסור בספרנים מקצועיים. במהלך שנת תרפ"א קוטלגו רוב הספרים "חוץ ממספר לא גדול ביותר של ספרים בלתי חשובים ומחוסרי ערך" וסודרו בכרטסות לפי מחברים ולפי נושאים. כמות העבודה הנדרשת הייתה מעל ליכולתם של עובדי הספרייה, והם נעזרו במתנדבים רבים.[37]
ברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה כסף וספרים, ומספר הספרים בספרייה הלך וגדל. בין האוספים שנקנו עבור הספרייה בידי הידידים, הייתה ספרית המזרחן יצחק גולדציהר, אך מצד שני אוסף הספרים החשוב של הברון דוד גינצבורג, שכלל בין השאר יותר מאלפיים כתבי יד עבריים נדירים, נותר תקוע ברוסיה בידי השלטונות הסובייטיים, למרות שנקנה עבור הספרייה כבר ב-1917. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה העתידית ואלה הועברו מהאוניברסיטה לספרייה הלאומית, לאחר שהוחלט לאחד את הספריות.[37] הספרייה עשתה כל שביכולתה כדי לעודד עוד ועוד תרומות שכאלה.
במהלך שנות העשרים עברה הספרייה תהליך של התמקצעות ומודרניזציה, כאשר הספרנים נשלחו להשתלמויות בחו"ל ונוצרו קשרים עם מוסדות מדע וספריות בין לאומיות. לקראת פתיחת האוניברסיטה העברית נעשה מאמץ לאסוף ספרים נדרשים למקצועות הלימוד ונפתחו מחלקות ספריה לכל תחום. בסוף שנת תרפ"א (1921) דיווח ברגמן על 1,300 מנויים לספרייה ומעל מאה מבקרים ביום, שהרבה מהם באו לעיין באוסף העיתונות.[37] באוקטובר 1923 נפתחה מחלקה רפואית של הספרייה, ששכנה בבניין מכון פסטר.[38]
בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה את שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום).[39] באותה שנה החל לצאת לאור הרבעון "קריית ספר", שבו הופיעו הספרים העבריים החדשים בספרייה, ומתוך רצון לעודד משלוח של ספרים לספרייה, פורסמו עליהם סקירות וביקורות גם בעיתונות היומית,[40][41] ובנוסף פורסמו גם נתונים סטטיסטיים בעיתונות התקופה על כמויות הספרים ועל הקוראים.[42]
ב-1925, שנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, נמסרו ניהול בית הספרים ואוצרותיו לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי".
הספרייה המשיכה לקבל תרומות ואוספים מיוחדים, ביניהם אוסף האוטוגרפים והפורטרטים החשוב של אברהם שבדרון, ואף הוצגו תערוכות ממבחר הפריטים שהגיעו. אחת התערוכות, בשנת ה'תרפ"ז (1927), כללה כתבי יד של חשובי הרבנים והאדמו"רים מן המאות האחרונות, ומשכה גם את בני היישוב הישן. דבר זה הביא לחידוש חרם הרבנים משנת ה'תרל"ה על הכניסה לספריה, בידי בית הדין האשכנזי והרב יוסף חיים זוננפלד.
על מנת שתשרת את הסטודנטים, המורים והחוקרים באוניברסיטה, נבנה עבור הספרייה בנין חדש על הר הצופים. ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, בנוכחות הנציב העליון.[43] ערב המעבר לבנין החדש פורסם דוח המפרט את צמיחת האוסף מ-32 אלף כרכים ב-1921, ל-200 אלף ב-1929.[44] בעקבות המעבר לשולי העיר התרחקה הספרייה מקהל הקוראים הלא אקדמי ברחבי העיר, אך הספרייה השתדלה לחזק את ספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, ואף פתחה סניפים של ספריה רפואית ברחבי הארץ.
הספרייה הלאומית החזיקה נציגויות בארצות אחרות, למשל בוארשה, פולין, לרשותה העביר יוסף קרוק, באמצעות נציג הספרייה יוסף רוזנצוויג, חלק גדול מאוסף ספריו לקראת עלייתו ארצה עם אשתו רעיה ב-1939.[45]
אוספי הספרייה המשיכו להתרחב אחרי המעבר להר, והגיעו ב-1945 לכ-450 אלף כרכים. בתקופה זו התקבל בהשאלה (ואחר כך במתנה) אוסף דפוסי ערש (אינקונבולות) מאת שלמה זלמן שוקן, שכלל 64 מתוך כ-150 ספרים עבריים מראשית ימי הדפוס. אלפי ספרים הגיעו בשנות ה-30 מספריות יהודים גרמנים שברחו לאחר עליית הנאצים ולא יכלו לקחת איתם את ספריהם, ולכן תרמו אותם לספרייה.[46]
בספטמבר 1935 סיים שמואל הוגו ברגמן את תפקידו כמנהל בית הספרים, והחליף אותו גוטהולד וייל, שכיהן בתפקיד עד ל-1946. לאחר כשנה ללא מנהל קבוע, מונה קורט וורמן לתפקיד, והוא הוביל את הספרייה עד לאחר מלחמת ששת הימים.
בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותקו גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אף הושחת עקב פגעי המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. בחזרת השיירות לירושלים הן הביאו איתן בין היתר ספרים מאוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים, לפי הזמנת קוראים, אך בכמות מועטה בלבד. רוב גדול של כחצי מיליון הספרים שהיו אז בספריה הוצאו מהר הצופים רק החל מ-1958.[47]
במהלך המלחמה הועברו המחלקות השונות של האוניברסיטה העברית לבניינים שונים בירושלים, ואיתה גם פעילות הספרייה – תחילה בספריית אייטינגון בטלביה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, ואחר כך בבניינים נוספים. לאחר המלחמה נקבע משכנו העיקרי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי במתחם קולג' טרה סנטה. עקב הניתוק מרוב הספרים, נוצר צורך דחוף בהקמת אוספי הספרייה מחדש.
המקור החשוב ביותר לשיקומה של הספרייה בשנים אלו היה מבצע אוצרות הגולה, במסגרתו הובאו לישראל מאות אלפי ספרים מעיזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. במסגרת הפעילות להצלת תרבות יהודי אירופה, הוקמה באוניברסיטה העברית הוועדה להצלת אוצרות הגולה שייצגה את ישראל מול מדינות וספריות, ושלחה נציגות לתאגיד "תקומה לתרבות ישראל" שקיבל את האחריות לטיפול בספרים ובספריות ששדדו הנאצים במלחמה ושנמצאו לאחר מכן. במשך יותר משני עשורים חיפשו נציגי הספרייה, לעיתים בעזרת משרד הדתות, את שאריות הספריות היהודיות באירופה והביאו מאות אלפי ספרים ארצה. הספרייה הלאמית שמרה את הספרים הנחוצים לה ויתר הספרים הועברו לספריות ציבוריות, ספריות אקדמיות, ספריות של בתי ספר, ישיבות ובתי כנסת.[48]
מקור עיקרי נוסף היו ספרים שנותרו נטושים או שבעליהם עזבו. במסגרת זו נאספו במהלך המלחמה ולאחריה עשרות-אלפי ספרים – רובם מבתים ערביים נטושים, אך חלקם ממסודות ציבוריים שננטשו (כמו המועצה הבריטית, המכון התאולוגי השוודי וספריות מנזרים). כולם הפכו לחלק מאוספי הספרייה.[49] בנוסף נרכשו ספרים חדשים, התקבלו תרומות משמעותיות ונאספו כתבי יד יהודיים מעולים חדשים, ובפרט מקרב עולי תימן. התקבלו גם ספרים מדעיים חדשים מאוניברסיטאות בגרמניה, כחלק מן הפיצויים על שוד נכסי היהודים.
ב-1953 תוקנה פקודת העיתונות, ונקבע כי יש חובה להעביר לבית הספרים שני עותקים מכל פרסום שמופק בישראל. לפי תזכיר של מנהל הספרייה קורט וורמן, בסוף שנות ה-50 הגיעו לספריה יותר מ-50 אלף ספרים בכל שנה.[50]
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה החדש שם (בניין ליידי דייוויס) בסמוך אל בית הספר לספרנות, מידע וארכיונאות שהיה קיים שם בעבר.
במאי 1966 ביקר בירושלים קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, ביקור טעון שלווה בהפגנות רבות. מארחו של אדנאואר מטעם האוניברסיטה העברית, דוד עמירן, ביקש ממנהל הספרייה באותה עת, קורט דוד וורמן, לארח את הקנצלר בספרייה. וורמן הסכים רק בתנאי שהאוניברסיטה תעמיד את כל כספי השילומים מגרמניה לרכישת כתבי יד יהודיים. הכסף אפשר בין השאר מימון רכישת כתבי יד במכירות פומביות.
ב-6 במרץ 1969 התרחש פיגוע בקפיטריה של בניין בית הספרים האוניברסיטאי. באירוע נפצעו כעשרים ותשע איש, רובם סטודנטים.[51]
בראשית שנות השמונים, הוזמנה מהצייר מרדכי ארדון עבודת ויטראז' מיוחדת עבור בית הספרים, המבוססת על חזון ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב". חלונות ארדון נחנכו ב-1 באפריל 1984.
