הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה

הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה היא מצוות עשה מתוך תרי"ג המצוות, ולפיה יש לקבוע מקום ייעודי מחוץ למחנה הצבאי לצורך עשיית צרכים, על מנת לשמור על ניקיון וקדושת המחנה.

הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ג
תלמוד בבלי	מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד א'
משנה תורה	הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה י"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קצ"ב סמ"ג, עשה קי"ט ספר החינוך, מצווה תקס"ו

ממצווה זו למדו חז"ל שיש להיזהר מאמירת דברים שבקדושה ולהרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים.

מקור המצווה

בתורה נאמר כי בשעת מלחמה התורה מצווה להימנע מדברים רעים, ולשמור על טהרה, קדושה ונקיות:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ - וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ

— ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י'–ט"ו

המילה 'יד' המופיעה בציווי פירושה מקום.^[1][2] כלומר התורה אוסרת שכל אחד יעשה את צרכיו בכל מקום, אלא יש להכין מקום מוגדר מחוץ למחנה לעשיית הצרכים.

הרמב"ם וספר החינוך מונים מצווה זו בנפרד ממצוות התקנת יתד לכיסוי הצואה.^[3] אך רבי משה מקוצי, מונה שני ציווים אלו כמצוות עשה אחת.^[4]

טעם המצווה

טעם המצוה מופיע במקרא "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". היינו, שאם במחנה יהיה פגם כמו "ערוות דבר" ה' עלול לעזוב את המחנה ולא לסייע לישראל במלחמתו.

ספר החינוך מנמק את הקדושה המיוחדת שיש במחנה בכך שהחיילים היוצאים לקרב הם צדיקים. וכמובא בתלמוד בשם רבי יוסי הגלילי בביאור מה שפטרה התורה את האיש הירא ורך לבב מלהילחם: ”ירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו” (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ה'). כלומר: כל מי שהיו לו עבירות קיבל פטור מהקרב, ורק הצדיקים נשארו, ולכן מן הראוי שינהגו בקדושה ובנקיות יתרה.^[5]

הרמב"ם וספר החינוך מסבירים שמטרת המצווה להבדיל בין אופיו של מחנה צבאי ישראלי לבין מחנה צבאי הנהוג באומות העולם. בצבא רגיל החיילים עושים את צורכיהם בכל מקום, ואילו אצל עם ישראל הצרכים נעשים מחוץ למחנה. ויש בכך שבח לעם ישראל, כיוון ששליחים של אומות העולם המבקרים במחנה הצבאי יראו את הניקיון ויתפעלו ממנו.^[3]

גדר המצווה

והיה מחנך קדוש

חז"ל למדו מהחיוב לנקיון וקדושת המחנה כי הוא איסור כללי שלא לומר דברים שבקדושה או להרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים, ולכן התורה ציוותה שעשיית הצרכים לא תהיה בתוך המחנה.^[6]

בראשונים נחלקו מהם המקומות הכלולים בחיוב זה:

• הרשב"ץ סבור שאין הבדל בין מחנה צבאי למקום אחר, והתורה נקטה זאת לדוגמה בלבד, ויש להרחיק את עשיית הצרכים ממקום עיסוקיהם של ישראל, כיוון שהם מהרהרים בתורה תמיד.
• לדעת הרבנו יונה במחנה יש קדושה עצמית אפילו כשאין אומרים דברים שבקדושה או מהרהרים בדברי תורה, ולכן דינו חמור יותר והתורה מצווה לשמור בו על ניקיון גדול יותר.^[7]

גם מהרמב"ם ורבי אליעזר ממיץ משמע שמדובר במצווה המיוחדת למחנה צבאי.^[8] אמנם נחלקו ממה נובע קודשת המחנה:

• לדעת הרמב"ם המצווה לא תלויה בכך שארון הברית נמצא במחנה, אלא במחנה עצמו יש קדושה שצריך לשמור עליה.^[9]
• לדעת רבי אליעזר ממיץ חיוב מצווה זו הוא רק כאשר ארון הברית נמצא במחנה, וכפי שכתוב: ”כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).^[10]

מחלוקת נוספת היא שאלה על איזה מהצרכים ישנו חיוב יציאה מחוץ למחנה:

• לרוב השיטות חובת היציאה מחוץ למחנה היא אף בהטלת שתן^[11] אך לדעתו של הרב יוסף שטיינהארט וכפי שמדייק מדברי הרמב"ם החובה לצאת מהמחנה היא רק לא חלה על הטלת מי רגליים.^[12] לדעת כולם חיוב הכיסוי הוא בצואה בלבד.

בספר החינוך כתב שהמצווה נוהגת דווקא בזכרים ולא בנקבות, כיוון שהזכרים הם אלו שנלחמים.^[13] עוד הוסיף שהמצווה נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים.^[13] אמנם, הרב אלישיב כתב שכנראה החינוך סובר כדעת רבי אליעזר ממיץ שהמצווה תלויה בנוכחות ארון הברית, אך לדעת הרמב"ם שהחיוב אינו תלוי בארון, נראה שהמצווה רלוונטית גם בזמן הזה.^[14]

באחרונים העירו שמדברי התוספתא והחינוך משמע שהמצווה נוהגת רק במחנה של מלחמת רשות,^[15] אך במחנה של מלחמת מצווה אין חובה להקצות מקום לעשיית צרכים. אמנם העירו שמדברי הרמב"ם משמע שמצווה זו נוהגת גם במלחמת מצווה, וכדבריו פסקו להלכה בספר 'חסדי דוד' והרב אלישיב.^[14]

הרב אלישיב סבור שמצווה זו מוטלת דווקא על הציבור ולא על היחיד, ולכך אם לא נקבעו נהלים על ידי המפקדים ורוב החיילים עושים את צורכיהם בתוך המחנה - אזי ניתן להקל בשעת הדחק ולהטיל מי רגליים בתוך המחנה.^[14]

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה העם והארץ, פרק ד, הלכה ז - דברים שבקדושה במחנה