סרבנות גט

סרבנות גט הוא מצב שבו אדם מסרב לסיים נישואים על פי ההלכה על ידי מתן גט, אף על פי שבן או בת הזוג ביקש זאת מבית הדין. המניעים העיקריים לסרבנות גט הם אלימות, נקמה ובעיקר ניסיונות מצד הבעל לסחוט את האישה, בפרט בנושאי כספים ומשמורת ילדים^[1]. מצב זה מכונה לעיתים סחטנות גט^[2][3].

רקע לבעיה

התורה מחייבת שגירושין יתבצעו על ידי מתן גט מהבעל לאישה. על פי ההלכה הגט חייב להינתן על ידי הבעל מרצונו ואם הבעל נותן את הגט שלא מרצונו הגט עלול להחשב גט מעושה שהוא פסול. ניתן על פי התורה והן על פי ההלכה (רמב"ם ושו"ע) לתת לאישה גט בעל כורחה, אלא שהדבר נאסר לאשכנזים בחרם דרבנו גרשום ובקום המדינה אף לכלל היהודים הישראלים הדתיים והחילונים על ידי חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 אשר קבע שמעשה זה הוא עברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים"). מדינת ישראל כיום היא המדינה היחידה בעולם שבה אסור לגבר לגרש אישה בעל כרחה. בשאר העולם זכותו של כל גבר לגרש את אשתו מבלי רצונה, וכן להפך. בקרב חוקרי ההיסטוריה של המשפט מקובל לומר שהחוק הנ"ל נחקק בהשראה פמיניסטית תוך תמיכת הרבנות שביסודה חוקיה נוסדו על ההלכה האשכנזית, כך שבמקרה זה יצא ש"זה נהנה וזה לא חסר", ושני הממסדים - הן הדתי והן החילוני מרוצים ממנו כל אחד מזווית ראות עיניו. אשר לכך, בתי דינים בחו"ל אינם מחויבים לקיום חוק זה מכיוון שאינם כפופים לחוק הישראלי בנושאים אלה.

הפסיקה הספרדית לעומת זאת, המשיכה בפסיקה התלמודית ולא קיבלה את חרמו של רבי גרשום שהיה בסמוך לדורו של הרמב"ם, הרמב"ם עצמו לא הכיר את החרם הזה ופסק שמותר לגרש אשה בלא רצונה. פסיקה ברוח זו המשיכה אף בתקופתו של רבי יוסף קארו שהכיר את החרם ולא קיבל אותו, וכך הוא פסק בספרו שולחן ערוך (אבן העזר הלכות גיטין סימן קיט סעיף ו): "יכול לגרשה בלא דעתה". למרות זאת, הרבנות ביסודה קיבלה את פסקי עדות אשכנז בדברים רבים, ובין היתר גם את חרמו של רבי גרשום. דבר שחשף ועדיין חושף אותה לביקורת מצד אנשי עדות המזרח אשר טוענים כי הרבנות כופה עליהם הלכות שהתאימו לרוב מייסדיה האשכנזים. כך לדוגמה, הרב עובדיה יוסף הביע ביקורת על כך וכתב בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח' אה"ע סימן ב) "בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, בהחילם חרם דרבינו גרשום גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם..." בהמשך הביא הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים.

אף הפסיקה האשכנזית, וחרמו של רבי גרשום בכללה, אינם אבסולוטיים, ומאפשרים לפעמים לגרש אישה בעל כרחה. בשולחן ערוך אהע"ז סימן קי"ז סעיף יא:

"מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום, ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה: ודווקא במום גדול כזה שאילו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מ"ב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז)"

על פי ההלכה ועל פי חוקי מדינת ישראל מסורבי הגט נותרים נשואים, ועל כן אינם יכולים להתחתן בשנית. אומנם לגבי גברים ישנה אפשרות של היתר מאה רבנים, בו מתירים לאיש לשאת אישה שנייה על פני הראשונה. לפי ההלכה, אישה נשואה, ובכלל זה מסורבת גט, המקיימת יחסי מין עם בן זוג אחר, עוברת עם בועלה על איסור ניאוף, והם נאסרים להינשא זה לזה אף לאחר סיום הנישואים הנוכחיים.

בנוסף, צאצאים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ואפשרות הנישואים שלהם תוגבל משמעותית. הבעל או האישה יכולים להשתמש בהגדרת בן הזוג כנואף או נואפת כדי לנסות להשיג הישגים ממוניים בבית הדין. לעומת האישה, הגבר יכול לקיים יחסי אישות עם אשה אחרת בלי שהדבר יחשב לניאוף הלכתי, אך כן ייחשב לחטא.

מאידך, גבר נשוי ובכלל זה מסורב גט, מחויב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, אפילו אם נפרדו. האישה גם עשויה לנצל את חובות הבעל כלפיה בדין ההלכתי והאזרחי כאמצעי לחץ עליו לשם השגת הסכמתו לוויתורים שונים בהסכם הגירושים.

הסיבות לסרבנות

סיבה נפוצה לסרבנות גט היא "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעיתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכוש בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים. תביעת שלום בית משמשת לעיתים כאמצעי לאכוף את המשך הנישואין על הצד האחר או כטקטיקה במסגרת ניסיונות להשיג עמדות יותר טובות בהסכם הגירושין^[4]. האפשרות לסחטנות גט ירדה משמעותית בשנים האחרונות היות שהמחוקק ובתי הדין הרבניים ניתקו את התלות שהייתה בעבר בין קבלת הגט להסדרת ענייני הרכוש והילדים^[5].