בשנת 1988 נחשף כי עובד במעבדת שיקום הספרים העתיקים בספרייה, איטלקי שהתגייר בשם רפאל פודה, שעבד בה כמומחה לשיקום ספרים, גנב מאות דפים מספרים עתיקים ומכר אותם לאספנים וסוחרי עתיקות ברחבי העולם. לאחר שלא נתפס במשך כמה שנים החל לגנוב גם ספרים שלמים. בהמשך עלו חשדות נגדו אך הוא ברח לארצות הברית, שם הועמד למשפט לאחר שמכר ספר מזויף כספר עתיק מקורי.[52]
לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, שנבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי.[53] קשיי מימון אלה, כפי שדיווח מבקר המדינה, גרמו לליקויים בתפקוד הספרייה בתחומי השגת, אחסון וקטלוג הספרים.[54]ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בין-לאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי",[55] ובעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") שהגישה את מסקנותיה ב-2004.[56]
הוועדה הצביעה על כך שבניין ליידי דייוויס שבה שוכנת הספרייה הוא לא מקום שיכול לאחסן את כלל הספרים של הספרייה. בנוסף לכך אחסון הספרים במקומות אחרים ברחבי הקמפוס עלול לסכן את אוספי הספרייה.[57] הוועדה קבעה שיש לתכנן מחדש את הספרייה באופן שיאפשר לה לתפקד כספרייה מתקדמת במאה העשרים ואחת. בנוסף, קבעה הוועדה שהספרייה צריכה להפוך לנגישה יותר לציבור הרחב, גם בישראל וגם מחוץ אליה. הוועדה המליצה להנגיש ככל הניתן את אוספי הספרייה באינטרנט, באופן שיאפשר לציבורים רחבים להחשף אל אוספי הספרייה. נגישות כזו אמורה לעזור בשילובם של אוספי הספרייה בתוכניות לימודים ובפעילות של מוסדות חינוך ותרבות אחרים. הוועדה חשבה שבאופן הזה הספרייה הלאומית תוכל להעשיר חיי הרוח בישראל.[58]
הוועדה המליצה שהספרייה הלאומית תפעל במקביל בשלושה מישורים: כספרייה קלאסית, כספרייה מודרנית, וכמרכז תרבותי.[59] כספרייה קלאסית, הספרייה הלאומית אמורה להמשיך ולשמר את האוספים שנמצאים ברשותה, ולהעשיר אותם באמצעות רכישות חדשות. כספריה מודרנית, הספרייה הלאומית צריכה לעשות שימוש בטכנולוגיות החדישות ביותר, ולהעביר את האוספים שברשותה תהליכי דיגיטציה. כמוסד תרבותי הוצע על ידי הוועדה שהספרייה הלאומית תקים בתחומה מוזיאון לתולדות הספר בכלל, ותולדות הספר של והעם היהודי בפרט. הוצע שהספרייה תארגן אירועי תרבות ותערוכות, ושאוספיה ישולבו בתוכנית הלימודים. הוועדה הציעה שהספרייה הלאומית תהפוך לאתר תיירות, שיאפשר ביקורים במוזיאון הספר, והשתתפות באירועי התרבות שתארגן הספרייה. הוועדה הציעה שיוקם מרכז מידע למבקרים, חנות מזכרות וקפטריה.[60]
הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה.[61]בחלק מהוועדות כיהן דוד בלומברג, שלימים התמנה ליו"ר דירקטוריון הספרייה.
לשם יישום ההמלצות, הועלה "חוק הספרייה הלאומית" להצבעה בכנסת.[62]ב-26 בנובמבר 2007 אישרה הכנסת פה אחד את 'חוק הספרייה הלאומית'.[63] לפי החוק, הספרייה תוגדר כחברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים שייקבעו. לחברה תמונה מועצה בת 14 חברים בראשות נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ודירקטוריון בן 11–15 חברים. החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2008, והמעבר למעמד חברה לתועלת הציבור נקבע לחצי שנה לאחר כניסת החוק לתוקף. ב-23 ביולי בשנת 2008 כינס נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, במעמדו כיו"ר האספה הכללית של הספרייה הלאומית, את דירקטוריון הספרייה הלאומית והכריז רשמית על הפעלת הספרייה הלאומית כחברה לתועלת הציבור. בתקופת המעבר נוהלה הספרייה כחברה בת בבעלות מלאה של האוניברסיטה העברית.
