עקבתא דמשיחא

עקבתא דמשיחא (בארמית, בעברית: עקבות המשיח) הוא מונח יהודי המציין אמונה בקיומה של תקופה עתידית שבה יתקיים סוף הגלות באחרית הימים לפני ביאת המשיח^[1], או בסמוך לביאתו, שבה יהיה עם ישראל בשפל תרבותי, מוסרי וכלכלי.

מקור הביטוי בעברית הוא בספר תהילים ”אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך” (תהלים, פ"ט, נ"ב) בין חכמי ישראל רבו הפירושים כיצד להבין ביטוי זה, אם בצורה של עקבות רגליים^[2], של איחור (מלשון ויעקבני) או אחרית (עקב)^[3].

הביטוי עקבתא דמשיחא, לקוח מהמשנה במסכת סוטה^[4] ומופיע בתלמודים^[5], בקבלה^[6] ובמדרש^[7].

נבואות אחרות על קץ הימים כוללות את מלחמת גוג ומגוג שמשותפת ליהדות ולזרמים באסלאם ובנצרות. כמו כן בנצרות קיים מושג אחר על אחרית הימים ארמגדון.

המקור המקראי

המקור המקראי לדברי חז"ל הוא בדברי הנביא מיכה^[8]. לפי הנבואה צפויה להתקיים תקופה של חושך תרבותי, בו אובדים מן הארץ חסידים וישרים, השרים והשופטים מושחתים ומבקשים טובות הנאה ושילומים, והטובים שבהם קשים כמו קוצים וקיימת מבוכה רבה. בתקופה זו אי אפשר לסמוך על אף אחד, ואפילו הבן מנבל את אביו ובת קמה נגד אימה.

התיאור במשנה

במשנה מתוארת התקופה כך:

בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

— משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו

על פי המשנה, עיקר הקושי הוא רוחני-תרבותי, של מהפכה וזעזועים תרבותיים, ניהיליזם וחומרנות גדולה.

התיאור בתלמוד

בתלמוד הבבלי ^[9]מתוארת התקופה שתקדם לביאת המשיח כתקופה קשה פיזית שתארך שבע שנים שסופו יהיה עליה ותשועה. בתחילתן תתחיל הידרדרות במצב שתחילתה בבצורת ורעב קל, שמתעצם לרעב גדול שמתים בו "אנשים ונשים וטף ואנשי מעשה" ותורה משתכחת מלומדיה, ולאחר מכן החל מהשנה הרביעית יחל תהליך של השתקמות של שובע הדרגתי שמביא "לשובע גדול, ואוכלין שותין ושמחים", וחזרת לימוד תורה, ובסיום תקופה זו "קולות" ו"מלחמות" שבסופן בן דוד בא. התלמוד קובע כי צורת וסדר השתלשלות הדברים, ומלחמות בסופם דווקא, היא אינדיקציה ברורה לבואו של המשיח.

בעת החדשה

רבי ישראל מאיר הכהן, ובכינויו ה'חפץ חיים', האמין שהתממשו בתקופתו, תחילת המאה ה-20, סימני הגאולה הנזכרים בתלמוד, ודחק במשפחות הכוהנים ללמוד הלכות קרבנות ודיני טומאה וטהרה כי סבר שהגאולה עתידה לבוא במפתיע והם צריכים להיות מוכנים לשרת בבית המקדש.^[10]

תלמידו של החפץ חיים, הרב אלחנן וסרמן, ראה בתהליכים שקרו בתקופתו סימנים שמדובר בסוף תקופת הגלות ובעקבתא דמשיחא, התמודד מבחינה תאולוגית עם הציונות החילונית וטען כי "בימי העקבתא דמשיחא יעמדו בראש העם צאצאי הערב רב", מפני שיהודים "שרגליהם עמדו על הר סיני" אינם יכולים לכפור בתורה ("עקבתא דמשיחא" פסקה ד').

