Loading AI tools
איש אשכולות, אמן, מדען, מהנדס וממציא מתקופת הרנסנס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (באיטלקית: Leonardo di ser Piero da Vinci, ⓘⒾ; 15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.
![]() | |
דיוקן עצמי (כנראה) של לאונרדו דה וינצ'י – 1512–1519 לערך. מצוי כיום בביבליוטקה ריאלה בטורינו | |
לידה |
15 באפריל 1452 וינצ'י, רפובליקת פירנצה |
---|---|
פטירה |
2 במאי 1519 (בגיל 67) קלו לוסה, אמבואז, ממלכת צרפת |
שם לידה |
Leonardo di ser Piero da Vinci ![]() |
מקום קבורה |
טירת אמבואז ![]() |
לאום | איטלקי |
תקופת הפעילות |
עד ל-1519 ![]() |
תחום יצירה | מגוון רחב של אמנויות ומדעים |
זרם באמנות | High Renaissance |
הושפע על ידי |
אנדראה דל ורוקיו, John Argyropoulos, פאולו דל פוצו טוסקנלי ![]() |
יצירות ידועות | מונה ליזה, הסעודה האחרונה, האדם הוויטרובי |
חתימה |
![]() ![]() |
![]() ![]() |
במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.
ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – "דה וינצ'י" פירושו "מווינצ'י", ושמו המלא היה "לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י", שפירושו "לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ'י".
לאונרדו דה וינצ'י נולד ב-15 באפריל 1452, ככל הנראה בכפר אנקיאנו, סמוך לנהר ארנו שבחבל טוסקנה, כשלושה קילומטרים וחצי מצפון לעיירה וינצ'י שהייתה בתחום שליטתה של פירנצה. הוא היה ילד בלתי חוקי לקטרינה, כפרייה, ולסר פיירו דה וינצ'י, נוטריון פלורנטיני. ככל הנראה, פיירו לא הסכים לשאת את קטרינה לאישה, וייתכן שכבר היה אז מאורס לאישה אחרת שהייתה אז בת 16[1]. לפי ההיסטוריון האיטלקי פרופ' קרלו וצ'ה (Carlo Vecce) קטרינה הייתה יהודייה צ'רקסית מהקווקז, בתו של יעקב, שנחטפה והובאה לפירנצה כשפחה, וזאת לפי מסמכים מלפני 600 שנה שנתגלו בארכיון של פירנצה[2]. סבו של לאונרדו, אנטוניו, תיעד את לידת נכדו במחברתו האישית. אנטוניו כתב כי לאונרדו נולד בשעה השלישית של הלילה (22:00 בערך), וכן ציין את שמו[1]. למחרת לידתו הוטבל לנצרות בכנסייה בוינצ'י, ללאונרדו היו עשרה סנדקים, מספר שהיה גבוה מהמונהג. בהטבלתו נכחו מבחר מבני האצולה במקום. שבוע לאחר ההטבלה נטש את אימו ועבר עם אביו לפירנצה[3]. ללאונרדו היו עוד ארבע אחיות ואח[4].
מעט ידוע על שנות חייו הראשונות. במשך חמש שנותיו הראשונות התגורר עם אמו, ולאחר מכן עבר לגור עם סבו, סבתו ודודו פרנצ'סקו, שהיה מבוגר מלאונרדו בשש עשרה שנה ושימש לו כדמות אב[4]. באותה שנה נשא סר פיירו לאישה בת של נוטריון עשיר מפירנצה, וקתרינה הושאה לתושב האזור, אקטבריגה (כינוי שפירושו "איש מדון"), שהיה מפעיל כבשן. לאונרדו אמנם גדל בין יתר בני המשפחה וזכה לחינוך כמו שאר אחיו, אך העובדה שנולד מחוץ למסגרת הנישואים, ריחפה מעליו בכל שנות ילדותו.
לאונרדו התייחס בכתביו המאוחרים רק לשני אירועים מתקופת ילדותו: הראשון הוא זיכרון מתקופת ינקותו, אותו ראה לאונרדו בדיעבד כאות מבשר, ובו בז ירד מהשמיים וקרב לעריסתו, פתח את פיו בעזרת זנבו והכה בין שפתיו בזנבו[5].
התקרית השנייה התרחשה בעת ששהה בהרים. בעת שיטוטיו מצא "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה [...] כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא"[6].
שתי התקריות היוו בסיס לפרשנויות פסיכולוגיסטיות של אישיותו ומיניותו של לאונרדו, המפורסמת שבהן, ניתוח תקרית הבז של פרויד, "זיכרון הילדות הראשון של לאונרדו דה וינצ'י", שפורסם בשנת 1910[7].
לאונרדו דה וינצ'י הוטרד רבות מייסוריהם של בעלי החיים ודגל בצמחונות[8][9].
על חינוכו המוקדם של לאונרדו אנחנו למדים מפי וסארי כותב קורות הציירים. "בחשבון התקדם במהירות רבה כל כך עד שלעיתים קרובות היה מביא את מורו במבוכה, בעוררו ספקות שונים בשאלותיו הקשות. הוא החל אף בלימוד מוזיקה והחליט ללמוד לפרוט על נבל"[10].
לאונרדו השיג את מרבית השכלתו בעצמו[11]. הוא למד לקרוא בגיל צעיר וספרים רבים היו זמינים עבורו בזכות המצאת מכונת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג (Johannes Gutenberg) מגרמניה.
דה וינצ'י כתב ביומניו בכתב ראי. הסיבה לכך אינה ידועה, והועלו מספר השערות, בהן האפשרות שזה נעשה כדי להקשות על אחרים לקרוא ביומניו, או משום שהיה איטר יד ימין, ובכתיבה משמאל לימין ביד שמאל, היד הכותבת "מורחת" את הדיו, ולכן לשמאליים נוח יותר לכתוב מימין לשמאל. יש שמייחסים מנהג זה לדיסלקסיה, אבל לא ידועה כל ראיה ממשית שדה וינצ'י לקה בדיסלקסיה[12].
ב-1464 נפטרה אימו החורגת של לאונרדו, אלביירה. גם סבו, אנטוניו, מת זמן קצר טרם מותה של אלביירה. כתוצאה מכך, אביו של לאונרדו, שהתגורר בפירנצה לבדו, הביא אליו את בנו[13]. בעת הגעתו לפירנצה התגוררו בעיר 40,000 איש, לעומת 100,000 איש שהתגוררו בעיר ב-1300, טרם תחילת המוות השחור[14].