בשנים 2007–2009 נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות המוסד, בפרט בתחום שימור אוצרות הידע, המורשת והתרבות. בעקבות תביעה משפטית שהוגשה נגד הספרייה על ידי תורם אוסף בגין כשלים ומחדלים שהתגלו לו, הותר לראשונה למומחה חיצוני לבדוק בפועל את מצב שימורו של האוסף ולדווח לבית המשפט על ממצאיו. המומחה קבע כי "סטנדרט השמירה והטיפול באוסף הוא בינוני עד נמוך ומתחייב מכאן שיש לתקן את הטעון תיקון ושיפור הליקויים כמתחייב מארכיון הפועל בסטנדרט מקצועי".[64]
לאחר כשנה בה פעלה הספרייה על פי מתווה בית המשפט בפיקוח המומחה, ציין המומחה כי "...רבה המלאכה בצדה של הנתבעת להשלים ולהעלות את רמת השימור אך נעשתה עבודה טובה ומקצועית וזו מעמידה את הספרייה הלאומית בנתיב חדש שיצעיד אותה בבטחה אל עתיד טוב יותר". בית המשפט ציין כי "...פתרון הסכסוך בתיק זה תרם לשיפור כללי של רמת השרות הניתן בבית הספרים ואיכות תהליכי העבודה במקום, לצד מענה לשימור האוסף".[64] בעקבות המשפט הושקעו מאמצים רבים בשיפור ארגון, אחזקה ושימור האוספים.
במהלך שנת 2010 חיברו ופרסמו אנשי הספרייה בשיתוף עם אנשי "יד הנדיב" תוכנית אב אסטרטגית כבסיס להפעלת הספרייה בעתיד, ולהקמת משכן חדש שייבנה באמצעות תרומה של "יד הנדיב", בעלות של כחצי מיליארד ש"ח.[65] בתקופה זו בוצעו שינויים רבים בספרייה, בהם גיוס כוח אדם נוסף.
ב-21 בפברואר 2010 החליטה ממשלת ישראל לתמוך ולקדם את "מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל".[66] הוקצה מגרש לבניין הספרייה החדש בקריית הלאום (קריית הממשלה), וניתנה הנחיה לקדם קבלת היתרי בנייה על פי תוכנית בניין עיר נקודתית.[65]
לספרייה הלאומית הוענקו ב"חוק הספרייה הלאומית" מספר זכויות שימור הגוברות על כללי זכויות היוצרים הרגילים של המחברים:
ב-1 בינואר 2011 הסתיים שלב המעבר והבעלות על הספרייה עברה לידי המדינה (50% מהמניות) והאוניברסיטה העברית (25%). שאר המניות לא הוקצו בשלב הראשון. באותו חודש הוקמה "החברה לבניין הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ)" שמטרתה "להקים בעבור חברת הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ), בניין או בניינים חדשים כפי שיוסכם עימה על מערכותיהם וציודם, שיאפשרו לה להגשים את מטרותיה ולמלא את תפקידיה, ולמסרם לחברת הספרייה".[67] עם סיום שלב המעבר, החל תהליך ההתחדשות של הספרייה במטרה להפכה למרכז תרבות וחינוך לאומי ותרבותי.[68]
ב-27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הדירקטוריון דוד בלומברג ונכבדים אחרים. האמנה, שנכתבה בידי פרופ' אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.
בדצמבר 2011 הוכרז על תחרות אדריכלית לתכנון הבניין החדש של הספרייה.[69][70] המשכן החדש היה צפוי להיחנך ב-26 ביולי 2016,[71]אך השלמתו נדחתה לשנת 2019,[72] ונדחתה שוב לסוף 2022,[73] והבניין נחנך באוקטובר 2023.[74]
בשנת 2020, על רקע מגפת הקורונה בישראל, נקלעה הספרייה הלאומית לקשיים בהיעדר תקציב המדינה, וכתוצאה מכך נאלצה הספרייה להודיע על השבתת פעילותה באופן זמני, ובמשך חודש אוגוסט 2020 יצאו כ־300 עובדי הספרייה לחל"ת,[75][76] שלאחריה חזרו לעבודה סדירה.
בדצמבר 2021 מונה עוה"ד שי ניצן, ששימש עד שנתיים לפני כן כפרקליט המדינה, לתפקיד "רקטור הספרייה הלאומית",[77] תפקיד שלא היה קיים לפני מינויו. על מינוי זה נמתחה ביקורת ציבורית,[78][79][80] בפברואר 2024 בוטל תפקיד "רקטור הספרייה" ושונה לתפקיד "מנהל אשכול תוכן", הכולל פחות סמכויות, זאת בעקבות המלצת חברת ייעוץ ארגוני חיצונית ובין-לאומית.[81]
באפריל 2022 אותה השנה התמנה סלי מרידור ליו"ר הדירקטוריון.[82]
הספרייה הלאומית כוללת חמישה אוספים מרכזיים: אוסף יהדות, אוסף ישראל, אוסף אסלאם ומזרח התיכון, אוסף מדעי הרוח הכלליים, ואוסף המוזיקה.
