מילת מתים

מילת מתים היא מנהג יהודי למול תינוקות שנפטרו בטרם הספיקו למול אותם כהלכה. שורשי המנהג בימי הגאונים והוא מופיע בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ג, סעיף ה'.

בישראל, כל חברות החברא קדישא מבצעות ברית מילה לתינוקות שלא הגיעו לגיל שמונה ימים.^[1]

היסטוריה

המקור הראשון למנהג זה נזכר דברי רב נחשון גאון סורא שכתב בתשובה שנוהגים בקהילתו לעשות ברית מילה לתינוקות שמתו לפני יומם השמיני על הקבר, ללא כל ברכה.^[2] רבי יצחק אבן גיאת הוסיף וכתב בשמו, שנערים אלו קיבלו שמות עבריים, "כאשר ירחמו עליו בשמים, והמתים יקומו לתחייה, יהיה ידע בילד ההוא והוא יבחין באביו".^[3]

בספר אור זרוע^[4] הובא מכתב מאת רבי שלמה יצחקי למספר רבנים ברומא ושאל האם ראוי לבצע ברית מילה בתינוקות שמתו לפני שמלו. במכתב התשובה נכתב גם שזה לא מועיל, גם שזה בסדר וגם שזה אסור. שייע כהן^[5] סבור שהאיסור נוסף על ידי עורך מאוחר יותר.

תשובה זו התפרסמה בשל העובדה שנראה שרש"י שאל שאלה את חכמי רומא.^[6] אך אברהם גרוסמן^[7] ואחרים טענו שאין הוכחה שאכן כותב שאלה זו הוא רש"י, שמחה עמנואל שיער שכותב השאלה הוא רבי שמואל בן נטרונאי.^[8]

טעמים למנהג

למנהג זה נתנו במהלך דורות מספר טעמים:

• לפי רבי יהודה אלברצלוני טעם המנהג הוא להסיר את "חרפת" המת ממנו מפני כבוד המת.^[9]
• לפי רבי יצחק אבן גיאת, מנהג זה נועד לסייע לילד בתחיית המתים לזהות את הוריו.
• טעמו של אבן גיאת עוּבַּד על ידי רבינו ירוחם שכתב שהמילה "לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים ויהיה בו דעה ויכיר את אביו", בדבריו כתב שהמילה גורמת לתחיית המתים, דבריו הובאו בשולחן ערוך ללא הנימוק של הכרת האב.^[10]

הלכה

מכיוון שמתים פטורים ממצוות,^[11] תוקפה של פעולה זו היא מנהג ולא חובה. במילה זו אין פריעה^[12] ולא מברכים עליה.^[13] קוברים את הערלה יחד עם התינוק,^[14] יש נהגו לקוברה מחוץ לארון ויחד עם סכין המילה,^[15] ויש שלא הקפידו על כך.^[16]

רבי גרשום הגוזר סבר שיש לבצע את הברית רק לתינוקות מחודש תשיעי.^[14] רבי עקיבא איגר סבר שאם שכחו לבצע את המילה, פותחים את הקבר ומלים אותו.^[17]

ביקורת

במהלך ההיסטוריה מנהג זה בוקר מכמה סיבות, אבן עזרא כתב, ”והטועים יחשבו כי אם מת הנער ולא נמול אין לו חלק לעולם הבא^[18]”. פרשנים אחרים ביקרו את המנהג בהסתמך על מדרש^[19] שכתב שאברהם אבינו עומד בשערי גן עדן, ומסיר את הערלה מתינוקים אלו.^[20] רבי מנחם בן שלמה במדרש שכל טוב כתב אף הוא שאין צורך בפעולה זו.^[21] הרמב"ם לא הביא מנהג זה בחיבורו משנה תורה.

החכם הקראי יהודה הדסי כתב שהיהודים הרבניים נוהגים למול את תינוקיהם המתים בנימוק שרק ככה יקום לתחיית המתים, ותקפם על כך בטענה שאין לזה מקור ומתים פטורים ממצוות.^[22]

בדתות אחרות

מנהג זה בצורה דומה נהוג גם בדתות אחרות, רמי ריינר טען שאין זיקה בין המנהגים וכל אחד מהם התפתח בצורה עצמאית.

בנצרות

הטבילה בנצרות היא חלק בלתי נפרד מהשתייכות האדם לכנסייה ולפיכך לגאולת נשמתו, כך בבשורה על-פי יוחנן ”אמן אמן אני אומר לך, אם לא יולד איש מן המים והרוח לא יוכל להכנס למלכות האלהים”^[23] אוגוסטינוס (חי במאות ה-4, 5) הקצין את דברים אלו וטען שאם אדם שלא נטבל, נשמתו לא תגיע לגן עדן אלא ללימבו (מעין גיהנום קל).^[24] בהמשך במאה השתים עשרה תומאס אקווינס ואחרים קבעו שמכיוון שמי שאינו טבול לא חטא, הוא נהנה מהאושר המובטח למי שלא חטא אך לא זוכה לאור האלוהי. חשיבותה של הטבילה הביאה לכך שבנצרות רבים נהגו לטבול תינוקים מתים.^[25] הורים חששו שללא טבילה, נשמתו של התינוק נדונה לגיהנום נצחי, ואילו הטבילה, גם לאחר המוות, תבטיח את מקומו של התינוק המת בגן העדן.

באסלאם

באסלאם מילה זו אינה נהוגה אך אבן קיים אלג'וזיה כתב, ”מילת המת יש הסכמה שאינה חובה, אבל האם היא רצויה? רוב המלומדים טוענים שלא, וביניהם ארבעת האמאמים (=מייסדי אסכולות ההלכה המוסלמיות) אבל אחדים מן המלומדים המאוחרים סוברים שהמילה רצויה”.^[26]

קישורים חיצוניים

• אברהם (רמי) ריינר, מילת יילודים מתים: מנהג, הלכה, גאוגרפיה והיסטוריה ומה שביניהם, ציון, עט [ד] (תמוז תשע"ד), עמ' 453–475, באתר JSTOR (להורדה)
• הרב אברהם סתיו, כחלום יעוף: התמודדות עם אובדן הריון, מוסד הרב קוק תש"ע, עמ' 39–42 ואילך, באתר אוצר החכמה
• Post-Mortem Circumcision (Summary), בית צדק (באנגלית)
• מארק ס. ליטוין, An Infant Dies, and a Jewish Ritual of Birth Begins, ניו יורק טיימס, ‏25 בינואר 2011 (באנגלית)