סיבות נוספות לסרבנות גט הן נקמנות או קנאה כלפי בן הזוג, או התנגדות עקרונית למתן גט הלכתי, למשל במקרה של אדם שהמיר את דתו. פעמים שהסרבנות נובעת מרצון כן של בן הזוג להגיע למצב של שלום בית.

סיבה נוספת לסרבנות גט מצד נשים זו הזכאות לקבלת מזונות אישה עד למועד מתן הגט. אלו תשלומים שמקבלת אישה מבעלה כל עוד חייב לזון ולפרנס אותה, זאת על פי הדין האישי (הדתי), במועד מתן הגט תשלומים אלו יפסקו. לעיתים הדבר מביא לסרבנות גט על רקע כלכלי, מתוך חשש אמיתי של האישה לפגיעה ברמת חייה.^[6]

היקף התופעה

מספרן של מסורבות הגט שנוי במחלוקת, עקב הבדלים בהגדרות של מי היא מסורבת גט. על פי הגדרת הנהלת בתי הדין הרבניים, סרבן גט או סרבנית גט הם מי שהצטברו אצלו כל התנאים הללו: תיק הגירושין בעניינם פתוח; ניתן לחובתם פסק דין המחייב בגירושין באחת משלוש הדרגות העליונות מבין ארבעת סוגי פסקי הדין של גירושין: מצווה, חיוב או כפייה; הגבר מסרב לתת גט או האישה מסרבת לקבל גט במועד שנקבע להם על ידי בית הדין לסידור הגט, או שחלפה חצי שנה ממועד מתן פסק הדין. בהתאם להגדרה זו, נכון לינואר 2024 היו 67 תיקי סרבנות גט פתוחים.^[7]

מערכות המידע של הנהלת בתי הדין הרבניים אינן מאפשרות לזהות את מין הסרבן, אלא רק את מינם של פותח התיק ושל הנתבע בתיק. על פי נתונים אלה ב-64% מתיקי סרבנות הגט הפתוחים תביעת הגירושין הוגשה על ידי אישה כנגד גבר. נציין כי על פי הנהלת בתי הדין הרבניים, בבדיקה פרטנית שנערכה נמצא שברוב המקרים הנתבע בתיק הגירושין הוא מי שמסרב לתת את הגט או לקבלו.^[7]

כנגד הגדרה זאת הופנתה ביקורת של ארגוני נשים בטענה שיש נשים רבות הסובלות מסחבת של הבעל המסרב לתת גט ובתי הדין אינם נותנים החלטה של חיוב גט. מבקר המדינה הצטרף לביקורת והציע להוסיף להגדרת מסורבות הגט גם נשים שניתן בעניינן המלצה או הצעה לתת גט^[8]. הרבנית מרים גולדפישר מאמונה ציינה שעל פי הגדרה מורחבת כזאת יש להוסיף עוד כמה מאות נשים למספר מסורבות הגט^[9].

לפי הגדרה אחרת, מתן פסק דין המחייב בגירושין כמוהו כהכרזה על מקרה של סרבנות גט. לכן הגדרה כזו כוללת את כל המקרים שבהם ניתן פסק דין המחייב בגירושין. על פי נתוני בתי הדין הרבניים, נכון לנובמבר 2024, 194 תיקים שבהם ניתן פסק דין המחייב בגט נותרו פתוחים והזוגות לא התגרשו. הגדרה נוספת כוללת במקרי סרבנות גט גם תיקים שמתמשכים זמן רב, גם אם לא ניתן בהם פסק דין. נכון לנובמבר 2024, 343 תיקי תביעות גירושין היו פתוחים למעלה משנתיים.^[10]

פרופ' רות הלפרין-קדרי הגדירה מסורבת גט ככל מי שלפי הצהרתה בשלב כלשהו במהלך חייה בעלה סירב לתת לה גט (בין אם התגרשו לבסוף או לא), או התנה את נתינתו בתנאי החורג מוויתור שלו על משמורת הילדים, תשלום מזונות עבורם וחלוקת רכוש שוויונית, או שהיא נמנעה מפתיחת הליכי גירושין והמשיכה לחיות עם בעלה מתוך חשש שתהפוך למסורבת גט. סקר שיזמה העלה שמספר הנשים בישראל העונות להגדרה זו בשנת 2005 הוא כ-75,000, אולם מאחר שהערכה זו גובשה ב"דרך המעטה", העלתה אותה למאה אלף. הערכה זו אומצה בידי יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, אתי לבני.^[11]

אולם נציגות אחרות של ארגוני נשים נוהגות לנקוב במספרים של אלפי מסורבות גט. למשל, אלה גרא, מנכ"ל שדולת הנשים, נקבה במספר 5,000 מסורבות גט^[12] ובכנס של ארגוני נשים שאורגן על ידי פרופ' הלפרין-קדרי הועלתה הערכה שיש מעל 10,000 מסורבות גט בישראל^[13]. כנגד מספרים אלו טען מנהל בתי הדין הרבניים הרב אלי בן דהן שאין בינם ובין המציאות כלום, וחבר הכנסת אברהם רביץ טען שמדובר בהגזמות של ארגוני הנשים להדגיש את חשיבות קיומן, אך מזיקות לפתרון הבעיה של מסורבות הגט האמיתיות^[14].

תופעה שזוכה להרבה פחות הד תקשורתי זו התופעה של גברים מסורבי גט.