ימיו של אוסף היהדות כימיה של הספרייה, כאשר כבר מראשיתה, מטרה עיקרית של הספרייה הייתה "ליצור בית ספרים לאומי שיכלול כל מה שנוצר בשדה הספרות על ידי יהודים בכל הלשונות, וגם את הספרות על אודות היהודים אף אם נכתבה על ידי לא יהודים".[83] האוסף מכיל פרסומים במדעי היהדות, תולדות עם ישראל וספרות יפה בשפות יהודיות.[84] אולם הקריאה למדעי היהדות, המשותף גם לאוסף ישראל, מכיל כ-32,000 ספרים, כתבי עת ומיקרופילמים.[85] כ-35,000 ספרים נוספים נגישים בספריית גרשם שלום, המבוססת על ספרייתו הפרטית, שנתרמה לספרייה, ומהווה את ספריית הקבלה החשובה בעולם.[86]
חלק חשוב באוסף הוא מחלקת הספרים הנדירים, הכוללת את מרבית דפוסי הערש העבריים הידועים, כתבי יד יחידאיים, אוסף דברי דפוס שהודפסו באות עברית בשפות שונות (ערבית, יידיש, לדינו, פרסית, טטרית ועוד) וכן ספרים המכילים הערות בכתב ידם של אישים חשובים, בעלי הספרים בעבר. האוסף כולל גם כתבי עת יהודיים בשפות שונות, החל מהמאה ה-19, ובהם עיתונים וכתבי עת מדעיים ופופולריים. לחלקים מהאוסף מבוצעת דיגיטציה, והוא זמין באתר עיתונות יהודית היסטורית.[87]
אוסף ישראל בספריה הלאומית נחשב כאוסף הלאומי של מדינת ישראל. הוא מנסה להקיף את כלל הידע שקיים על מדינת ישראל, תולדותיה ותרבותה. האוסף מנסה להיבנות באופן שבו ניתן יהיה לראות בו את "זיכרון הלאומי" של מדינת ישראל וארץ ישראל. הפריטים השמורים בו מתעדים את התפתחותו של היישוב העברי ומדינת ישראל מן מאה התשע עשרה עד לימינו. הנושאים המרכזיים באוסף הם היסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל, ציונות, תרבות ישראלית, ופוליטיקה, חברה וכלכלה בישראל.
האוסף כולל חומרים שמייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית. באוסף נמצאים כמעט כל היצירות הכתובות שנכתבו בישראל החל מן המאה התשע עשרה. האוסף כולל צילומים, עיתונים, כתבי עת, מפות, סרטים ויזואליים, וכרזות.[88]
אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית הוא אחד מאוספי הליבה של הספרייה הלאומית מאז ראשית המאה ה-20.
האוסף מכיל מקורות מידע ראשוניים ומשניים העוסקים בנושא דת האסלאם מראשיתה ועד ימינו, היסטוריה וחקר תרבויות האסלאם (באזורים גאוגרפיים שבהם המוסלמים מהווים רוב או מיעוט משמעותי).וספרות ושפות אסלאמיות. השפות נכללות באוסף זה הם ערבית, פרסית, טורקית ואורדו. האוסף מכיל אלפי ספרים, מגוון רחב של עיתונים מראשית המאה ה-20 וכ-200 כתבי עת ועיתונים בשפה הערבית, הפרסית והטורקית שיוצאים כיום לאור. בנוסף, קיים אוסף עשיר של כ-2,200 כתבי יד בערבית ובפרסית. רוב כתבי היד באוסף שייכים לאוסף יהודה, שתרם לספרייה הלאומית אברהם שלום יהודה.[89]
אוסף מדעי הרוח הכלליים נכלל באוספי הליבה של הספרייה הלאומית. הוא אוצר בחובו מגוון מבוסס וחשוב של מקורות ראשוניים ושל ספרות משנית מרכזית במדעי הרוח. תחומי ההתמחות העיקריים של האוסף הם היסטוריה, לימודים קלאסיים, פילוסופיה, תולדות הנצרות, ותולדות הספר, וכן את אוסף אדלשטיין, אוסף ייחודי לתולדות המדע, הרפואה והטכנולוגיה. בנוסף משמש האוסף כספריית ההפקדה של פרסומי האו"ם והאיחוד האירופי.[90]
בין כתבי היד השמורים בספרייה הלאומית, נמצאים גם רבים מכתביו של סר אייזק ניוטון. בניגוד למה שניתן היה לצפות, כתבים אלו אינם עוסקים במדעי הטבע אלא דווקא בתחומים שונים למדי, ובהם מחקרים העוסקים בפרשנות כתבי הקודש, בתאולוגיה, בתולדות התרבויות העתיקות, במבנה המשכן והמקדש, בחישובי קיצין, בתעודות היסטוריות ואף באלכימיה.
