Loading AI tools
סופרת ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן (בפולנית: Lena Küchler-Silberman; 1910 – 6 באוגוסט 1987) הייתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית וסופרת ישראלית ממוצא פולני, מומחית לפסיכולוגיה וחינוך,[1] שאספה יותר מ-100 ילדים ניצולי שואה בתום מלחמת העולם השנייה, הייתה להם לאם חלופית,[2] טיפלה בהם ושיקמה אותם. לאחר מסע ארוך וקשה עלתה עמם לישראל בשנת 1948.
 | |
| לנה קיכלר-זילברמן, 1947 | |
| לידה |
28 בינואר 1910 וייליצ'קה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 1987 (בגיל 77) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
הגימנסיה העברית בקרקוב, האוניברסיטה היגלונית |
| שפות היצירה |
עברית |
| פרסים והוקרה |
יקיר העיר גבעתיים |
  | |
קיכלר נולדה בשם לנה הולצֶר בעיירה וייליצ'קה שליד קרקוב שבגליציה המערבית אז תחת שלטון אוסטרו הונגריה וכיום בפולין. היא למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה היגלונית בעיר בה סיימה את לימודי הפילוסופיה. לפני מלחמת העולם השנייה עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים.
בפרוץ המלחמה חיה קיכלר עם בעלה אלברט בעיר בוסקו-זדרוי שבפולין. היא החליטה לחזור לעיירת הולדתה עם אביה, שהיה חלש מכדי לברוח עם בעלה לשטח הרוסי. בעיירה נותרו רק נשים, תוצאותיו של טֶבַח שמקצת הגברים ששרדו אותו נשלחו למחנה עבודה. קיכלר קיוותה לחבור לבעלה שנמצא באותה עת בעיר לבוב שתחת שלטון סובייטי. בהגיעה ללבוב היא עבדה קשה וסבלה מתת-תזונה, מה שהוביל לפטירתה של בִּתָּהּ, מירה, זמן קצר לאחר לידתה.
ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, השתלטו הגרמנים על לבוב. מצבם של היהודים בעיר החמיר והוקם בה גטו. קיכלר השיגה לה ולבעלה תעודות מזויפות והם הצליחו לברוח מהגטו. בעלה עזב בגפו לוורשה והיא חזרה אל אביה בווייליצ'קה. היא נשארה עם אחותה פלה עד ל-28 באוגוסט 1942, יום חיסולה של העיירה. שתיהן ניצלו כשקפצו, יחד עם אנשים נוספים מהעיירה, מטרנספורט בדרך למחנה ההשמדה בלז'ץ, ונמלטו לוורשה. בוורשה חָבְרָה לבעלה וחיה בצד הארי תחת זהות בדויה של נוצרייה בשם ליאונטינה רליץ, ילידת בוצ'אץ'. היא החלה לחמוק לגטו ורשה, תוך סיכון חייה, ולהוציא משם תינוקות יהודים יתומים ולהעביר אותם למנזר קרוב. באותה התקופה התגרש ממנה בעלה ועבר להתגורר עם גרמנייה נוצרייה.
קיכלר נתפסה באחד הימים כמתחזה לפולנייה, אך הצליחה להימלט בעזרתה של חברה פולנייה ולמצוא עבודה כאומנת בכפר אולחובק שבסמוך לגבול הרוסי, שם טיפלה בשתי ילדות פולניות במשך שנתיים, עד תום המלחמה ובעיירה זו אף הקימה בית ספר לילדי האיכרים והתחבבה הן על התלמידים והן על הוריהם. בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, היא ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברחוב דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 3–15, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.
המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה.[3] (בית נוסף באחריותה נבנה בעירה ראבקה אך מהר מאוד הועברו הילדים לזאקופנה בעקבות התקפה אנטישמית) שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום בעזרת תנועת הבריחה. הבריחה ארגנה תעודות מזויפות לכל הילדים והמטפלים בהם וכן אמצעי תחבורה מזקופנה דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת. כאן התגוררו הילדים במשך שלוש שנים. קבוצת ילדים מהבוגרים השתתפה בעלייה הבלתי ליגאלית על אוניית המעפילים אקסודוס. שאר הילדים עלו בשנת 1949 למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.
בשנת 1948, בעת שבתה בפריז, התפרסם שם ספרה הראשון, שכתבה בפולנית וראה אור בתרגום ליידיש מאת הסופר והעיתונאי אהרן צפנת: "מיינע קינדער" ('ילדיי'),[4] בספר סיפרה את סיפורי הצלתם של ילדים יתומים מניצולי השואה. עם הגיעה לישראל, פרסמה ספרים נוספים. היא העלתה את סיפורם של הילדים בספרה "מאה ילדים שלי", שראה אור בשנת 1959, והיה לרב-מכר[5] ותורגם ל-14 שפות, בהן יידיש, אנגלית, פולנית ויפנית. היה זה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחות בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות בעיתונות התקופה, שזיהתה את סוד הצלחתו בהיותו סיפור בעל סוף טוב ואופטימי: אמנם הילדים איבדו את הוריהם הביולוגיים אבל נשארו בחיים ועלו לישראל. המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד הסבירה כי הספר אמנם מתאר את קורות היהודים בשואה, אך הוא אינו שוקע בה. על בסיס הספר הופק בשנת 1987 הסרט "מאה ילדים שלי".
מדי שנה סוקר בעיתונות המפגש השנתי של לנה קיכלר-זילברמן עם ילדיה שבגרו ותוארו כצברים לכל דבר. הילדות היו לנשים צעירות והילדים לגברים צעירים שהתגייסו לצה"ל. שניים מהם נפלו במלחמת סיני.[6] הספר אף היווה השראה לסרט התיעודי, "מאה ילדים שלי", בבימוין של עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, שבו מופיעים הילדים שבגרו. הסרט עוסק בחוויות השואה שנותרו בהם ובמפגשם עם קיכלר. הסרט זכה ב"פרס החוויה היהודית" לשנת 2003 בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
בשנת 1950 נישאה קיכלר בישראל למרדכי זילברמן.[7] לזוג נולדה בת, שירה תורן.
קיכלר התגוררה בתל אביב ולימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות. בשנת 1968 הובילה את הקמתה וניהולה של "התחנה הפסיכולוגית" בגבעתיים.[8] בשנת 1969 נפטר בעלה,[9] ובשנת 1972 פרשה לגמלאות. התגוררה בגבעתיים עד מותה.
בשנת 1985 יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלה, "בית אמי", בהוצאת שוקן.[10]
בשנת 1987 קיבלה את תואר יקירת העיר גבעתיים.[11]
באוגוסט 1987 נפטרה לאחר מחלה ממושכת.[12] נקברה בבית העלמין הדרום בחולון. קבורה בשם לאה זילברמן. משנת 2012 רחוב בעיר תל אביב-יפו מנציח את שמה.[13]
בינואר 2019 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה במרכז השירות הפסיכולוגי/קריית החינוך בגבעתיים ברחוב השניים 3.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