סנקציות כנגד סרבני גט

הכלל היסודי של "כופים אותו עד שאומר רוצה אני" הוא הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן גט שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטגוריה של "גט מעֻשֶׂה", ולהיפסל משום כך.

הרב שלמה דיכובסקי והרב ציון בוארון כתבו באחד מפסקי דינם: "במשך מאות בשנים, אם לא למעלה מכך, היו בתי הדין הרבניים ברוב תפוצות הגולה מוגבלים מאוד ביכולתם לפעול נגד סרבני גט שניתן נגדם פסק דין לגירושין, יהיה זה בגדר המלצה, מצווה, חובה או כפייה לגרש. חוסר האונים הזה הביא בצדו לצמצום מסוים של השיח ההלכתי בכל הקשור לדרכים העומדות בפני בתי הדין להביא לאכיפת פסקי דין לגירושין על פי ההלכה."^[15]

בימי המנדט הבריטי הסכימו השלטונות לכפות צווים כספיים של בתי הדין הרבניים, אך לא את שאר הצווים, אף על פי שבאופן תאורטי היה בסמכותם של בתי הדין לתת את הצווים. במדינת ישראל ניתנה בידי בית הדין הרבני האפשרות לכפות מתן גט על ידי עונש מאסר. בשנת 1995 חוקק חוק המרחיב את מגוון הסנקציות שניתן בידי בית הדין להפעיל כנגד סרבני גט.

הסנקציות:

• מזונות עונשיים: הסנקציה המרכזית, והקלה ביותר להפעלה כנגד סרבני גט גברים היא קביעת מזונות אישה גבוהים (מזונות עונשיים) אותם יצטרך לשלם לאשתו, שמצידה תוכל להשתמש בחובה זו כקלף מיקוח לקבלת הגט. אין סנקציה דומה כנגד סרבניות גט.
• ביטול זכאות למזונות: גבר יכול לנסות להתגונן מהצורך לשלם מזונות אישה, ובכך לעקר אולי את הסיבה לסרבנותה, באמצעות בקשה לבית הדין הרבני להכריז על אשתו שהיא מורדת, כלומר, מסרבת לגור עמו, מסרבת לקיים עמו יחסי אישות, או שאינה ממלאה את תפקידה בכלכלת הבית. אלא, שדי לאישה להביא "אמתלה קלה כנוצה" (משמע מתן צידוק מינימלי לעזיבתה), כדי שבית הדין ידחה את הבקשה להכריז עליה כמורדת^[16].

ערך מורחב – הרחקות דרבנו תם

• הרחקות דרבנו תם: שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הכוללות נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בני משפחתו בקבר ישראל^[17], ושאר איסורים. רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. שכן, בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבנו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו^[18]. הרחקות דרבנו תם לא הופעלו כדבר שבשגרה, ועל כך כתב המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אלא במקרים מתאימים.^{[דרושה הבהרה]} עתירה שהוגשה לבג"ץ, בדרישה למנוע הטלתן של הרחקות דרבנו תם נדחתה ברוב קולות^[19]. הרחקות דרבנו תם אינן מופעלות כנגד סרבניות גט.

סנקציות אזרחיות ומאסר

על מנת להתמודד עם סרבנות גט העניק המחוקק הישראלי לבתי הדין הרבניים מגוון סמכויות להטלת סנקציות על סרבני גט. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995, מאפשר להם לאכוף פסקי דין לגירושין באמצעות מתן צווי הגבלה (סנקציות) על הצד המסרב להתגרש. על גבר המסרב לתת גט בית הדין יכול להטיל סנקציות על פי שיקול דעתו ולפי סדרי הדין, אבל על מנת להטיל סנקציה על אישה המסרבת לקבל גט, על בית הדין לקבל את אישור נשיא בית הדין הרבני הגדול.

החוק אינו מבחין בין הלשונות השונות של פסקי הדין לעניין אכיפתם ואף מציין בפירוש כי "אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחר". כלומר, בתביעת גירושין שבית הדין פסק בה כי על הזוג להתגרש, לבית הדין סמכות להטלת סנקציות ולא משנה אם ההחלטה מנוסחת בלשון מקילה כמו המלצה או מצווה או בלשון מחמירה כמו חיוב או כפייה.

רשימת הסנקציות שבית הדין יכול להטיל על סרבני וסרבניות גט כוללת הגבלות על יציאה מהארץ כמו צו עיכוב יציאה מהארץ או שלילת דרכון, שלילת רישיון נהיגה, הגבלות כספיות כמו הגבלות על חשבון הבנק או שלילת גמלה מהביטוח הלאומי, הגבלות על תעסוקה כמו מניעת עיסוק (במקרה שהעיסוק דורש הסדרה חוקית וניתן לשלול אותה), שלילת רישיון עסק או מניעת מינוי בשירות המדינה ואף מאסר. בית הדין יכול גם להטיל צווי הגבלה על אדם שכבר נמצא בכלא כמו בידוד, שלילת שחרור על תנאי או שחרור מינהלי, הגבלת תנועה, הגבלת עבודה, שלילת הטבות כמו חופשות, ביקורים, החזקת חפצים וכדומה, ושלילת הטבות הנובעות מאורח חיים דתי כמו השתתפות בשיעורים תורניים, החזקת חומרי לימוד וקבלת אוכל בכשרות מהדרין. חלק מהגבלות אלו נוספו לחוק רק בשנת 2017.^[20]

בשנת 2023 הוטלו 215 סנקציות בנוסף ל-11 צווי מאסר על 51 סרבני גט, מתוכם אישה אחת.^[21]

ביוני 2011 הורה בית הדין הרבני בירושלים באופן תקדימי להאריך את מעצרו של סרבן גט לתקופה בלתי מוגבלת, בעקבות המשך סירובו לתת גט לאשתו גם לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של עשר שנים^[22]. במרץ 2016 הטיל בית הדין הרבני עונש מאסר על אביו של סרבן גט, לאחר שקבע שהאב עומד מאחורי הסרבנות של בנו^[23].