כתבי ניוטון היו חלק מאוסף יהודה. פרופ' יהודה רכש את הכתבים הללו במכירה פומבית שהתקיימה בסות'ביס שבלונדון בשנת 1936. חלק האחר של הכתבים, העוסקים ברובם באלכימיה, נרכש על ידי הכלכלן הידוע ג'ון מיינרד קיינס והם שמורים בקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג'.[91]
אוסף המוזיקה
באוספי המחלקה נכללים ארכיונים אישיים של מלחינים בולטים, וכן ארכיונים של מוסדות מוזיקה בישראל. בין המלחינים שארכיוניהם שמורים במחלקה: סשה ארגוב, פאול בן-חיים, משה וילנסקי, דב זלצר, מרדכי זעירא, מרק לברי, יאיר רוזנבלום, נעמי שמר ונעם שריף.
החומר המצוי בארכיונים כולל – מלבד מוזיקה כתובה ומוקלטת, גם פריטים נוספים רבים הקשורים לתהליך הכתיבה והביצוע.
בתחום הזמר העברי שבארכיון הצליל בולטות ההקלטות שנעשו בידי "קול ישראל" החל מימיו הראשונים. בארכיון המחלקה מצויים כ-10,000 תקליטים של שירים עבריים בהקלטות לקראת שידור – בעיקר משנות ה-50 של המאה ה-20 – שנמסרו לספרייה הלאומית בשנות ה-70. עוד כ-10,000 סרטי הקלטה של שירים עבריים שהוקלטו ב"קול ישראל" בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 נמסרו למחלקה למוזיקה, הם שמורים וזמינים להאזנה בספרייה ובאתר הספרייה.
מרבית הקלטות ורשימות החוקרים המצויות במחלקה מתמקדות במוזיקה ישראלית, אבל גם במוזיקה של קבוצות אתניות נוספות.
בתחילת המאה העשרים ואחד החלה מחלקת המוזיקה בעזרת קרן לגסי הריטג' בתהליך של דיגיטציה לאוספיה. הדיגיטציה נועדה לאפשר שימור לטווח ארוך של אוספי המחלקה ואת הנגשתם לציבור. השימור באמצעות הדיגיטציה נעשה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים המאפשרים גישה מרחוק אל החומרים דרך אתר הספרייה הלאומית.[92]
בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם. במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית שמורים יותר מאלף ארכיונים אישיים. רובם הגדול של אישים יהודיים שפעלו בתחומים שונים. בין היתר שמורים בספריה ארכיונים של סופרים ומשוררים, אנשי רוח, רבנים, מנהיגים ציוניים ומדענים. בנוסף לכך מטפלת המחלקה בארכיונים מוסדיים, ובארכיונים של קהילות יהודיות.
בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה ניתן למנות את אלה של אייזק ניוטון, חיים גורי, חנה סנש, לאה גולדברג, מרטין בובר, ש"י עגנון, ישעיהו ונחמה ליבוביץ, גרשם שלום, נעמי שמר חיים באר, דויד גרוסמן, דבורה עומר, יזהר סמילנסקי, אברהם ב. יהושע, אורי צבי גרינברג, משפחת ששון ורבים נוספים.[76]
במחלקה למוזיקה של הספרייה הלאומית נמצאת הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית – ארכיון צליל, "הזיכרון המוזיקלי" של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל.
אוסף המפות ע"ש ערן לאור כולל מפות עתיקות ומודרניות, עם דגש על ארץ ישראל. החלק המרכזי באוסף כולל כאלף חמש מאות מפות של ארץ ישראל וירושלים.[93]
אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדעים מבוסס על תרומתו של סידני אדלשטיין. לאחר מותו של ג'ון יודקין האוסף שלו בתחום התזונה נתרם לספרייה והתווסף לאולם קריאה של אוסף אדלשטיין. באוסף כולל גם את אוסף הארי פרידנוואלד, שמכיל כתבים רבים שקשורים למקצוע הרפואה. האוסף מכיל גם פריטים רבים שקשורים לאישים יהודיים שתרמו למקצוע הרפואה. בנוסף, מכיל אוסף אדלשטיין את אוסף ג'רלד הולטון, שמכיל חומרים רבים ומקיפים בתחום הפיזיקה.[94]
ספריית גרשם שלום לקבלה וחסידות מבוסס על אוסף הספרים הפרטי של חוקר הקבלה פרופסור גרשם שלום. האוסף מכיל כ-35,000 פריטים מתחום הקבלה, ומורכב משלושה חלקים: בגרעין האוסף עומדת ספרייתו של פרופסור גרשם שלום, המכילה את מרבית הספרים, המאמרים ותצלומי כתבי היד שהיו ברשותו. חלק קטן יותר כולל בתוכו ספרים נדירים שהיו בבעלותם של פרופסור רבקה ש"ץ אופנהיימר ופרופסור ישעיהו תשבי. החלק השלישי של האוסף הוא חלק שמתעדכן באופן רציף. הוא מאגד בתוכו ספרות קבלית מקורית וספרות מחקרית בנושא קבלה וחסידות. מדובר במחקרים ובספרים שמתפרסמים באופן רציף. פרסומים אלו נקנים על ידי הספרייה הלאומית, באמצעות ספריית גרשם שלום.