על אף העובדה שפיירו היה נוטריון, הוא לא טרח לסיים את ההליך המשפטי שיכל להגדיר את לאונרדו כבן החוקי שלו. ייתכן שאחת מהסיבות לכך הייתה הציפייה כי יוולד לו עוד ילד שימשיכו במסורת משפחתו ויהפוך גם הוא לנוטריון. לעומת זאת, כבר כשלאונרדו היה בן 12, הובן כי הוא אינו מעוניין בכך. רק לאחר שיינשא בשלישית ב-1475, יוולד לו ילד חוקי, שגם הוא הפך לנוטריון[15].
לאונרדו היה נער חברותי ורב קסם. בין תחביביו היו מוזיקה, רישום וקדרות. דודו, שהתפעל מכמה מעבודותיו של הבן, הראה את רישומיו של לאונרדו בן ה־14 לאחד מאמני העיר הגדולים באותה תקופה, הצורף, הפסל והצייר אנדראה דל ורוקיו. ורוקיו הבחין מיד בכישרונו של הנער והסכים לקבלו בתור מתלמד בבית המלאכה שברשותו בפירנצה בשנת 1466. סדנתו של ורוקיו שכנה במרכז האינטלקטואלי של העיר שנודעה לעתיד כ"ערש הרנסאנס". בעיר, שקו הרקיע שלה נשלט זה חמישים שנה על ידי כיפת הקתדרלה של פירנצה שבנה פיליפו ברונלסקי, פעלו באותן שנים מלומדים ואמנים רבים, בהם הפילוסוף מרסיליו פִּיצִ'ינוֹ, המלומד ואיש המדע פאולו דל פּוֹצוֹ טוֹסקַנֶלִי, האמן ואיש האשכולות לאונה בטיסטה אלברטי, הפסל דונטלו והאמנים דומניקו גירלנדיו וסנדרו בוטיצ'לי – כשהאחרון אף התמחה בעבר אצל ורוקיו. בסדנה של ורוקיו התמחו במקביל ללאונרדו אמנים ידועים כפייטרו פרוג'ינו ולורנצו די קרדי.
במאה ה-15, נתפסו פועלים בסדנה כזו של ורוקיו כאומנים וכבעלי מלאכה, ורק למאסטר, מנהל הסדנה, היה מעמד חברתי גבוה. הסדנה ייצרה עבודות כעיצובי ניסים ושלטי גיבורים, ציורי ארגזים לאחסון נדוניה, תפאורות, ציורי מזבח, פורטרטים קטנים ופסלים משיש, עץ וחרס. חניכים הוכשרו לעיתים רק בתחום מומחיות צר, כגון ייצור מסגרות או יציקות נחושת, אך לאונרדו הוכשר לעסוק בכל המלאכות הללו, ונחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, שהיוו בסיס לידע המדעי שלו.
אף שסדנתו של ורוקיו נחשבה לפורה, רק ציורים מעטים ניתן לייחס לה כיום. אחד הציורים הוא "הטבלת ישו", שעל פי וזארי, לאונרדו הצעיר השתתף ביצירתו, וצייר בה את המלאך הצעיר האוחז בגלימתו של ישו. המלאך שצייר לאונרדו נראה מאוד אמיתי. ורוקיו ראה שלאונרדו הוא צייר טוב ממנו ומאז לא צייר עוד ציורים. יצירה אחרת של ורוקיו, הקשורה גם היא ללאונרדו, היא פסל דוד, המצוי כעת במוזיאון ברג'לו. עבודה זו ראויה לציון, מעבר לאיכותה הגבוהה, משום שיש הטוענים שהיא פורטרט של לאונרדו כנער[דרוש מקור]. דוד-לאונרדו נראה כנער רזה אך שרירי, בשונה מפסל דוד העגלגל והאנדרוגני שפיסל מורו של ורוקיו, דונטלו.
העבודה המתוארכת המוקדמת ביותר של לאונרדו היא רישום בדיו של עמק הארנו, שצויר ב-5 באוגוסט 1472[5]. לאונרדו יצר ודאי כמה ציורים במסגרת עבודתו בסדנה, אך הבולט מכולם הוא "הבשורה למריה", שצויר ככל הנראה עבור מנזר סן ברתולומאו במונטה אוליוֶטו שבדרום-מערב פירנצה.
בראשית אפריל 1476 הואשם לאונרדו, יחד עם עוד שלושה גברים, בביצוע מעשה סדום. באותן שנים הומוסקסואליות הייתה נפוצה מאוד בפירנצה, ואף נחשבה לאחד ממאפייניה של העיר, אך להלכה נחשב מין אנאלי בין גברים לפשע. המורשעים נידונו לתשלומי קנסות, להשפלה פומבית, לסימון בברזל מלובן, להגליה ואף למיתה על המוקד. ישנה סבירות גבוהה שלאונרדו נעצר לזמן קצר בעקבות הלשנה בעילום שם, אך כעבור חודשיים, ב-7 ביוני, בוטלה רשמית התביעה נגדו ונגד שלושת האחרים עקב חוסר ראיות או עדויות.
לאונרדו השתלם אצל ורוקיו עד שנת 1476, וכבר בשנת 1472 התקבל לגילדת לוקס הקדוש, גילדת הציירים והרופאים של פירנצה.
בשנותיו האחרונות בסטודיו של ורוקיו החל לאונרדו לצייר את הפורטרט השלם הראשון שלו, "ג'ינברה דה בנצ'י" (1476–1478 לערך), דיוקן של בת למשפחת סוחרים פלורנטינים עשירה, ורעייתו של סוחר אריגים.
לאחר שעזב את ורוקיו, הקים לאונרדו בית מלאכה משלו ופעל בעיר כאמן עצמאי. ב-10 בינואר 1478 קיבל הזמנה ראשונה כצייר עצמאי – הזמנה מהסניורֶה לקישוט מזבח בקפלה של הפאלאצו וקיו, קפלה די סן ברנרדו. לאונרדו לא סיים את העבודה המוזמנת, זניחה ראשונה של יצירה בסדרה של עבודות שנטש לאורך הקריירה שלו. בשנת 1480 החל לעבוד על התמונה "הירונימוס הקדוש", השמורה כיום בוותיקן. בציור הלא-גמור נראה הקדוש הירונימוס הגרום מכה את עצמו באבן, בהתאם לאיקונוגרפיה שלו כחוזר בתשובה, ולצדו גולגולת ואריה. הציור נותר רק בשלב של ציור הכנה בגוון אחד. במרץ 1481 קיבל לאונרדו הזמנה לצייר קישוט מזבח עבור המנזר האוגוסטיני סן דונטו בסקוֹפֶּטו, הסמוך לפירנצה. הציור "הערצת חכמי הקדם", המצוי כיום בגלריה אופיצי, היה אמור להיות הגדול מכל ציורי הכן של לאונרדו. אך גם ציור זה לא הושלם, ונותר בשלב ההכנה בלבד, בעת שלאונרדו עזב את פירנצה בראשית 1482.