הפעלת אמצעי כפייה על סרבניות גט נדירה יותר, במהלך השנים 2016–2019, 84 אחוזים מהסנקציות על סרבנות גט הוטלו על גברים^[24], כמו כן בין השנים 2012–2016 הוטלו 69 פעמים עונשי מאסר נגד סרבני גט ולא הוטלו בכלל עונשי מאסר נגד סרבניות גט^[25] למרות שבעבר הטיל בית הדין עונש מאסר על סרבנית הגט^[26], אך המאסר לא יצא לפועל^[27].

בספטמבר 2022, הוציא בית הדין הרבני הגדול צו למאסר סרבנית גט, לאחר שלא התייצבה לדיונים במשך 4 שנים. זאת הפעם הראשונה שהסנקציה מופעלת נגד אישה^[28].

ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי: הביטוח הלאומי רשאי בנסיבות מסוימות בהם^[29] "במקרי עגינות קשים אשר בהם דרכי הכפייה הרגילים המצויים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אינם אפקטיביים", למנוע מסרבן הגט קצבאות אותן הוא רשאי לקבל מהביטוח הלאומי.

סנקציות פליליות

בנובמבר 2016 פרסם פרקליט המדינה הנחיה חדשה, שהסמיכה את הפרקליטות להגיש כתב אישום פלילי בגין "אי קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט". ההנחיה התבססה על הבנה, לפיה סרבנות גט, בניגוד להוראת בית הדין מהווה "הפרת צו שניתן לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר", שהיא עבירה פלילית שדינה 4 שנות מאסר. לפי הנחיית פרקליט המדינה, כתב אישום מסוג זה יוגש רק בכפוף להתייעצות עם מערכת בתי הדין, וזאת כדי למנוע חשש לגט מעושה^[30].

בשנת 2017 אישר הרכב של בית הדין הרבני בירושלים, בראשות הרב אוריאל לביא לפתוח הליכים פליליים נגד סרבן גט. מאסר בגין עבירה פלילית עשוי להרתיע יותר מהאפשרות למאסר אזרחי שהייתה קיימת גם קודם לכן, מכיוון שהמאסר הפלילי חמור יותר בכמה היבטים; המאסר הפלילי נמשך גם לאחר מתן הגט (בניגוד למאסר האזרחי אותו יכול היה סרבן הגט לבטל בכל עת באמצעות הסכמה למתן הגט), אסיר פלילי משוכן לרוב בבית כלא קשה יותר לעומת אסיר אזרחי ובגין עבירה פלילית ניתן ביתר קלות לנקוט בהליכי הסגרה כאשר סרבן הגט נמלט מחוץ לישראל^[30].

ארגונים 'אזרחיים' הביעו התנגדות להנחיית הפרקליט, בטענה שהיא מערבת הליכים פליליים בעניין דתי ביסודו, אך לפי עמדת פרקליט המדינה, מערכת אכיפת החוק מכירה בעוול המוחשי שנגרם בגין הכלא הווירטואלי של העגינות וצריכה גייס את כל הכלים המשפטיים כדי למנוע זאת^[30].

יעילות הטלת הסנקציות

ברוב המקרים בעלים נענים לסנקציות ומוסרים לאישה גט, אף לפני הפעלתם. אולם היו גם מקרים בהם גברים התמידו במשך שנים בסירובם לתת גט. ידוע המקרה של יחיא בן יחיא אברהם, אשר רק מותו לאחר שלושים ושלוש שנות מאסר בגין סרבנות גט שחרר את אשתו מעגינותה^[31].

אל מול בעיית הסרבנות, עלו טענות שונות לגבי הסיבות לאי היענות הבעלים לסנקציות. בית הדין הרבני הגדול, בפסק דין מיום 17 בספטמבר 2008^[32] מתאר את הקשיים שהציב המחוקק על אכיפת פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ומנסה לבור בין אלו את הדרך המשפטית הראויה לשם אכיפת פסק דין לגט, תוך הרחבת סמכויות אלו אף מעבר לאלו שניתנו לבתי הדין במפורש בחוק. בין השאר, ממליץ פסק דין זה על סנקציות קשות על סרבן גט - כולל המלצה לאיסור שינה על מזרן, כליאה יחד עם אסירים ביטחוניים, כליאה בבידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הסרבן יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה, איסור רכישת מצרכים בקנטינת בית הסוהר, מניעת הזכות לקבל אוכל כשר למהדרין, ועוד. פסק דין זה אף ממליץ למחוקק כי יתיר לבתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט אף ליותר מעשר שנים.