בינואר 2017 רכשה הספרייה הלאומית את האוסף הפרטי של ספריית קרן ולמדונה, האוסף העשיר ביותר של ספרים וכתבי יד עבריים. האוסף נרכש במכירה פרטית בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק, תמורת סכום שהוערך ב-40 מיליון דולר, בתרומת הנדבנים דוד וימימה יסלזון.[95]
הספרייה הלאומית מנהלת גם מספר מאגרים לאומיים בתחומי הספר והספרנות:
הספרייה הלאומית כוללת אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, אשר אינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. אולמות הקריאה העיקריים הם: אולם קריאה כללי (הכולל גם את אוסף אסלאם), אולם קריאה יהדות (הכולל גם את אוסף ישראל ואוסף שלום לקבלה וחסידות) ואולם קריאה מיוחדים לעיון בספרים נדירים, חומר ארכיוני ותצלומי כתבי יד. בעבר, בבניין הספרייה בגבעת רם, היה גם אולם קריאה לאוסף אדלשטיין המוקדש להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ואולם לאוסף המפות על שם ערן לאור.
רוב ספרי הספרייה אינם נגישים ישירות מהמדפים, ואדם המעוניין בספר מזמין אותו ישירות באמצעות הקטלוג המקוון של הספרייה (עד 2011 בוצעה הזמנת הספרים באמצעות מילוי טופס נייר בהגעה לבניין הספרייה או בהכתבתו לספרן באמצעות הטלפון), והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך פרק זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת "מדף סגור". באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת "מדף פתוח"). באולמות הקריאה ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. העיתונות היומית מהשנים האחרונות נגישה ברובה דרך אתר הספרייה.
בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית ב"מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל".[98] מטרתו של מפעל הדיגיטציה הייתה ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות לאינטרנט בתור קבצים סרוקים ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש"י והרמב"ם, ואוסף הפשקווילים של יואל קרויס. הועלה לרשת אוסף התצלומים של זאב אלכסנדרוביץ, שצולם בשנות השלושים של המאה העשרים.[99] כן נוסד מפעל עיתונות יהודית היסטורית, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, בו נסרקו והועלו לרשת עיתונים יהודיים רבים ובהם הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה, היינט, דער מאמענט, פארווערטס ועוד. פרופסור אלחנן אדלר הוא אחד היוזמים של מפעל הדיגיטציה ומי שניווט את פעולתו מראשיתו במשך שנים רבות. בנוסף, במסגרת מפעל הדיגיטציה הועלו לרשת מבחר של הקלטות מארכיון הצליל הלאומי, וכן פריטים מארכיונו של המלחין משה וילנסקי.
ב-2019 הספרייה קיימה מיזם משותף עם גוגל ספרים, במסגרתו סרקה גוגל כ-70,000 ספרים מספרי הספרייה הלאומית שזכויות היוצרים עליהם פגו.[100]
הספרייה מאפשרת לכל אדם בתחומי מדינת ישראל לקבל גישה בחינם ל-52 כתבי העת ישראליים במאגר המידע JSTOR.[101]
הספרייה מפעילה כמה פרויקטים ואתרים שמטרתם היא הנגשה של חומרי הספרייה ומתן גישה אליהם מרחוק. ישנם פרויקטים נוספים שהספרייה הלאומית מעניקה להם סיוע מבחינה מקצועית וטכנולוגית במטרה להנגיש ולשמר מורשת תרבותית, שאיננה נכללת באוספי הספרייה.