בשנת 1482 עזב לאונרדו את פירנצה ועבר להתגורר במילאנו. זמן קצר לפני שיצא מפירנצה הכין לאונרדו מכתב, המנוסח בביטחון רב וברטוריקה המציגה יכולות גבוהות. המכתב תיאר את כישוריו ומיומנויותיו ויועד לשליט מילאנו, לודוביקו ספורצה. במכתב מציג עצמו לאונרדו כממציא וכמהנדס צבאי בראש ובראשונה:
"אדוני המזהיר בזוהר גדול, ראיתי ובחנתי די הצורך את המצאותיהם של כל מי שרואים עצמם יצרני ואדוני כלי המלחמה [...] אני מעז להציע, בלא לנטור איבה לאיש, את כישורי להוד רוממותו, ולחשוף לפני כבודו את סודותיי, ואשמח להדגים ביעילות מרובה את כל אותם דברים, בכל זמן שאדוני ימצא לנכון..."[16]
ברשימה פורס לאונרדו את יכולותיו לבנות גשרים קלים לניוד בעת מרדף, לרוקן חפירות ממים בעת מצור, לפתח שיטות להריסת מבצרים, לבנות תותחים קלים היורים אבנים קטנות ומטילים אימה, לחפור בשקט מנהרות תת-קרקעיות, לבנות כלי רכב משוריינים העמידים בפני כל התקפה, לבנות מכונות ללחימה בים ושאר מכונות, "בקצרה, ביכולתי להמציא מגוון רחב של מכונות לתקיפה ולהגנה". רק בסוף המכתב מזכיר לאונרדו את כישוריו כאדריכל וכאמן, שביכולתו לעשות כל דבר שאפשר לעשות בציור.
במילאנו חברו ללאונרדו כשותפים בסדנה המקומית שני אחים בני משפחת דה פּרֶדיס. ב-25 באפריל 1483 חתם על חוזה יחד עם אוונג'ליסטה ואמברוג'יו דה פרדיס, שבו התחייבו להכין ציור מזבח בן שלושה לוחות לקישוט הקפלה של "אגודת ההתעברות ללא רבב" בכנסיית סן פרנצ'סקו גרנדה. הציור שיצרו בעקבות אותו חוזה, "הבתולה של הסלעים", שונה בבירור מהנחיות הלקוח בחוזה. לציור כמה גרסאות, שהיחס ביניהן אינו ברור לחלוטין. הראשונה (המצויה כיום במוזיאון הלובר) מיוחסת בעיקר ללאונרדו, והיא נמסרה ללקוח בשנת 1485 לערך, אך לא ברור אם זה הסכים לשלם את מלוא התשלום עבורה ואם היא הועברה לרשותו. את הגרסה השנייה של הציור (המצויה בלונדון) החלו לצייר ככל הנראה בין השנים 1493 ל־1499, לאחר התדיינות משפטית ארוכה, והיא צוירה ברובה על ידי אמברוג'יו דה פרדיס.
למרות רשימת היכולות הצבאיות שהציג, ההזמנה הראשונה שקיבל מלודוביקו הייתה ציור דיוקן של פילגשו הצעירה והיפה צ'יצ'ילה גלראני, פורטרט המוכר בשם "הגבירה עם ההרמין" מהשנים 1488–1490. סדנתו של לאונרדו במילאנו הפיקה מספר יצירות, בעיקר דיוקנאות של אנשי חצר וציורים דתיים, חלקם מעשה ידיו של לאונרדו וחלקם נעשו בידי עוזרים בהנחייתו של המאסטרו. מיצירות הסדנה המיוחסות ללאונרדו ניתן למנות את "דיוקנו של מוזיקאי", ו"לה בל פרונייר", עוד פילגש צעירה של לודוביקו ספורצה. אחד מעוזריו בסדנה היה ג'ובאני ג'קומו די פייטרו קפרוטי, שכונה על ידי לאונרדו "סָלָאי" ("שד קטן"), והיה ללאונרדו עוזר, תלמיד ואולי מאהב, ובן לוויה שובב ומחוצף עד מותו של האמן. למרות הקשר ההדוק ביניהם לא נכח סלאי ליד לאונרדו כשזה נפח את נשמתו. מלאונרדו הוא ירש רק את הכרם שניתן לו על ידי לודוביקו ספורצה. סלאי נישא אך כהולל ידוע לשמצה, נרצח לאחר מספר שנים. סלאי נודע לימים גם כצייר, אך לא השכיל להטמיע את כישרונו הייחודי של מורו וללמוד ממנו. אחת מיצירותיו הידועות ביותר מתייחסת למונה ליזה שאותה ניסה להעתיק.
בשנת 1489 הזמין העוצר ספורצה מלאונרדו אנדרטה לזכר אביו, הדוכס פרנצ'סקו ספורצה, כפרש על סוס. להזמנה שני שלבים: ראשית הוזמן דגם חומר של הפסל בגודל מלא, שאמור היה לשמש בשלב השני כבסיס לתבנית יציקת הברונזה. לאונרדו תכנן בתחילה פסל דרמטי של סוס העומד על שתי רגליו האחוריות, אך לאחר שנתקל בקשיים טכניים חזר לדמות הפרש המקובלת, בה הסוס מטופף על שלוש רגליים. לשם הקמת הפסל הענק - הפסל התנשא לגובה שבעה מטרים ומחצה - קיבל לאונרדו מהעוצר בית מפואר ורחב מידות. מודל החמר הושלם בשלהי 1493 וזכה לקילוסים רבים, וכבר ב-1492 החל לאונרדו לתכנן את היציקה המורכבת. במסגרת העבודה חקר והמציא מכשירים שונים: עגורנים, דיסקיות, שרשראות וברגים. הפסל שילב רבים מתחומי העניין שלו - מכניקה, אנטומיה, פיסול ותיאטרון. ואולם, בטרם הספיק לאונרדו להשלים את מלאכת היציקה, החרים לודוביקו את הברונזה שיועדה לפסל, יש האומרים שעשה זאת כדי לבנות תותחים לצבאו, ויש האומרים שעשה זאת כדי לכסות על חוב שחב לדוכס פרארה. גם גורלו של הדגם לא שפר עליו: בשנת 1499 פלשו כובשים צרפתים לעיר והרסו את פסל החומר.