הוויכוח סביב הפעלת הסנקציות

יש הטוענים כי בית הדין הרבני מהסס יתר על המידה טרם הפעלת סנקציות. כך למשל אומר הרב יובל שרלו:

"העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. ... בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה."^[33]

טענה דומה מושמעת גם בכתב העת המדעי "זעקת דלות" בהוצאת מכון שכטר ללימודי היהדות, המוסיף וטוען כי יש הרכבים המסרבים באורח שיטתי להפעיל אמצעי כפייה אזרחיים והלכתיים (הרחקות דרבנו תם). בגיליונות אחדים של כתב העת מופיע ניתוח הלכתי מדוקדק של מקרים של פסיקה של בתי הדין הרבנים, וטענה כנגדם כי בתי הדין הרבניים אינם משתמשים בכלים הלכתיים כמו "קידושי טעות", ו"קידושי אונס" העומדים לרשותם כדי להתיר עגונות. עוד נטען בכתב העת כי בתי הדין הרבניים מפרים כללים דיוניים הלכתיים כגון העיקרון של כיבוד סמכות ופסיקה של בתי דין אחרים, והפיכה של פסיקה קודמת של בית הדין הרבני, באופן שמעגן נשים. הרב אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני, טוען כנגד הניתוח ההלכתי כי הוא מסתמך על התלמוד והרמב"ם בלבד תוך התעלמות מהפסיקה המאוחרת.

מאידך, יש הטוענים כי המאבק למען העגונות מנוצל ככלי "לניגוח התורה"^[34]. עוד נמתחה ביקורת על בית המשפט העליון על כך שהוא מגביל את סמכויותיו של בית הדין הרבני, ובכך מקשה עליו להתיר עגונות^[35].

ביקורת נוספת נמתחה על כך שהמאבק למען העגונות ומסורבות הגט מנוצל לשם פגיעה מכוונת בגברים מסורבי גט. בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, אמר הרב שלמה דיכובסקי כי: "אני חייב לציין, שהחוק הנ"ל (החוק לכפיית פסקי דין של גירושין) הוא חוק מפלה במכוון. ישבתי בשעתו בוועדת הכנסת למעמד האישה, וחברות הכנסת הנכבדות הצהירו במפורש על רצונן להכניס בחוק סעיף שבו "אפליה מתקנת" לטעמן, לטובת הנשים. אני מתקשה מאוד להבין את פשר האפליה "הלא מתקנת" הזו. מה בצע להכביד על גבר מסוים שגורלו המר הביא אותו בברית הנישואין עם אשה סרבנית גט, כדי ללמד לקח גברים אחרים המתעמרים בנשותיהן? במה יתוקן מעמד האישה, אם נאמלל גבר שזכה בתביעת הגירושין כנגד אשתו, כדי ללמד לקח גברים אחרים סרבני גט?"^[36]

עוד נאמר כי המאבק למען העגונות ולמען מסורבות הגט, מנוצל באורח ציני לשם הצדקת חוקים המפלים מגדרית נגד גברים^[37]. ואכן, פסק דין של השופטת נילי מיימון, שעליו נמתחה ביקורת^[38], שעסק במקרה בו 3 ילדים היו במשמורת האב וילד אחד במשמורת האם, והטיל תשלום מזונות בסך 1,600 ש"ח על האב עבור הילד שאצל האם, ואילו על האם הטיל מזונות בסך 500 ש"ח בלבד עבור כל 3 הילדים שאצל האב. את אי-השוויון ההלכתי בין גברים לנשים הצדיק פסק הדין באומרו: "כמו כוח המיקוח של האיש בענייני רכוש העולה על זה של האישה, כתוצאה מכך שהאישה אינה יכולה להתגרש ללא הסכמת האיש ושיתוף פעולה מצידו. האישה, בניגוד לאיש, גם אינה יכולה לקבל היתר נישואין כאשר בעלה מסרב להתגרש ממנה או במקרים בהם הוא חסר דעה".

סמכות לכפות גט אינה נתונה לבתי דין רבניים מחוץ לישראל, שבשונה מבישראל, אינם זוכים לחיזוק על ידי חוקי המדינה שבה הם פועלים. כתחליף לכך, מחוץ לישראל נפוצים מאוד הסכמי קדם-נישואין או עשיית קידושין 'על תנאי' במטרה להתמודד עם מקרים של סרבנות^[39].

במערכת אזרחית

כאשר מערכת המשפט אינה דנה לפי דין תורה, נוצרים מצבים בהם מערכת המשפט קובעת שזוג עבר גירושין, בעוד מבחינת התורה הזוג נחשב לנשוי. מערכות משפט שונות דנו בתביעות של נשים גרושות בדין האזרחי, אך מסורבות גט, לכפות על בעליהן לתת להן גט. היו שופטים שסירבו לכפות את מתן הגט על הבעל, מכיוון שמדובר בטקס דתי, בעוד אחרות כפו את מתן הגט בגלל הנזק הנגרם לאשה^[40].

התרת נישואין נוספים

לא קיים מנגנון הלכתי המתיר לאישה נשואה לשאת בעל נוסף, והיתר למסורבת גט להינשא יכול להיעשות רק באמצעות קביעה הלכתית כי קידושיה היו בטלים מלכתחילה. לעומת זאת, גברים מסורבי גט היו רשאים בעבר לשאת אשה נוספת, אך על פי חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, כמו גם חוקי מדינת ישראל ומרבית המדינות, הם מנועים עתה מלעשות כן.