בניין הספרייה בגבעת רם על שמה של הפילנתרופית ליידי דייוויס, תוכנן על ידי שלוש קבוצות אדריכלים לאחר זכייתם בשנת 1955 בתחרות אדריכלים שבעקבותיה הוצע להם לפעול במשותף ולתכנן את הבניין הממלכתי. קבוצות אלה הורכבו מהאדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון, שמעון פובזנר ואברהם יסקי, מיכאל נדלר שולמית נדלר ואמנון אלכסנדרוני.[119][120] שופטי התחרות היו האדריכלים דב כרמי, דוד אנטול ברוצקוס, ריכרד קאופמן ושמואל מסטצ'קין. רוב המסמכים ההיסטוריים (שרטוטים, תצלומים, תכתובות וכדומה) הנוגעים לתחרות, לתכנון הבניין ולהקמתו, נשמרו בארכיונה המקצועי של ארמוני שנמסר לאחר פטירתה לארכיון אדריכלות ישראל.
הצעתם של ארמוני והברון, הייתה שונה משאר ההצעות שהוגשו לתחרות בכך שהמבנה אותו הציעו היה מבנה רחב ונמוך אל מול ההצעות האחרות שגרסו כי המבנה יהיה צר וגבוה. בהתאם לרוח התקופה, הושפעה ההצעה ממבנים בתכנונם של לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה שאופיינו בקווים נקיים, אמת החומר, שקיפות ושחרור המבנה מקירות נושאים באמצעות עמודים הנמצאים בנסיגה מקווי החזית.
בהתאם לדרישות הנהלת הספרייה, לא תוכננו חלונות באולמות הקריאה. בעקבות זאת, הוצב חלון ענק בחלל הביניים בבניין – המקשר לאולמות השונים. מבעד לחלון זה, ניתן היה להשקיף על פטיו גדול שהכניס אור לחלל הביניים. במהלך השנים, חלו שינויים בבניין. השינוי המרכזי היה הצבת חלונות הויטראז' של האמן מרדכי ארדון – אשר אטמו למעשה את הפתח והחשיכו את חלל הביניים.
על אף חשיבותו של הבניין בתולדות הארכיטקטורה הישראלית, סבל הבניין במשך שנים מהזנחה. מצבו הפיסי הידרדר והדבר בא לידי ביטוי בשחיקתן של מערכות הבניין השונות (חשמל, מיזוג אוויר וכדומה) וכן איטום ישן שלווה בדליפות שפגעו באוסף הספרים בבניין. מעבר הספרייה למעמד עצמאי הביא לשיקום ושיפור תשתיות המבנה.
לקראת מעבר הספרייה הלאומית לשטח חדש שהוקצה לה בקריית הלאום, נפתחה תחרות אדריכלים.[121] בספטמבר 2012 הוכרז כי ההצעה שנבחרה היא זו של האדריכל רפי סגל,[122] אך זכייה זו בוטלה והספרייה הכריזה על הליך בחירה חדש,[123] בו נבחר משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון.[124] בנובמבר 2014 פורסמו הדמיות המבנה החדש.[125] טקס הנחת אבן הפינה למבנה התקיים ב-5 באפריל 2016.[126] אולמות הקריאה בבניין החדש מכילים יותר ספרים ומקומות ישיבה מאשר בבניין הישן. אולמות הקריאה מורכבים מכמה קומות: ככל שיורדים בקומה כך מעמיקים ברמת הידע, עקב הגידול במספר הספרים בקומות הנמוכות. מחסן הספרים הגדול הוחלף בבניין החדש במחסן רובוטי משוכלל ממנו מגיעים ספרים אל מרכז בקרה ללא מגע אדם, ומשם מועברים הספרים אל אולמות הקריאה. כדי שבמחסן לא תפרוץ שרפה ותכלה את הספרים, דוללה רמת החמצן בו לכדי 14%. אוספי הספרים הנדירים של הספרייה שמורים באחסון נפרד, בתנאי אקלים ושמירה מיוחדים. בתקרה של הספרייה יש חלון גדול שדרכו נכנס אליה אור השמש.
בספטמבר 2023 נסגרה הספרייה הלאומית לרגל העברת אולמות הקריאה אל המבנה החדש.[127] הבניין החדש נפתח לקהל ב-29 באוקטובר 2023.[128] 30% מתצרוכת החשמל של הבניין מסופקת באמצעות פאנלים סולאריים הנמצאים על גגו.
בגן הספרייה ממוקם הפסל "אותיות אור" של הפסל מיכה אולמן, בו 18 אבנים מפוסלות כך שהשמש יוצרת היטל בצורת האותיות האלפבית העברי.
עיינו גם בפורטל פורטל הספרייה הלאומית הוא שער לכל הנושאים הקשורים בספרייה הלאומית שבירושלים. הפורטל מציג את ההיסטוריה של הספרייה, וכן של מוצגים נדירים ומיוחדים המצויים באוספי הספרייה. |
מחלקות, ארכיונים ואוספים