בשנת 1496 התיידד דה וינצ'י עם הנזיר המתמטיקאי הנודד לוקה פאצ'ולי, שהוזמן למילאנו על ידי לודוביקו. לאונרדו הכיר כבר את ספריו, ופאצ'ולי הפך למורהו למתמטיקה וגאומטריה, ויחדיו חקרו את כללי ההרמוניה והפרופורציה. ישנה סברה לפיה תכננו שני המלומדים להקים יחד אקדמיה, אך לא ברור אם התוכנית זכתה למימוש כלשהו. בין השנים 1496 - 1499 שקד פאצ'ולי על כתיבת יצירת המופת שלו "על הפרופורציה האלוהית" (De divina proportione), ולאונרדו הוסיף איורים גאומטריים לספר, ובהם לא פחות מ-60 איורי פאונים. איורים אלו הם היצירות המודפסות הראשונות של לאונרדו. על תרומתו פאצ'ולי מודה לו במילים חמות:
"הצייר שאין שני לו בפרספקטיבה, האדריכל, המוזיקאי, האיש המחונן בכל המעלות, לאונרדו דה וינצ'י"[17]
בשנת 1494 הוזמן לצייר ציור קיר גדול בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, לאחר שיפוץ גדול שעברה הכנסייה בהוראת לודוביקו, שייעד אותה להיות המאוזוליאום המשפחתי. על הקיר הצפוני של חדר האוכל צייר לאונרדו את יצירת המופת "הסעודה האחרונה", המתארת את סעודתו האחרונה של ישו, בה הודיע לתלמידיו כי אחד מהם יבגוד בו (מתי, כו, 21 - 23). הציור החל להיסדק ולהתפורר כבר בימי חייו של האמן, משום שזה מיאן להשתמש בטכניקת הפרסקו המקובלת באותם ימים ובמקום זאת השתמש בתערובת של טמפרה וצבעי שמן. הטכניקה החדשנית אפשרה לו לעבוד לאט יותר, ולהוסיף שכבות זו על זו, אך תוך זמן קצר התגלתה כהרסנית, בעת ששכבות הצבע החלו להתקלף. בציור יוצר לאונרדו אשליה כאילו משטח היצירה הוא המשכו של אולם חדר האוכל, אך הודות לעיוות פרספקטיבי, מאפשר למסתכל לראות את אשר על השולחן שגבוה מעיניו. בעקבות ספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", התרבו הפרשנויות הטוענות כי הדמות היושבת מימינו של ישו (לפי עיני המסתכל - משמאלו) היא אישה.
בשנת 1498 הכריזה הנסיכות על תחרות נגינה בנבל. לתחרות באו שמונים מתחרים וביניהם דה וינצ'י, שלהפתעת הכול הביא עמו נבל מיוחד שבנה בעצמו. אף אחד לא ידע מתי ובאיזו הזדמנות למד דה וינצ'י לנגן בנבל, אבל הוא עשה זאת בצורה מושלמת כל כך, שיתר המתחרים הודו בתבוסתם.
ב-1499 נפלה מילאנו בידי לואי השנים עשר, מלך צרפת. ייתכן שלאונרדו יצר קשר עם הכובשים הצרפתים, ואולי נפגש כבר אז עם צ'זארה בורג'ה, שפיקד על גדוד צרפתי. בסוף אותה שנה עזב את העיר לאחר שמונה-עשרה שנות שהות בה.
לאחר עזיבתו את מילאנו שהה דה וינצ'י במנטובה אצל המרקיזה ופטרונית האמנות איזבלה ד'אסטה, שהזמינה אצלו דיוקן שלה בתמורה (הדיוקן, אם צויר, אבד. נותר רישום של ד'אסטה המצוי בלובר). לאחר מכן נדד לוונציה, אולי כמהנדס שהוזמן לייעץ לעיר בנושא ביצורים וסכרים. בשנת 1500 שב להתגורר בפירנצה, כששמו כאמן הולך לפניו, והוזמן לצייר את ציור המזבח הראשי בכנסיית אַנוּנְצִיאָטָה. לאונרדו הכין רישום הכנה גדול בנושא מריה עם ישו העולל ועם הקדושה אנה, שאבד לימים. במקביל עבד על ציור קטן של מריה וישו העולל שנקרא המדונה של הפלך.
בשנת 1502 שוב העמיד דה וינצ'י את כישוריו לשירותו של שליט עריץ ואכזר, צ'זארה בורג'ה, דוכס רומאניה וולנצ'יה, מפקד כוחות הכנסייה, ובנו הלא חוקי של האפיפיור, ששמו נודע לשמצה בשל עורמתו, רצחנותו ואורח חייו המופקר. לאונרדו עבד ככרטוגרף וכמהנדס צבאי אצל בורג'ה, שמינה אותו למנהל של מספר עבודות ביצורים באזור שליטתו. בנוסף, נלווה לדוכס בכמה מסעות כיבוש ודיכוי מרידות. בחצרו של בורג'ה הכיר את ניקולו מקיאוולי, ששירת שם כשגריר פירנצה. מאוחר יותר יעבוד כמהנדס אצל מקיאוולי במערכה נגד העיר פיזה. בראשית 1503 עזב לאונרדו את חצרו של בורג'ה, זמן קצר לפני שהעריץ החל לאבד את בסיס כוחו כתוצאה ממות אביו, האפיפיור.
במרץ 1503 שב לאונרדו לפירנצה ונטל חלק, יחד עם מקיאוולי, בתכנון מיזם שאפתני וכושל, שנועד להסיט את נתיבו של הנהר ארנו, לנתק את פיזה מגישה לים, כחלק ממאבק רב שנים בין הערים, ולבסוף להעניק לפירנצה גישה משלה לים. לאונרדו תכנן את הנתיבים, הסכרים ומכונות החפירה למפעל. בסוף אותה שנה הוזמן מטעם מועצת העיר (הסיניוריה) לצייר ציור קיר ענק באולם המועצה בארמון "פאלאצו וקיו", על אודות ניצחון פירנצה ב"קרב אנגיארי". יחד עם לאונרדו הוזמן יריבו הפלורנטיני הצעיר, מיכלאנג'לו, להכין ציור מקביל על קיר סמוך באותו אולם. לאונרדו הכין מתווה בגודל מלא של היצירה, וטרח על עבודתו עד שנת 1506, אך הציור לא הושלם מעולם. כעבור חצי מאה נעלם המתווה, משום שציור אחר צויר על גביו. אי השלמת היצירה גרמה לסכסוך בין לאונרדו לבין הסיניוריה, ששילמה לו כסף רב מראש בעבורה.
