ירידת מים

ירידת מים או פקיעת מי שפיר (באנגלית: Rupture of membrane) הם מונחים דומים המתייחסים לתהליך בלידה, שבמסגרתו נפקעים קרומי מי השפיר (האמניון והכוריון) ונוזל מי השפיר יוצא דרך הנרתיק. בכ-10% מן ההריונות מתרחשת ירידת מים לפני תחילת תהליך לידת העובר; במרבית המקרים הללו נולד העובר במועד ובתוך עשרים וארבע שעות ממועד ירידת המים. כ-5% מן המקרים, עם זאת, מתרחשים בשבועות הריון מוקדמים יותר (מתחת לשבוע 37), לעיתים כאשר העובר אינו בשל עדיין. מצב זה נקרא "ירידת מים מוקדמת" או Preterm premature rupture of membranes, ובקיצור- PPROM. מצב זה מחייב התייחסות נפרדת ומעקב שונה אשר יתוארו להלן.

סיבות לירידת מים מוקדמת

• זיהום אימהי (למשל, דלקת בדרכי השתן, דלקת באיברי המין ומחלות מין).
• זיהום תוך רחמי
• אי ספיקה של צוואר הרחם
• הריונות מרובי עוברים בעבר
• ריבוי מי שפיר
• תת-תזונה
• חולשה של קרומי מי השפיר
• היסטוריה קודמת של ירידת מים מוקדמת.

באופן כללי, ירידת מים מהווה כשלעצמה סיבה ללידה מוקדמת, צניחה של חבל הטבור, היפרדות שליה וזיהום תוך רחמי (כוריואמניוניטיס). אם ירידת המים מתרחשת מאוד מוקדם בהריון (טרם שבוע 26) הדבר עלול להביא לבעיות שונות אצל העובר, לרבות היפופלזיה ריאתית (מי השפיר נדרשים לצורך בשלות והתפתחות הריאות).

קליניקה

מבחינה קלינית, המטופלת מדווחת על תחושה של נוזל או דלף של נוזל מהנרתיק. קיימת חשיבות לבדיקת הנרתיק באמצעות ספקולום סטרילי ולהימנע ככל האפשר מבדיקה ידנית ווגינלית כדי להמעיט בסיכון של זיהום מי השפיר. קיימים שלושה סימנים קלאסיים המהווים אבחנה לירידת מים:

1. מציאת נוזל מי שפיר באזור צוואר הרחם האחורי (posterior fornix).
2. מבחן ניטרזין - מבחן זה מתבצע על ידי הכנסת מטוש לצוואר הרחם ולאחר מכן הכנסתו לנייר ניטרזין. אם אכן דלפו מי שפיר, הנייר יצבע בכחול (מי השפיר בסיסיים יותר, דבר אשר יצביע על אלקליזציה).
3. מבחן פרנינג - דגימת נוזל מצוואר הרחם והנחה על סלייד לייבוש. אם חלה דליפה של מי שפיר, הם יראו תחת המיקרוסקופ כמבנה של "עץ אשוח" או frenlike pattern.

כיום קיימות ערכות חדישות כגון: Amnisure אשר בוחן הימצאות של חלבונים הקיימים במי השפיר. למבחן זה רגישות וספציפיות גבוהים, אולם חסרונו בעלותו הגבוהה יחסית בהשוואה למבחנים המתוארים לעיל.

לעיתים התוצאה המתקבלת במבחנים השונים יכולה להיות חיובית (כלומר, מצביעה על ירידת מים) אולם ללא ירידת מים מוקדמת בפועל (false positive) - כך למשל, מבחן ניטרזין יכול להיות חיובי בהינתן שיש דם, זרע או זיהום באזור צוואר הרחם.

במהלך הבדיקה עצמה יש צורך להעריך את רמת הפתיחה והמחיקה של צוואר הרחם והמידה של צניחת חבל הטבור, אם קיימת. במקרה ויש כמות גדולה של מי שפיר באזור, הם נאספים ונשלחים לצורך הערכה האם קיימת בשלות ריאתית של העובר (אם שבוע ההריון הוא שבוע צעיר). כמו כן יש נשלחים גם תרביות כדי לשלול זיהומים. אם לא נמצא נוזל בנרתיק, מתבצעת בחינה האם קיים דלף באמצעות הנחת פד סופג באזור, או באמצעות שיעול של המטופלת.

לעיתים לא ניתן להוכיח כי אכן הייתה ירידת מי שפיר מוקדמת, אולם הסיפור הקליני מעלה חשדות לכך לירידת מים. במקרים כאלו ניתן לבצע דיקור של מי השפיר (אמניוצנטזיס) ולהזריק תמצית אינדיגו כרמין כחולה. אם הפד נצבע בכחול, זוהי אינדיקציה לכך שיש דליפה של מי שפיר.

