סדרת טלוויזיה לילדים

סדרת טלוויזיה לילדים היא תוכנית טלוויזיה המיועדת במיוחד לילדים. תוכניות אלו מאופיינות לרוב בתוכן קליל וחף מנושאים רגישים או למבוגרים, ומשודרות בדרך כלל בשעות הבוקר והצהריים, כאשר הילדים ערים – לפני ואחרי שעות הלימודים במדינות השידור. נושאים חינוכיים נפוצים גם כן, וכן סיפורי מוסר ונרטיבים המלמדים פתרון בעיות, לרבות במצבי סכסוך חברתי.

רחוב סומסום נחשב לאחת מסדרות הטלוויזיה הידועות ביותר לילדים.

תוכניות אלו נועדו לשעשע ולחנך ילדים, תוך פנייה לגילאים שונים ולצד מטרות מסחריות כאשר כל סדרה מכוונת לגיל יעד מסוים: חלק מהתוכניות מיועדות לתינוקות ופעוטות,^[1] חלקן מיועדות לילדים בגילאי 6 עד 11, ואחרות פונות לטווח גילאים רחב יותר.^[2]

היסטוריה

תוכניות ילדים הופיעו כבר עם ראשית הטלוויזיה.^[3] בבריטניה, תוכנית ה-For the Children של ה-BBC שודרה לראשונה בשנת 1946, ונחשבת, לפחות בקרב דוברי האנגלית, כתוכנית הטלוויזיה הראשונה שיועדה במיוחד לילדים.^[4]

ישנם חוקרים הטוענים כי שידורי הילדים בטלוויזיה התפתחו מתוך תוכניות דומות ברדיו. למשל, תוכנית הרדיו Children's Hour של ה-BBC עלתה לאוויר כבר ב-1922,^[5] ו־BBC School Radio החל לשדר שידורים חיים ב-1924.

בשנות ה-30 המוקדמות של המאה ה-20, בארצות הברית, החלו להופיע סדרות הרפתקאות לילדים ברדיו, כמו Little Orphan Annie, שהפכה לפופולרית במיוחד בקרב ילדים.^[6]

התפתחות הסגנון בארצות הברית ומחוצה לה

בעקבות ההצלחה בבריטניה, גם בארצות הברית החלו להפיק תוכניות ילדים. תוכניות הילדים הראשונות בין התוכניות הראשונות הייתה התוכנית קפטן קנגורו.

מאוחר יותר הופיעו תוכניות מודרניות ומוכרות יותר לילדים צעירים כמו רחוב סומסום, החברה האלקטרונית ו-השכונה של מר רוג'רס. בשנות ה-90 נוצרו סדרות נוספות כמו החברים של ברני, הרמזים של בלו, בובספוג מכנסמרובע, הדוב בבית הכחול ו-הספה הגדולה.

הצלחות בולטות מחוץ לארצות הברית כוללות את טלטאביז, כנפי הרעם, עכבר בלש, הרוזן דאקולה, מר מנדרים ו-תומאס הקטר וחברים מבריטניה, מפרץ ההרפתקאות מקנדה, הקרוסלה הקסומה מצרפת, עץ השירה מגרמניה, ו-ילד המים ו-פוקימון מיפן.

סדרות ילדים בישראל

שידורי הטלוויזיה לילדים בישראל החלו להתפתח בשנות ה-70 של המאה ה-20, עם עלייתה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית. תוכניות מוקדמות כגון סמי וסוסו, רגע עם דודלי ו-מה פתאום? שילבו תכנים חינוכיים עם אלמנטים בידוריים, במטרה לפתח כישורי שפה, ערכים חברתיים והבנת הסביבה בקרב ילדים. בשנות ה-80 וה-90 הורחבה ההיצע עם תוכניות כמו פרפר נחמד, רחוב סומסום וקופיקו.

פרסום בתוכניות ילדים

בארצות הברית, הטלוויזיה לילדים נוצלה מוקדם ככלי לשיווק מוצרים, ולעיתים קרובות כמעט ולא הכילה אלמנטים חינוכיים (לדוגמה, The Magic Clown הייתה פרסומת סמוייה לסוכריית טורקי טאפי של בונומו). בשנות הטלוויזיה הראשונות, סוגיית הפרסום לילדים עוררה דילמות, שכן לילדים עצמם לא הייתה הכנסה פנויה. כתוצאה מכך, סדרות ילדים לא היו בראש סדר העדיפויות של הרשתות.^[7]

תופעה זו נמשכה באופן מרוכך עד שנות ה-80, עד שרשות התקשורת הפדרלית אסרה על פרסום משולב בתוכניות ילדים בערוצי השידור הרגילים, אם כי איסור זה לא חל על ערוצי כבלים.

בזכות הצלחת סדרות כמו הי-מן ושליטי היקום,^[8] חלה בשנות ה-80 עלייה חדה בשימוש בדמויות טלוויזיוניות לשם שיווק מוצרי צעצועים.

הטלוויזיה החינוכית נטולת הפרסומות הראשונה הייתה רחוב סומסום, שעלתה לשידור בנובמבר 1969 ב-PBS והופקה על ידי סדנת סומסום (לשעבר Children's Television Workshop).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סדרת טלוויזיה לילדים בוויקישיתוף