מקומון

מקומון הוא כתב עת, כזה שמתמקד באירועים מקומיים או בהשפעתם של אירועים ארציים על המקום. נושאים טיפוסיים במקומון הם פוליטיקה עירונית, התנהלות העירייה, חינוך מקומי, ספורט מקומי (בעיקר כאשר מדובר בקבוצות לא-מקצועניות), תחבורה ציבורית, פשיעה ושערוריות מקומיות, תוכניות בינוי ופיתוח עירוניות, ואיכות הסביבה.

מבחינה מערכתית מתמקד המקומון באירועים מקומיים, שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום בעיתונות הארצית. בין הנושאים אשר זכו לכתבות בעיקר מצד מקומונים אלו כתבות שעוסקות מבחינת המודעות, שהן הבסיס הכלכלי לקיומו של עיתון, מספק המקומון מענה לבעיית המחיר הגבוה של מודעות בעיתונות הארצית. בעל חנות רהיטים בנהריה שמפרסם מודעה ב"ידיעות אחרונות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע לאילת. המקומון אפשר פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. בשל ריבוי הפרסומות בעיתונים המקומיים, אלו היוו מקור רווח לעיתוני האם שלהם.

החלטה מערכתית ראשונה של המקומון היא היקף הלוקליות שלו, כלומר היקף האזור שבסיקורו יעסוק ובו יופץ – האם להתמקד ברובע מסוים, בעיר מסוימת או בגוש ערים מסוים. אזור ההפצה גדול לעיתים מאזור הסיקור, למשל כאשר תושבי פרוורים מתעניינים גם במקומון של המטרופולין.

מקומונים בישראל

רוב המקומונים בישראל הם שבועונים, המופצים ביום חמישי או שישי.

המקומון הראשון בארץ ישראל, היה "הצפון" הרוויזיוניסטי, שראה אור בחיפה החל מ-1926. תרבות המקומונים במדינת ישראל התפתחה בדרום הארץ החל משנות השישים של המאה העשרים. "ערב ערב באילת", החל לצאת בפברואר 1962 והוא המקומון הוותיק בישראל שנוצר כתוצאה מהבידוד של אילת משאר ישראל^[1], בין השנים 1966–1989 יצא בעיר ערד המקומון "כידוד". בשנת 1968^[2] החל להתפרסם באזור הקריות "הד הקריות", המקומון הראשון בצפונה של ישראל, בשנת 1971 חדשות השבוע בראשון לציון ובשנת 1973 קול השרון בנתניה. בשנת 1974 משה אלון הקים את "ידיעות הגליל". בהמשך נוסדו בשנות ה-70 המקומונים המתחרים "צפון 1" על ידי איש גורדון ו"כלבי" ו-"שבע" בבאר שבע.

עד לשנות השמונים, נהגו להוסיף "דפים מקומיים" בגיליונות הכלליים. בתחילת שנות השמונים החלו לצאת מקומונים נוספים ברחבי המדינה. עיתון "הארץ" הוציא אז לאור את המקומונים "כל העיר" בירושלים, "העיר" בתל אביב ו"כלבו" בחיפה, שרכש הארץ בשנת 1986 מיידי יזמים פרטיים. עיתונים אלו נתנו במה לעיתונאים מתחילים שטרם השתלבו בעיתונות הארצית. בשיאה של תופעת המקומונים בשנות השמונים והתשעים, לכל אחד משלושת העיתונים הגדולים בישראל (ידיעות אחרונות, מעריב והארץ) רשת מקומונים משלו.

המקומונים מופצים באופן עצמאי, או מצורפים לגיליונות יום שישי של העיתונים.

ב-1984 החלה לצאת קבוצת מקומיים בשם אינדקס, שהמו"ל שלה הוא יוסי גדעוני בבת-ים, חולון, אזור השפלה ואזור השרון.

בנוסף למקומונים אלה, פעילים בישראל עוד מקומונים רבים, שמופצים עצמאית, בדיוור ישיר לתיבות הדואר, בתחנות דלק או במרכולים, בדרך כלל כ"חינמון". הכנסות המקומון נובעות, בדרך כלל, ממודעות, ולא מרכישתו על ידי קוראיו, בפועל נכון ל-2013 כמעט כל המקומונים מחולקים בחינם. מקצת מהמקומונים מוצאים על ידי הרשות המקומית, דבר המעורר ביקורת ציבורית, במיוחד כאשר ישנם מקומונים מתחרים.