עם זאת, עגינותו של גבר מסורב הגט ניתנת להתרה על ידי פסק דין של בית דין רבני המתיר את החרם, והזוכה להסכמה של מאה רבנים משלוש מדינות. היתר כזה לנישואין ניתן רק בתנאי שהעגון ישליש גט לאשתו בבית הדין ויפקיד לה את כתובתה (אם היא זכאית לכך). אם הפסק מאושר גם על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרי הוא גובר על איסור הביגמיה, שבסעיף 176 לחוק העונשין.

פסק דין המתיר לאיש לשאת אשה שנייה, והשגת הסכמת מאה רבנים לפסק, צריכים לגבור על מכשולים הלכתיים משלושה סוגים Wayback Machine, web.archive.org, ‏2011-11-03:

1. קיימת מחלוקת הלכתית בין הסוברים כי חרם דרבנו גרשום נועד רק להגן מפני מצבים שבהם גבר רוצה לגרש אישה החפצה בו, ובין הגורסים כי החרם תקף גם למקרים שבו האישה מסרבת לקבל את הגט מטעמי נקמנות גרידא. על פי האחרונים, לא ניתן להתיר את החרם כלל.
2. גם לדעת מי שסבור כי את החרם ניתן להתיר במקרים בהם האישה רוצה להחזיק בבעלה כבן ערובה, נדרשת זהירות מופלגת בטרם יעשה כן. החשש מפריצת גדרות החרם מביא למסקנה כי יש להגביל היתרים כאלו למקרים נדירים ביותר ("מילתא דלא שכיחא"), של פירוד בו ניכר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין בני הזוג (למשל בפרידה של עשר שנים ויותר).
3. אף אם מתברר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין הבעל והאישה, נדרש לקבוע כי מאיסת הבעל באשתו נובעת מסיבה ממשית ("אמתלה מבוררת"). מנגד, כאשר עולה חשש כי אחת מהסיבות לרצונו של הגבר להתיר את הקשר היא היכנסותו בזוגיות חדשה, או אף שאיפה ליצירת זוגיות כזו, נפסק כי אין להתיר את החרם, שכן תוצאת התרה כזו עלולה להיות פריצת גדר שעל פיה בעלים הנותנים עיניהם באחרות יעשו דין לעצמם ביודעם שבית דין רבני יתיר להם לאחר אריכות זמן להינשא מחדש.

מכשול לא הלכתי אך משפטי הוא החלטת בית המשפט העליון ^[41] על פיה אמנם הסמכות שניתנה לבתי הדין הרבניים להתיר נישואין קיימת גם במקרים של סרבנות גט, אלא שעל הרבנים הראשיים להשגיח כי הזדקקות למוסד היתר הנישואין לא תסכל את המטרה של חיזוק היסודות המונוגמיים שבחברה שעמדה מאחורי איסור הביגמיה ושהיתר זה יינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל ותוך דאגה לבל יגרם עוול לאישה^[42].

מכשול טכני אחר הוא קביעת הרב הראשי לישראל, ישראל לאו משנת 2002 כי "גבר הנשוי לסרבנית גט, לא יוכל לשאת אשה חדשה, לפני שעל אשתו יופעלו דרכי כפייה לקבל ממנו גט" . על כך נוסף החוק לקיום פסקי דין של גירושין, שבסעיף 1 ד קובע כי "הוצא צו הגבלה כנגד אשה... לא תידון בקשת הבעל ליתן לו היתר נישואין עד תום שלוש שנים מיום הוצאת צו ההגבלה", כלומר "בעל אינו יכול לפעול בשני המסלולים בעת ובעונה אחת. הוא אינו יכול לדרוש הפעלת צוי אכיפה כנגד אשתו סרבנית הגט, ולחלופין היתר נישואין. עליו לבחור באפשרות אחת בלבד, ובחירה זו תקפה לשלוש שנים, מבלי אפשרות לחזרה. בדרך כלל, נאלצים רוב הבעלים להעדיף את האפשרות ה"קלה" יותר של בקשת "היתר נישואין", על פני האפשרות הכבדה יותר של הפעלת צווי אכיפה^[36]."

היתר לשאת אישה שנייה אינו פוטר את הבעל מלשאת במזונות אשתו, שכן ההיתר אינו מבטל את הנישואין הראשונים^[43]. ועל כן הוא מועיל פחות למסורב גט הסובל מהחובה לזון את אשתו על אף שקשר הנישואין מתקיים ביניהם בעל כורחו, מאשר למסורב גט המתקשה ליצור קשר זוגי חדש עקב קשר נישואין מעגן. כמו כן, לא תמיד היתר כזה מספק מסורב גט^[44], שכן מעמדו כנשוי עשוי להרתיע בנות זוג פוטנציאליות. בתי המשפט למשפחה בישראל קבעו כי ההיתר לשאת אישה שנייה אמנם מסיר את המניעה להינשא, אך אינו מסיר את יתר הנזקים, ובהם פגיעה בחופש הבחירה והזכות להשתחרר מקשר כפוי (תמ"ש 21162/07, תמ"ש 18561/07).

היתר לשאת אישה שנייה עשוי להפוך את משוואת הכוחות, ולהפוך סרבנית גט לעגונה. היתר לשאת אישה שנייה ניתן על כן לאחר השלשת גט והפקדת הכתובה של המבקש.