הראי"ה קוק שזיהה את תופעת החילוניות עם "חוצפה דעיקבתא דמשיחא"(מאמר הדור), ועשה שימוש רב במונח הזה, ניסה להסביר מבחינה תאולוגית מדוע תקופה זו נצרכת להיות כהכנה לתקופת המשיח, וכיצד היא מקדמת אותו באופנים שונים. בניגוד לתאולוגיה הרגילה שראתה בתקופה זו תקופה של רע הכרחי ושפל שצריך לעבור אותו בדרך לגאולה, ושממנו יכולה להיות רק עליה כפי שהסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, הרב קוק סבר כי יש חיוב רב באנשים אלו ובתופעה זו, שהיא היא שמובילה לתהליך של גאולה, ואי אפשר מבלעדיה, אבל לא שישנו צורך להיות חלק ממנו. וכך גם התייחס לתופעה זו שאותה כינה עקב דמשיח בן יוסף בהספד שנשא בעקבות פטירת בנימין זאב הרצל בשם המספד בירושלים.

הרב קוק טען^[11] כי מקורה של תופעה החוצפה דעקבתא דמשיחא בשל היכולת והתביעה שהתפשטה בעולם לקשר בין הכללים המוסריים והרוחניים לפרטי המצוות שלא באה על סיפוקה, בשל שהייתה הזנחה רבה בעולם התורני בלימוד של הקבלה, שהיא היא שאמורה לחבר בין התפיסות הרוחניות להלכות הקצובות. ולכן התרופה לדעתו בעניין הוא ל"הוסיף כוח בכישרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל ענייני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המובן". במקום אחר הוא מדמה את החוצפה של עקבתא דמשיחא לשמרי יין שנצרכים לשם קיומה החומרי של האומה, בזמן שהיא מתקוממת מחדש, שסופם לשקוע בתחתית החבית^[12], ועוד יותר מכך הוא סבר שהחוצפה היא תופעה של "מיעוט אור לשם תיקון הכלים", שרק היא מאפשרת לקבל הארות שכליות עליונות מאוד^[13].

הרבנים יוסף יצחק שניאורסון וירוחם ליבוביץ שייכו את תופעת הכפירה ההמונית בתקופתם, תחילת המאה ה-20, לעקבתא דמשיחא, ואילו הרב יצחק ניסנבוים סבר כי מקורם "באשמת העם העומד מרחוק לבנין ארצו ויסוד מדינתו. יתגברו חבלי המשיח לעוררו ולהשפיע עליו ביד חזקה, כי יקום לגאולתו".^[14]

האדמו"ר מסאטמר נהג להשתמש רבות^[15] בביטויים של עקבתא דמשיחא, כפי שהחפץ חיים והרב אלחנן וסרמן עשו. הוא העדיף להשתמש בביטוי זה על מנת שלא ליצור מצב של שאננות כלפי המתרחש בעולם היהודי.

ראו גם

• חבלי משיח

לקריאה נוספת

• הרב בן ציון רבינוביץ האדמו"ר מביאלא, מבשר טוב - עקבתא דמשיחא, מכון דברי בינה, ירושלים תש"ע

קישורים חיצוניים

• ד"ר אבינועם רוזנק, עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : עקבתא דמשיחא וחידוש התורה, אתר מט"ח
• החפץ חיים, גרסה מקוונת של הקונטרס צפית לישועה, באתר ספריית גאולה ומשיח
• הרב אלחנן וסרמן, גרסה מקוונת של הספר עקבתא דמשיחא, באתר דעת
• הרב מישאל דהאן, עקבתא דמשיחא, אתר ישיבת בית אל
• הרב מנחם ברוד, "עקבתא דמשיחא", באתר צעירי אגודת חב"ד
• היהדות החרדית לפני השואה, באתר מכללת יעקב הרצוג
• רבי צדוק הכהן מלובלין, "זמננו זה הוא עקבתא דמשיחא" חלק ב' עמודים 4–5, בעלון ישע שלנו
• ד"ר רבקה בליבוים, עקבות משיחך ובעקבות משיחא: עיון לשוני, מחקרים במדעי היהדות, ספר זיכרון למוריה ליבזון, האוניברסיטה העברית