בשנת 1503 לערך החל דה וינצ'י לצייר את ה"מונה ליזה", ציור שהפך לאחד המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם. זהו כנראה דיוקנה של ליזה דל ג'וקונדו, אשת סוחר הבדים פרנצ'סקו דל ג'וקונדו, ומכאן שמה באיטלקית, "לה ג'וקונדה" (La Gioconda), שם תואר שפירושו גם "העליזה". תיאור מוקדם של הציור מעלה סברה לפיה לא הבעל הוא שהזמין את הציור, אלא ג'וליאנו דה מדיצ'י, שחשק בפורטרט של מאהבתו. בשנת 1504 החל ככל הנראה לעבוד על ציורו שאבד לימים, לדה והברבור.
בשלהי מאי 1506 עזב לאונרדו את פירנצה למילאנו, עם אישור זמני בלבד מאת הסיניוריה של פירנצה, שכן היה מחויב להשלים עבורה את ציור הפרסקו "קרב אנגיארי", עליו קיבל כבר חלק מהתשלום. במילאנו התקבל בחום על ידי המושל הצרפתי, היה אורח של כבוד בארמונותיו, וקיבל קצבה שנתית מאוצר מלך צרפת. גם במילאנו היה עדיין מסובך בוויכוח משפטי סביב ציור הבתולה של הסלעים, ונדרש להמשיך לעבוד על אחת הגרסאות. במקביל עבד על הגרסה הסופית לציור אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד (מצוי כיום בלובר), ועל ציורו לדה והברבור. בחסות הצרפתים הצליח לחמוק מדרישות פירנצה להשיבו לעיר לשם השלמת ה"אנגיארי". לאונרדו עבד גם כאדריכל בשירות הצרפתים, ותכנן בתי מידות לשליטים.
בשנת 1507 חבר לפמלייתו פרנצ'סקו מליצי, בן אצולה ומשכיל, שהייה לבן לווייתו המסור, מזכירו ואיש סודו, ומי שבידיו הפקיד לאונרדו את כל כתביו לאחר מותו. באותה שנה, לאחר מות דודו האהוב, פרנצ'סקו, שהוריש לו את כל הונו, שב לאונרדו לפירנצה, בשל מחלוקת משפטית שנתגלעה בינו לבין אחיו החורגים, אשר נושלו מהירושה. בעודו בפירנצה חזר לעסוק ביתר שאת במחקריו באנטומיה, אותם המשיך מאוחר יותר בפאביה, בתיעוד ניתוח גוויות באוניברסיטה שבעיר. בשנים הבאות נדד לאונרדו בין ערי איטליה, אך מקום מושבו המרכזי היה מילאנו.
בשנת 1512 שבו בני מדיצ'י לשלוט בפירנצה, וב־1513 נבחר ג'ובאני דה מדיצ'י לאפיפיור ליאו העשירי. אחי האפיפיור, ג'וליאנו דה מדיצ'י, עבר להתגורר ברומא, לאחר שמונה לגונפלונייר של צבא האפיפיור, והזמין את לאונרדו להצטרף אליו.
ברומא עסק לאונרדו בניסויים מטאורולוגיים, משחקים גאומטריים בצורת רישומי ירחים, וניסויים באקוסטיקה. ב-1515 הזמין האפיפיור מלאונרדו ציור של יוחנן המטביל, פטרון עירו פירנצה. על היצירה המשיך לעבוד דה וינצ'י עד ימיו האחרונים, בצרפת. יוחנן של לאונרדו הוא דמות אנדרוגנית ומינית. ישנו עוד ציור של יוחנן המיוחס ללאונרדו משנים אלו, בו מופיע יוחנן עם אטריבוטים של בכחוס.
בדצמבר 1515 עזב דה וינצ'י את רומא, כחבר בפמליה האפיפיורית שיצאה לפירנצה ולבולוניה, בדרכה למפגש חשוב בין האפיפיור ליאו העשירי למלך צרפת החדש, פרנסואה הראשון, שהיה פטרונו האחרון והמסור של דה וינצ'י. פרנסואה התוודע בעבר ליצירותיו של האמן והמהנדס האיטלקי, וייתכן שהזמינו לגור בארמונותיו בצרפת, ואולם אין בידינו כל תיעוד להזמנה כזו. דה וינצ'י חזר לרומא עם הפמליה האפיפיורית, אך מקץ זמן קצר, בקיץ 1516, עזב את העיר ויצא למסעו האחרון והארוך ביותר לצרפת. לקראת סוף השנה התיישב דה וינצ'י בעמק הלואר, ליד המאחז המלכותי באמבואז, בבית אחוזה שקיבל מהמלך בקלו. הוא מונה ל"צייר המלך", וקיבל קצבה של אלף סקודי בשנה. באחוזה בקלו חי עד מותו ב-2 במאי 1519, על פי האגדה, בזרועותיו של מלך צרפת. הוא נקבר בכנסיית סן פלורנטין שבאמבואז, אך בימי המהפכה הצרפתית נחרב המקום, ומקום קבורתו לא נודע עוד. ב-1863 טען אדם שערך חפירות באזור שבו עמדה הכנסייה שמצא את עצמותיו של דה וינצ'י, שכן מצא גולגולת "מלכותית", המעוצבת "בצורה נפלאה כל כך". את העצמות קבר בקפלה של כנסיית סן הובר.
הביוגרפיה של לאונרדו נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.
בשנות השמונים של המאה ה-15 החל לאונרדו לנהל מחברות. המחברת המוקדמת ביותר ששרדה היא ככל הנראה מהשנים 1487–1490, והיא מצויה כיום במכון של צרפת. אלפי כתבי היד שלו, שחלקם אבד, מציגים טווח עצום של תחומי עניין ועיסוק, מנושאים שגרתיים כרשימת קניות ואנשים שחייבים לו כסף ועד עיצוב כנפיים לטיסה ותכנון נעליים להליכה במים. במחברות מצויים מתווים לקומפוזיציות, הכנות לציורים, בחינה של פרטים ופרצופים לקראת ציור, תצפיות, שרטוטים, תוכניות צבאיות, מחשבות, רישומים ועוד, ובתזה של הוקני-פאלקו, מתוארים שרטוטים ליצירת מראות קעורות. את יומניו ורשימותיו, תוצאות המחקרים בהם עסק מרבית חייו, הוריש לאונרדו למזכירו ותלמידו, פראנצ'סקו מֶליצי. מחברותיו של לאונרדו כתובות ברובן בכתב ראי. יש המפרשים זאת כניסיון להצפין את סודותיו, אך הסיבה, ככל הנראה, נעוצה בהיותו שמאלי, כך שהיה לו קל יותר לכתוב מימין לשמאל.