בשנים תשע"ד (2013/14)-תשפ"ג (2022/23) ניתנו בסך הכול 51 היתרים לגברים להינשא על בסיס היתר זה (5.1 היתרים בממוצע לשנה).^[21]

פתרונות נוספים

אמצעים נוספים שהוצעו להתמודדות עם סרבנות גט:

• חתימה על הסכם טרום נישואין, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין^[45]. עם זאת, יש הטוענים כי מזונות עונשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החפשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט^[46]. כתחליף, הציעו המתנגדים את ההסכם לכתובה הדדית, שגם הוא הסכם קדם נישואין הבא לפתור את תופעת סרבנות גט^[47], אך מתנה זאת בקבלת מרות בית הדין וכן תנאים נוספים המבטיחים את כשרותו של הגט^[48].
• הפקדת גט על-תנאי שייכנס לתוקף רק במקרים מוגדרים מראש. פתרון זה אינו נפוץ בארץ, אולם הוא נפוץ בקרב קהילות קונסרבטיביות מחוץ לישראל.
• הכרזה על הנישואים כבטלים מעיקרם מתוקף פגם כלשהו, כך שממילא מתבטל הצורך בגט.
• הפקעת ממון הקידושין, מה שמבטל את הנישואין בדיעבד, ואת הצורך בגט.

ברוב מדינות המערב, שבהן נהוגים נישואים אזרחיים, בתי המשפט מוסמכים לסיים נישואים גם בהיעדר שיתוף פעולה של שני בני הזוג. עם זאת, אם אישה יהודייה ומעוניינת להינשא בנישואים הלכתיים, היא תיתקל בכל הבעיות הכרוכות בעגינות, ובתי המשפט לא יציעו לה סעד.

יש הטוענים כי המאמצים הציבוריים לפתרון בעיית מסורבי הגט (להבדיל ממסורבות גט) מועטים מידי^{[דרוש מקור]}.

תביעת נזיקין כנגד סרבני גט

בינואר 2001 נתקבל לראשונה העיקרון שניתן לתבוע סרבן גט על הנזק שבאי מתן גט, כאשר השופט בן ציון גרינברגר סירב לדחות תביעה כזאת על הסף^[49]. את המהלך יזמה עו"ד סוזן ווייס, שהקימה בשנת 2004 את עמותת מרכז צדק לנשים. פסק דין ראשון המחייב סרבן גט בתשלום על נזקים שגרם ניתן על ידי השופט מנחם הכהן בדצמבר 2004. גובה הפיצוי היה 425,000 שקלים. השופט נימק את הפיצוי בכך ש"אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות", כך פסק השופט מנחם הכהן, וציין כי "אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזיקיים"^[50]. מאז ניתנו כמה וכמה פסקי דין בנושא^[51][52].

היו שטענו כנגד פסקי דין אלו שאין להם בסיס בדיני הנזיקין של מדינת ישראל^[54]. בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דין שנתן במרץ 2008 קבע שלא ניתן לתת גט לאישה שקיבלה פסק דין נזיקי מבית משפט לענייני משפחה שכן גט כזה יהיה גט מעושה^[55]. כתב בית הדין: "ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כורחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל עלולה ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האישה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עישוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר שהובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות."

בשנת 2008 קבע בית המשפט שהפיצויים ישולמו במקרים מסוימים גם עבור התקופה שקדמה לחיוב בית הדין את הבעל לתת גט. בית המשפט הזהיר את האישה שפסק דין על נזקים שבסירוב לתת גט עלול למנוע ממנה לקבל גט, אך לא נמנע מלדון בתביעה עקב כך^[56].

במאי 2010 קבע השופט איתי כץ פיצויים לגבר שאשתו סירבה לקבל ממנו גט^[57].

העילות הנזיקיות המשמשות לתביעת סרבני הגט

רשלנות: חובת הזהירות בין בני זוג כבר הוכרה על ידי בתי-המשפט לענייני משפחה ככוללת חובה לנהוג בבן-הזוג בכבוד, בהגינות, באנושיות וברגישות, לא לצער אותו ולא להתעלל בו נפשית ובאופן שלא יאפשר לו ניהול של אורח חיים תקין וסביר^[58]. סרבנות הגט הוכרה בתנאים מסוימים כהפרת אותה חובת זהירות מתוך שהיא מפרה את החובות הללו, שכן רשלנות חלה, על-פי הפסיקה הישראלית, אף על מעשים מכוונים^[59].

הפרת חובה חקוקה: עוולת הפרת חובה חקוקה רלוונטית בייחוד באשר להפרת החובה הפלילית שבסעיף 287 לחוק העונשין, "הפרת הוראה חוקית", אם מדובר במקרה שבו חויב הבעל לתת גט על ידי בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין וסירב לעשות כן. שאלת הפרת הוראה חוקית פלילית זו נמצאת במחלוקת בין שופטי בית המשפט לענייני משפחה, מסיבות שונות, בין היתר עקב אופייה הפלילי ושאלת מטרת חקיקתה^[60]. בחלק מפסקי-דין הייתה מוכנות לקבל גם הפרת חובה חקוקה של סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם כי הדבר לא נעשה לאחר דיון מעמיק במהלך זה^[61].