בדיקה פיזית: כאשר יש הוכחה לכך שהייתה ירידת מים מוקדמת, נבחנים סימנים לזיהום. בכל מקרה, הבדיקה נעשית באמצעות ספקולום סטרילי בלבד. אם יש חשד לזיהום מי השפיר (כוריואמניוניטיס) ישנה חשיבות ראשונה ליילוד העובר,מבלי התחשבות בגיל ההריון. במקרים אלו, יילוד העובר עדיף על פני השארתו ברחם. המזהמים העיקריים הם E קולי, GBS, סטרפטוקוקים ואנארובים נוספים. סימנים לזיהום מי השפיר כוללים חום אימהי, לויקוציטוזיס, רגישות רחמית, ריח רע של מי השפיר וטכיקרדיה אימהית (קצב לב מעל ל-100 פעימות בדקה) או עוברית (מעל ל-160 פעימות בדקה).

בדיקות מעבדה כוללות ספירת דם מלאה, בדיקת שתן, תרבית, בדיקת אולטראסאונד ומידת בשלות מי השפיר.

טיפול בירידת מים מוקדמת

ראשית, אם מתגלה כי קיים זיהום מי שפיר, יש צורך ליילד את העובר כאמור לעיל, ללא קשר לגיל ההריון. בנוסף, ניתנת אנטיביוטיקה רחבת טווח.

אם אין עדות לזיהום, יש לבחון מהו שבוע ההריון:

• שבוע 37 ומעלה: (נקרא גם term pregnancy) - הטיפול יכול להיות מעקב עד להגעת האישה לשלב הלידה הספונטני, או לחלופין התערבות מיילדותית ומתן אוקסיטוצין (פיטוצין). מתן פיטוצין מותווה במקרים של ירידת מים הנמשכת במשך שש עד שתיים עשרה שעות ללא התקדמות בלידה עצמה, וזאת כדי למנוע סיבוכים הקשורים בזיהום.
• מעל שבוע 34: ינתן ניהול הטיפול הדומה להריון שלאחר שבוע 37, היות שלא הוכח שמתן אנטיביוטיקה, סטרואידים או תרופות לעיכוב צירים (טוקוליטיקה) משפר את התוצאה הרפואית במצבים אלו.
• בין השבוע 32 לשבוע 34: קיימת מחלוקת בחלק מן המקרים. מצד אחד, לעיתים קיימת חוסר בשלות ריאתית, מצד שני- סיכויי ההישרדות של העובר מחוץ לרחם הם גבוהים. חלק מהמחקרים מצאו תועלת בטיפול שמרני והארכת ההריון, וחלק מצאו כי טיפול בהארכת ההריון הביא לעליה בשכיחות זיהומים. על כן, כיום מקובל להעריך את מידת הבשלות הריאתית, ואם קיימת בשלות יש לצפות ללידה ללא הארכת ההריון. אם אין בשלות ריאתית עדיין, יש לתת טיפול אנטיביוטי וטיפול סטרואידי.
• בין השבוע 24 לשבוע 32: קיימת חשיבות בהארכת משך ההריון על מנת לאפשר לעובר להשיג בשלות ריאתית ופיזיולוגית. במצבים אלו, לאחר שנשלל זיהום רחמי, שני הטיפולים העיקריים הם מתן אנטיביוטיקה, טוקוליטיקה ומתן סטרואידים. הטיפול האנטיביוטי הוכח כטיפול משמעותי אשר מאריך את הזמן מפקיעת הקרומים ועד ללידה עצמה (בניגוד למצבים של לידה מוקדמת ללא פקיעת קרומים, בהם אנטיביוטיקה לא הוכחה כיעילה). מתן סטרואידים (צלסטון) הוא טיפול מקובל לצורך השגת בשלות ריאתית טרם שבוע 32. סטרואידים הראו הפחתת שיעור מצוקה נשימתית אצל הילוד, דלקת מעי נמקית ודימום תוך מוחי. טיפול טוקוליטי על ידי תרופות לעיכוב צירים שנוי במחלוקת, אם הוא ניתן, אזי רק למשך 48 שעות ולצורך פתיחת חלון הזמן למתן צלסטון.
• שבוע ההריון צעיר מאוד: הסיכוי של עובר לחיות נע בין 15% ל-50% כתלות בשבוע עצמו. על האישה להיות מודעת לכך שאם תחליט לשמור את ההריון הסיכון בזיהום מי השפיר גבוה יחסית (30%).

ראו גם

• פקיעת קרומים מלאכותית

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.