לאונרדו היה רושם בדייקנות תבליטים מוזרים של סלעים ויצורים נדירים וקלסתרי פנים יוצאי דופן של בריות בהן נתקל. כתביו בנושאי האמנות שימשו בסיס ל"מסה על הציור" שהודפסה בשנת 1651. הוא הרבה לחקור את מהות היופי והכיעור בתופעות הטבע ובעולם הצורות.
כתבי היד של לאונרדו שרדו בשלושה אופנים: באוספים כרוכים, במחברות ובעמודים נפרדים. סך כל כתבי היד של לאונרדו שנותרו מגיע לכ-7,200 עמודים[19].
עדי ראייה תיארו את לאונרדו כש"ספר קטן משתלשל תמיד מחגורתו"[20]. במחברות אלו, שלוו אותו תמיד, רשם מחשבות, הערות ורישומים. כעשרים וחמש מחברות שרדו, חלקן פורקו, הורכבו מחדש או צורפו לקודקסים ואוספים אחרים. כמה מהמחברות הן מעין מסות שלמות סביב נושא מוגדר, שאת חלקן לפחות התכוון לאונרדו לפרסם, אך בפועל אין כמעט מחברת שלמה העוסקת בנושא יחיד. הריכוז הגדול ביותר של מחברותיו מצוי במכון של צרפת בפריז, לשם הגיעו בשנות התשעים של המאה ה-18, כחלק משלל נפוליון שנגזל מהביבליוטקה אמברוזיאנה במילאנו.
כמה ממחברות פריז:
לאונרדו שלח ידו לשלל נושאים מעבר לעיסוקו כאמן. נושאים אלו נכללים היום בדיסציפלינות מדעיות מוגדרות, כגון פיזיקה, כימיה, אופטיקה, אסטרונומיה, זואולוגיה, מכניקה, בליסטיקה, אווירונאוטיקה ועוד. עם זאת, נראה כי עבור לאונרדו, בדומה לבני זמנו, לא הייתה הפרדה ברורה בין המחקר המדעי לבין האמנויות היפות. כל התחומים הללו משתלבים בתפישתו של לאונרדו את תפקיד "הצייר-הפילוסוף", שאומנותו מושתתת על ידע מדעי רחב. לעומת זאת, ישנם חוקרים הרואים בעיסוקו המדעי גורם מחליש ומפריע, שהוביל להקטנה בתפוקה האומנותית שלו.
לאונרדו היה אוטודידקט, ולא למד מדע בצורה מסודרת. הוא הגדיר את עצמו כ"אדם חסר השכלה" (omo sanza lettere)[21], אך הכוונה אינה שהחשיב את עצמו כבור, אלא שלא למד לטינית, שפת המלומדים אז, ולא קיבל הכשרה גבוהה בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, לוגיקה, רטוריקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה). במסגרת הכשרתו כצייר בסדנתו של ורוקיו, נחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, ודרכם למד גם כימיה, מֶטָלוּרְגְּיָה, עיבוד עור, מכניקה, נגרות, לצד המיומנויות האמנותיות הרגילות כמו ציור, רישום ופיסול. אך השכלה זו הייתה מעשית ולא אינטלקטואלית באופיה. לאונרדו אינו מוריד מערך עצמו משום שהיה "אדם חסר השכלה", אלא דווקא מצהיר על עצמאותו ומתגאה בכך שאת ידיעותיו רכש בעצמו, מתוך תצפית ובחינה, ולא על ידי קבלתה מן המוכן מידי אחרים[21]. העדפתו לבחון דברים בעצמו, ולא להסתמך על ידע קודם, היא אחד הגורמים לחידושיו ולאורח מחשבתו המקורי ופורץ הדרך.
דה וינצ'י הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הוא תכנן "מטוסים" שונים, בהם גם הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים בעזרת רוטור המונע בידי אדם, וכן מצנח וגלשן אוויר שיכלו, בעקרון, להיות שמישים.
דה וינצ'י כתב חיבור מדעי מוקפד על אופטיקה וגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם חיבור זה היה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר, ובו המשיך לפתח את התאוריה שלו בדבר יצירת אשליית תחושת העומק והמרחב בציור בעזרת שינויי גוון, בהירות וצבע נוף הרקע.
גישתו של דה וינצ'י למדעים הייתה תצפיתית: הוא ניסה להבין תופעות על ידי תיאור מפורט שלהן ופחות על ידי הסברים תאורטיים. הוא תכנן לפרסם מספר מסות במגוון נושאים, אך רובם לא שרד ולא ראה אור בחייו. כנראה הצליח לאונרדו לסיים את מסתו על האנטומיה, אותה ראה בשנת 1517 מזכירו של הקרדינל לואי ד'ארגון[22].
דה וינצ'י לא פרסם ספרים, וכל מחקריו, תצפיותיו והגיגיו רוכזו בעשרות מחברות שכתב במהלך חייו. חלק מהמחברות נערכו והוכנו על ידו לפרסום, אך כאמור, לא ראו אור בחייו.
תרומתו הממשית והבולטת ביותר של דה וינצ'י למדע מצויה במחקריו האנטומיים; הוא מיפה ותיעד את גוף האדם בצורה קפדנית ומפורטת יותר מכל אנטומאי לפניו[24]. הוא לא רק תיאר את אברי הגוף האנושי, אלא המציא שפה חזותית חדשה לתיאור הגוף; היה עליו למצוא טכניקה דיאגרמתית שתשלב הן את פרטי המעטה החיצוני והן את האיברים הפנימיים. דה וינצ'י שאף ליצור תיאור חזותי שלם ומפורט של כל מנגנוני הגוף - לא רק תיאור מילולי שלהם, כנהוג בטקסטים בנושא זה בימי הביניים, שכן לדעתו הלשון אינה הכלי המתאים לעבודה מעין זו. משפט מפורסם של לאונרדו, אותו מרבים לצטט, נכתב לצד ציור אנטומי של לב בשנת 1513: "כיצד תתאר את הלב הזה במילים בלא למלא ספר שלם?"[25] ובמקום אחר כתב:
הו, סופר! אילו מילים יכולת למצוא על מנת לתאר את כל הסידור [של הלב] בצורה מושלמת כפי שאפשר לעשות בציור? בהיעדר ידע אמיתי אתה מתאר אותו בצורה מבולבלת, ואינך מעביר ידע רב על צורת הדברים כמות שהם ... עצתי לך, אל תטריח את עצמך עם המילים, אלא אם אתה מדבר עם עיוור[26]
את הכשרתו הבסיסית רכש לאונרדו בעת חונכותו בסדנה של אנדריאה דל ורוקיו, ששם דגש רב על הפירוט האנטומי והתעקש שחניכיו ילמדו אנטומיה. ואכן, למחקריו האנטומיים ייחס תפקיד חשוב גם בעבודתו כצייר; מתחת לרישום האנטומי של מערכת העצבים בצוואר כתב לאונרדו "הצגה זו חיונית לרַשָם הטוב לא פחות מששורשי המילים בלטינית חיוניים לאיש הדקדוק הטוב"[27]. האנטומיה של לאונרדו מהווה גם דוגמה לאמונתו בחקירה מעשית, אמפירית, מכלי ראשון, ולדרישתו להעמיד במבחן את הידע שהתקבל מימי קדם - ידע שהיווה עדיין את ליבת לימודי הרפואה בימיו. מחקרו האנטומי דרש ממנו אומץ לב, שכן התנהל תחת איסורים דתיים אורתודוקסיים, ואף הוביל אותו פעם אחת לידי עימות עם הכנסייה, לאחר שיריב "הפריע לי בעבודת האנטומיה והוקיע אותה בפני האפיפיור ובבתי החולים"[28].