ראו גם

• עגינות
• יום העגונה
• יד לאישה
• מתירות (עמותה)
• הסכמי קדם נישואין למניעת סרבנות גט

לקריאה נוספת

• מוניק זיסקינד גולדברג ודיאנה וילה, זעקת דלות - פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו, הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות, 2006.
• יד לאשה: האשה והגירושין על פי ההלכה: פתרון הלכתי לבעיית העגונה, מאת הרב שלמה ריסקין; עריכה: אבי שרף; תרגום לעברית: מיכל לוין -- אפרת: אור תורה סטון, 2004 תשס"ד
• Aviad Hacohen, The Tears of the Oppressed - An Examination of the Agunah Problem: Background and Halakhic Sources, Jersey City : Ktav, 2004. ISBN 0881258679
• רבקה לוביץ, מסוף העולם ועד סופו - מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2017
• אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, ערך: גירושין. המכון הישראלי לדמוקרטיה

קישורים חיצוניים

• דותן רוסו, ‏מעוכבות גט ומסורבות גט בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 15 ביולי 2003
• ירון אונגר ואורלי אלמגור לוטן, ‏סרבנות גט בישראל - רקע הלכתי, משפטי, היקף התופעה והדרכים לטיפול בה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 13 במרץ 2011
• פרוטוקול מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בעניין החמרת אמצעי אכיפה לגבי סרבן שהוא אסיר או עצור
• בנימין שמואלי, ‏סרבנות גט - עילה נשית, גברית או עצמאית המאפשרת לפצות גם – גברים מסורבי גט? בין צדק חלוקתי, צדק מתקן והגברת כוח המיקוח של המסורב/ת, עיוני משפט לט(3), תשע"ז
• רבקה לוביץ', קולן של מסורבות הגט, באתר "בשבע"
• הרב יובל שרלו, בתי הדין הרבניים, באתר "כיפה"
• ד"ר יואב מזא"ה ועו"ד דוד ברלינר, מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21, באתר כתב העת השילוח גיליון 20
• הדר פרבר, סרטה של ענת צוריה מקודשת יוקרן בבכורה בכנסת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 ביולי 2004
• מערכת "האייל הקורא"/דיון בעקבות עדכון חדשות, מנהל בתי-הדין הרבניים: 150 מסורבות גט בישראל, באתר "האייל הקורא"
• נועם שרביט, ‏ביה"ד הרבני הגדול: "יש לכלוא סרבני גט עם אסירים ביטחוניים ולאסור עליהם לישון על מזרן, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2008.
• רשימת המבוקשים באתר בתי הדין הרבניים
• עידן יוסף, הנהלת בתי הדין הרבניים הפעילה בלש למציאת בעל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 בספטמבר 2008
• ארנון יוגב, כמה עגונות יש?(הקישור אינו פעיל), באתר "שופר"
• עידן יוסף, מספר מסורבי הגט זהה למספר המסורבות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 ביוני 2007
• לדור אחרון, אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, תרצ"ז, באתר היברובוקס
• זהבה פישר, ‏יותר מאלף נשים - מסורבות גט היום בישראל, דעות 17, באתר נאמני תורה ועבודה
• מיכל יעקב יצחקי, מלחמת השחרור שלי, באתר ישראל היום, 22 במרץ 2013
• סוזן ווייס, בשלוש דרכים האישה מתגרשת, ארץ אחרת, דצמבר 2002
• רבקה לוביץ וניצן כספי-שילוני, "על תביעות נזיקין ועל דת ומדינה - ריאיון עם ד"ר סוזן ווייס" פודקסט מבקרות ברבנות
• ניצן כספי-שילוני, חיסון מונע לבעיה העגונות, מוסף "שבת" של מקור ראשון, 22 באוקטובר 2020
• פנחס שיפמן, ‏ההלכה היהודית במציאות משתנה: מה מעכב את מעוכבות הגט?, עלי משפט ו', תשס"ז
• מאמרים בנושא סרבנות גט, באתר ספריית אסיף
• בנימין שמואלי ומשה פוקס, תביעות חוזיות בגין סרבנות גט, דין ודברים י', 2018

הסכמי קדם-נישואין

• על הסכם למניעת עגינות, באתר של תנועת האשה הדתית לאומית
• רחל לבמור,"הסכמי קדם-נישואין מול הרומנטיקה: הדרכה מעשית להצגת הנושא", במעגלי צדק 10 (תמוז תשס"ו).
• אלישיב קנוהל, הכתובה והסכמי ממון בנישואין, תחומין כא (תשס"א)
• רחל לבמור, "גירושין, סירוב גט והסכם למניעתו: עובדות מהשטח", צהר כ (טבת תשנ"ה).
• פנחס שפירא, "קדושת הנישואין אודות הסכמי קדם נישואין", מהדורה מורחבת של "קונטרס קדושת הנישואין אודות ההסכם לכבוד הדדי", בית הדין שערי שלום (ניסן תשע"ז)
• הסכם לנישואין בצדק, באתר של מרכז צדק לנשים

פסקי דין

• פס"ד בתמ"ש 021162/07(הקישור אינו פעיל) בעניין פסיקת פיצויים למסורב גט אף על פי שהסרבנית לא חויבה במפורש בקבלתו
• פסק דין של בית הדין הרבני המתיר למסורב גט לשאת אישה שנייה לאחר שישליש גט וישלם כתובת אשתו
• פלוני נ' אלמונית - פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בסוגיה של מסורבת גט שהובאה בפניו, באתר הרבנות הראשית

ארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט

• עיקר - הקואליציה הבינלאומית לזכויות העגונה ומסורבת הגט
• מרכז רקמן לקידום מעמד האישה
• מבוי סתום - הארגון למען זכויות העגונה ומסורבת הגט
• מרכז צדק לנשים
• המרכז לחקר האשה בהלכה, באתר של מכון שכטר למדעי היהדות
• עמותת יד לאישה, ייצוג נשים עגונות ומסורבות גט
• Agunah & Get Refusal, Council ofYoung Israel Rabbis in Israel