קיימים גם מקומונים מיועדים לקהל יעד ספציפי – למשל המקומון החרדי "אשדוד בכותרות", שהוא מקומון הפונה לציבור החרדי באשדוד, והוא עומד בבעלות משפחת קנופף, בעלי העיתון החרדי 'המודיע'.

אפשרות חדשה שנוצרה במאה ה-21 היא הפצת המקומונים באמצעות אתרי חדשות מקומיים ומהדורות וירטואליות מדופדפות, כדוגמת אתרי mynet מבית ynet, רשת מקומונט, רשת "גל גפן באינטרנט", רשת אתרי מקומוני 4U, "יום יום באילת", "צומת השרון", "השקמה" ועוד.

בעשור השני של המאה ה-21 חלה ירידה בתפוצת המקומונים. בין היתר בגלל שהפרסום ומודעות שהיו חלק ניכר מהכנסות המקומונים עברו לרשת האינטרנט. וכן בשל ירידה בביקוש למקומונים בשל התפתחות הרשתות החברתיות שבהן מועלות סוגיות שנדונו במקומונים.

המקומונים בעידן הדיגיטלי

המקומונים, שהיו עמוד התווך של התקשורת המקומית בשנות השמונים והתשעים, החלו להתנוון כתוצאה מהתפתחות האינטרנט. דבר שהציב בפניהם אתגרים רבים, הן כלכליים והן מקצועיים. התפתחות העיתונות באינטרנט דורשת בחינה מחודשת של כללי הרגולציה הקיימים בעולם התקשורת. המקומונים בעידן הדיגיטלי מתמודדים עם מספר אתגרים משמעותיים, הנובעים מהשינויים שחלו בתעשיית התקשורת:

תחרות מצד תאגידי תקשורת: תאגידי התקשורת הגדולים נהנים מיתרון משמעותי מבחינת משאבים וטכנולוגיה. הם יכולים להשקיע סכומים גדולים בייצור תוכן, בשיווק ובקידום, מה שמקשה על מקומונים קטנים להתחרות בהם.

ירידה בהכנסות מפרסום: בעבר, מקומונים רבים הסתמכו על הכנסות מפרסום מקומי. עם זאת, עם צמיחת האינטרנט, מפרסמים רבים מעדיפים לפרסם באתרי אינטרנט גדולים בעלי קהל גולשים רחב יותר, מה שפוגע בהכנסות מפרסום של מקומונים. הכנסה נוספת ומשמעותית הייתה ממודעות של מכירת מוצרי יד שנייה, ומודעות דרושים. כאשר רוב הפעילות בתחומים אלו עברה לרשת האינטרנט.

שינויים בהרגלי צריכת מידע: הציבור נוטה כיום לצרוך מידע באינטרנט ובמכשירים ניידים, ופחות נוטה לקרוא עיתונים מודפסים או מקוונים. שינוי זה פוגע בקהל היעד של המקומונים.

כיום המקומונים הבולטים ברשתות הן של שתי חברות השולטות על מגוון מקומונים שונים ברחבי הארץ: Mynet ורשת העיר.

ראו גם

• כתב עת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מקומון

• כרמית ספיר-ויץ, כאן גרים בכיף, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2008
• אריה קיזל, תמורות בתקשורת המקומית בישראל, העיר רצוי ומצוי, 6 באפריל 2011
• יונתן כיתאין, ‏סגירת מקומוני "זמן מעריב": פצצת הזמן חזרה לתקתק, באתר גלובס, 12 ביוני 2013
• עידית מנוסביץ ואזי לב-און, ‏העיתונות המקומית בישראל 2013: קווים לדמותה, מסגרות מדיה 12, 2014, עמ' 1–28
• רועי צ'יקי ארד, בני משפחת נועם הם הילדים הרעים של אילת. האם מפעל החיים שלהם ישרוד?, באתר הארץ, 5 בפברואר 2020
• שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו, רשתות המקומונים הארציות גוועות, באתר העין השביעית, 12 בנובמבר 2020
• הילו גלזר, הם היו חוד החנית של התקשורת הישראלית. ייתכן שאלה ימיהם האחרונים, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2020
• אריה קיזל ומירה פוירשטיין, ‏"בצל המרכז: התקשורת המקומית בפריפריה וסיקור החדשות", קשר 41, חורף 2011, עמ' 78–87
• כספי ד׳, 2011. מבט חדש על עיתונאות מקוונת בישראל. קשר מס׳ 41, 1-13