מחקרו העצמאי בתחום החל, ככל הנראה, בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-15. ישנן ראיות שתכנן לפרסם מסה בכתב יד על הנושא בשנת 1489. באותה שנה הרבה לעסוק בחקר הראש, הפנים והגולגולת; הוא שרטט גולגולות בחתכי רוחב, חזית ובמבטים מזוויות שונות, הראה את כלי הדם ואת עצבי הראש. למחקריו האנטומיים ניתן להוסיף גם רישומים של מידות הגוף וחישובי היחסים המתמטיים בין איבריו השונים, כפי שמודגם ברישום הידוע האדם הויטרובי, משנת 1490 לערך.
בשנת 1507, בעת שהחל לנסות לערוך ולסדר את כתביו, חזר לאונרדו לעסוק באנטומיה במרץ, תוך ניתוח גוויות רבות; במסמך משנת 1508 הוא טען כי ניתח אישית יותר מעשר גופות. כעבור תשע שנים נקב במספר של שלושים ניתוחים. מחקריו המאוחרים מתאפיינים בגישה מעשית, בניגוד למחקרים המוקדמים, שבהם הוא נוקט בגישה מטאפיזית יותר (חיפוש מקום הנשמה, תיאור "זרימת החושים" ותנועת "רוחות החיים").
בין מנותחיו היו אדם זקן, שבותר מיד לאחר פטירתו, ילד בן שנתיים ונשים שבהן חקר את אברי מינן. הגופות נותחו בבית החולים סנטה מריה נואבה, תחת רישיון מיוחד, אך חלקם נערכו, ככל הנראה, בחשאי בביתו או בסדנה שלו. החל משנת 1509 חבר לאונרדו לאנטומאי מַרקַנטוניו דלה טוֹרֶה באוניברסיטת פאביה העתיקה. בשיעוריו נערכו ניתוחי גוויות, וייתכן שרישומים אנטומיים רבים צוירו במהירות על ידי לאונרדו במהלך ההרצאות.
דה וינצ'י לא חקר רק את האנטומיה האנושית, אלא גם את האנטומיה של חיות רבות אחרות. הוא ניתח פרות, ציפורים, קופים וצפרדעים, והשווה בציוריו את המבנה האנטומי שלהם לזה של האדם. באחד מדפי מחברותיו צייר פרופיל של חמישה סוסים זועמים וחשופי שיניים, ובהשוואה אליהם רשם אריה נוהם ואדם נוחר:
בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-15, הוזמן דה וינצ'י ליצור פסל של פרש גדול מידות לזכרו של פרנצ'סקו ספורצה. במחברותיו ישנו מספר רב של מחקרים אנטומיים של סוסים שנערכו במסגרת עבודה זו. ישנם רישומים רבים של ראשי סוסים, פרסות, זוויות ופרופורציות של סוסים העומדים על רגליהם האחוריות.
מחקרים אחרים מציגים אנטומיה של דוב, רחם של פרה הרה ומערכת השרירים של כלב.
התשוקה לעוף באה לידי ביטוי במחקרים ורישומים רבים שהותיר דה וינצ'י. מגיל צעיר הוא הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הזיכרון הראשון שלו, כך ציין בכתביו, היה על ציפור. כבר במחברות המוקדמות שלו (1480-1478) ניתן למצוא רישומים של מכונות תעופה שכנפיהן מעוצבות על פי כנף העטלף. עיקר עיסוקו בנושא היה בשנת 1505, ורוכז במחברת המכונה קודקס טורינו, שם חקר בצורה שיטתית ומפורטת ציפורים ועטלפים, ותכנן מספר עיצובים של "מטוסי-ציפור".
"מטוסים" אלו כללו מכונות שבהן הטייס שוכב ועל גבו קשורות כנפיים מכניות שאותן הוא מניע בעזרת דוושות וידיות, או מכונות שבהן הטייס עומד ומשתמש בראשו ובידיו כדי להניע את הכנפיים. אחד מתכנוניו מראה הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים באמצעות רוטור המונע בידי אדם. תכנונו לא יכול היה לפעול, משום שגוף המסוק עצמו היה מסתובב בכיוון המנוגד לזה של הרוטור.
לצד תכנון מכונות התעופה בעלות כנפיים מתנופפות המונעות בכוח יד אדם, תכנן לאונרדו גם מצנח וגלשן אוויר שיכלו לעוף בעקרון. בשלהי המאה ה-20 ניסו הרפתקנים וחוקרים לבנות מכונות שונות על פי רישומיו של דה וינצ'י, וב-26 ביוני 2000 ערך צנחן חופשי קפיצת מבחן מוצלחת עם מצנח שבנה על פי הדגם שעיצב דה וינצ'י.
עיקר מחקרו של לאונרדו על התנהגות האור מרוכז במחברת שכותרתה "ספר על הצל ועל האור", המצוי כיום בפריז (ומכונה MS C). זהו חיבור מדעי מחמיר ומוקפד, יחסית לרשימותיו המפוזרות בדרך כלל, בעל דיאגרמות מדוקדקות המשלבות ידע באופטיקה ובגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם מסה זו הייתה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר.
עבור צייר העובד במאה ה-15 היה מחקר על אופי האור דבר חיוני, שכן בעזרת איור האופן בו נופל האור על פני שטחם של דברים הושגה אשליית תלת-מימד בציור דו-ממדי. במסה מנסח לאונרדו את חוקי ההצללה, שהם "האמצעי הבטוח ביותר שבעזרתו נחשפת צורתו של כל גוף", ומגדיר את טכניקת ה"ספומאטו", הסגנון ה"עשן" בו מתמזגים הצללים והאורות זה בזה ללא קו מתאר מוגדר. במקום אחר הגדיר לאונרדו את "פרספקטיבת האובדן" (prospettivo de'perdimenti), לפיה לחפצים קרובים יותר יש גבולות ברורים וחדים, בעוד שלחפצים מרוחקים יש "גבולות עשנים, מטושטשים"[30]. אשליית תחושת העומק והמרחב בציור צריכה להיות מושגת, לפיכך, בעזרת שינויי הגוון, הבהירות והצבע של נוף ברקע.
הדרך בה טיפל לאונרדו באור בציורים כבתולה של הסלעים ומונה ליזה שינתה את אופן התפיסה והשימוש באור על ידי ציירים. מבין כל תרומותיו המדעיות של דה וינצ'י, לזו הייתה קרוב לוודאי ההשפעה המיידית והבולטת ביותר.
בין רישומיו של לאונרדו רבים עוסקים במחקר אודות תנועת המים, במיוחד הצורות שנוצרות על ידי מים הזורמים במהירות על פני משטחים מסוגים שונים. בחלק נכבד מהן מתואר הטבע הלולייני והסחרחר של המים. הצורה הספירלית נלמדה באמנות יוון העתיקה ומידות מתמטיות קפדניות ניתנו ליישומיה באמנות ובאדריכלות. בראשית הרנסאנס הייתה החייאה לא מודעת של חוקי פרופורציה אלו.
לאחת ממחברותיו, שכתב בשנת 1508, העניק לאונרדו את הכותרת "על העולם ומימיו" (Di mondo ed acque. מצויה כיום בפריז, בשם MS F), שם רשם לעצמו:
לכתוב תחילה על המים, בכל אחת מתנועותיהם; ואחר כך לתאר את כל הקרקעית והחומרים שעליה...ושהסדר יהיה טוב, שאם לא כן, כל העבודה תתבלבל. לתאר את כל הצורות שלובשים המים, החל בגלים הגדולים ביותר וכלה בקטנים ביותר, ובגורמים להם[31]
למחקריו על המים היה גם אופי אומנותי ומעשי; מחקרי המים הביאו אותו לתכנן מכונות שניצלו את כוחם. מרבית עבודות ההידראוליקה שלו נוצרו עבור לודוביקו ספורצה. מחקרים אלו שימשו מחד כבסיס לציור הנהרות והאגמים שבכמה מציוריו, ומאידך סייעו לו בשכלול מפעל תיעול נהר הארנו, בו השתתף. בערוב ימיו עסק באינטנסיביות בנושא "המבול"; רישומי סערות וסופות מערבוליות, רישומים של מים נופלים מגובה רב, סוערים, מתפרצים ומתפתלים מעלה בצורות לולייניות. רישומים אלו נוצרו כנראה במסגרת ציור שתכנן ליצור בנושא התנכ"י. זהו ניסיון אומנותי ומדעי בו זמנית; ניסיון לתאר במדויק, ומכאן גם להבין במדויק, את התופעות האטמוספיריות הטבעיות. עם זאת, לרישומים אלו איכות הזייתית, אפוקליפטית, שנפרדת מתיאור מדעי גרידא.
לאונרדו היה מומחה בעקרונות המכניקה. הוא המציא והשתמש במנופים ותומכות, גלגלות, ארכובות, גלגלי שיניים, מערכות הילוכים ומתלים; הוא המציא מכונות שפעלו על עקרונות הצנטריפוגה והמומנטום.
חלק לא מבוטל מהמצאותיו עסק בהנדסה צבאית, וכלל רעיונות לבניית טנקים, צוללות, מטוסים, משוריינים ועוד שלל רב של תוכניות בהם "משולבים יחדיו המצאה מעשית, תקדים עתיק וחוסר סבירות עתיר דמיון"[32].
בנוסף, תכנן דה וינצ'י בעצמו עיר שלמה בה הייתה מערכת ביוב מסודרת, שירותים מסתובבים (מכונה שהמציא; לאחר השימוש בשירותים היה האדם מסובב את השירותים וכך היה יוצר תנועה ספירלית, אשר הייתה מורידה את מי השפכים למערכת הביוב), בתים זהים בגובה, מבני בידור, כנסיות, וכיכרות. עיר זו הקדימה את זמנה באדריכלות ונחשבה לפלא גדול.
מאחר שהמצאותיו נוצרו לפני כינונה של סוגיית הפטנט, קשה ואף בלתי אפשרי להעריך בוודאות אילו וכמה מהמצאותיו עברו לכלל שימוש פרקטי, ולפיכך היו בעלות השפעה ממשית על מהלך החיים.
ידיעותיו בגאוגרפיה תרמו להכנסת שיטות מיפוי חדישות. הוא התעניין באופן מעמיק בהתנהגות האור ובמבנה העין ובפעולתה, והניח שהעין היא איבר הקולט קרני אור, זאת בשונה מהתפיסה המקובלת בימי הביניים, לפיה העין מפיצה קרניים בלתי נראות.
דה וינצ'י ערך ניסויים מדעיים שבאמצעותם חקר את עולם הצמחים והתעניין לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, בתופעת הגאות והשפל והשפעת הירח על תנודות אלו. הוא המציא כלי נגינה, ובכתבי היד שהותיר אחריו ישנם רישומים מדעיים ותוכניות של מערכות השקיה, ביצורי ערים, כלי נשק כמו קשת אופקית ענקית ואף חליפת אמודאים.
לאונרדו החל ללמוד מתמטיקה וגאומטריה אצל הנזיר הנודד לוקה פאצ'ולי, מאבות החשבונאות המודרנית, משנת 1496. יחד עבדו על יצירת המופת של פאצ'ולי, "על הפרופורציה האלוהית" (Divina proportione), ודה וינצ'י הוסיף לספר איורים גאומטריים של פאונים. הספר עוסק ביחס הזהב, שלאונרדו השתמש בו, על פי הערכות, כדי לצייר חלק מיצירותיו. אחת מהן היא הירונימוס הקדוש, שבה מוצג שימוש במלבן זהב. הידע שרכש במתמטיקה סייע לו בהבנת הכוחות הפועלים בטבע.
לאונרדו דה וינצ'י היה יחיד בדורו, אך בתחום ההנדסה הוא ואחרים לא השכילו ליישם את רעיונותיו, ומרביתם נותרו רק כתוכניות על הנייר.
לאונרדו דה וינצ'י נחשב למי שתכנן וצייר את הרובוט הראשון. לכן, כאשר פותח רובוט רפואי מנתח, בחרו לקרוא לטכנולוגיה רפואית זו על שמו[33].
![]() |
ספר: לאונרדו דה וינצ'י |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. |
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.