פייר לוטי

פייר לוטי או בשמו האמיתי, לואי-מארי-ז'וליין ויו (בצרפתית:Pierre Loti בהתאמה Louis-Marie-Julien Viaud;‏ 14 בינואר 1850 – 10 ביוני 1923) היה סופר וקצין ימי צרפתי. הוא התפרסם ברומנים שלו, בחלקם בעלי אופי אוטוביוגרפי ששאבו השראה ממסעותיו בעולם – למשל, בטהיטי (Le Mariage de Loti (Rarahu) – נישואי לוטי – ראראהו) (1882), בסנגל Le Roman d'un spahi (רומן של ספאחי) (1881) או ביפן (Madame Chrysanthème – מאדאם חרצית) (1887). לאורך חייו שמר רגש עמוק כלפי טורקיה וכלפי חושניות תרבותה, מה שבא לידי ביטוי בספרים כמו Aziyadé (אזיאדה) (1879) והמשכו Fantôme d'Orient (רוח מן המזרח) (1892). ). בכמה מספריו קיבל השראה גם מהצביון האקזוטי של חבלי ארץ צרפתיים או אירופיים כמו ברטאן ברומנים Mon frère Yves (אחי איב) (1883) ו־Pêcheur d'Islande (הדייג מאיסלנד) (1886) או חבל הבסקים ב-Ramuntcho (רמנוצ'ו) (1897).

ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.

פייר לוטי
Pierre Loti

צילום ב-7 באפריל 1892 ,יום קבלתו לאקדמיה הצרפתית
לידה	14 בינואר 1850 רושפור, השראנט הימי, צרפת (הרפובליקה הצרפתית השנייה)
פטירה	10 ביוני 1923 (בגיל 73) אנדאי, הפירנאים האטלנטיים, צרפת (הרפובליקה הצרפתית השלישית)
מקום קבורה	Maison des aïeules de Pierre Loti
שם לידה	Louis Marie Julien Viaud
מדינה	צרפת
שם עט	Pierre Loti
שפות היצירה	צרפתית
השכלה	תיכון הנרי הרביעי אקול נאוואל
תקופת פעילות	1875–1923 (כ־48 שנים)
בן או בת זוג	Okané-San Jeanne-Amélie-Blanche Franc de Ferrière Juana Josefa Cruz Gainza
ילדים
פרסים והוקרה	צלב גדול של לגיון הכבוד קצין בכיר בלגיון הכבוד מפקד בלגיון הכבוד קצין בלגיון הכבוד Cross of Naval Merit Vitet Prize (1886) צלב המפקד של מסדר פרנץ יוזף אביר בלגיון הכבוד
חתימה

קורות חייו

ילדות וצעירות

משפחתו של ז'וליין ויו ב-1855

פייר לוטי (ז'וליין ויו) בגיל 17 כסטודנט בפריז

ז'וליין ויו נולד בינור 1850 ברושפור, מחוז השראנט הימי בצרפת, כבן זקונים, ילדם השלישי של תאודור ויו, סופר, פקיד בכיר בעיריית רושפור, ושל נדין, בת לבית טיקסייה. משפחת האב הייתה קתולית, ומוצאה בלאבו סור-לואר, בעוד שמשפחת אמו הייתה פרוטסטנטית ומקורה באי אולרון. ^{[דרוש מקור]}. הסופר גודל בדת הקלוויניסטית. ^[1] אחותו, מארי, בתשע עשרה שנים גדולה ממנו, הייתה לימים ציירת בשם בון מארי. אחיו גוסטב היה בארבע עשרה שנים מבוגר ממנו. ההורים העדיפו לתת לו חינוך פרטי בבית עד גיל 12. מאחותו למד פייר את אמנות הציור ואת מנהג הכתיבה ביומנים אישיים.^[2] פייר לוטי נשאר כל חייו בקשר קרוב עם אחותו והתכתבותם העשירה נשמרת בספריית עיר הולדתם. ב-1862 התחיל לימודי תיכון במכללת רושפור ב-1862–1864 בילה חלק מחופשות הקיץ אצל בן דוד במחוז לוט,שם בטירת קסטלנו-ברטנו, נחשף לעקבות העבר. בקיץ 1863 כתב מברטנו לאחיו גוסטב שכיהן כרופא בצי, על החלטתו להצטרף לחיל הים.^[3]

טירת קסטלנו-ברטנו

את זיכרונותיו מילדותו ונעוריו שטח הסופר ב"Le Roman d'un enfant, Prime jeunesse" וביומנו האישי. הוא עזב את רושפור כדי לעבור בבית אחותו, מארי, בסן-פורשר.^[4] בעלה, מורה בכפר, הופיע בכתבי לוטי תחת השם "Fontbruant" (פונברואן). בסביבה נמצאת אחוזת טירת לה רוש-קורבון (La Roche-Courbon) שאותה כינה "טירת היפהיפיה הנרדמת" שלא הייתה מיושבת, ושלידה הוקסם מהיער ומהמערות המפורסמות, בהן גילה את תענוגות האהבה בזרועות נערה צועניה. ב-10 במרץ 1865 אחיו גוסטב מת על סיפון אונייה בקרבת סרי לנקה של היום. גופתו הושלכה לים על ידי הימאים במקום שנודע מאז כ"רכס ויו", רכס הרים תת-ימיים. הוריו שייעדו אותו ללימודי הנדסה באקול פוליטקניק אך ירדו בנכסים, בעקבות הפסד במשפט, נאלצו להשלים עם שליחתו לבית הספר של הצי. ז'וליין התחיל לימודי מכינה בתיכון נפולאיון (לימים "אנרי הרביעי") בפריז ובספטמבר 1867 התקבל לבית הספר של הצי.^[5]

הקריירה כקצין ים וסופר

באוקטובר 1867 התחיל את לימודיו בבית הספר של חיל הים בברסט כאשר בעת השנה הראשונה עשה על סיפון אוניית הלימודים "בורדה". בסוף שנת 1869 על אוניית הלימודים "ז'אן באר" נסע לאלג'יר ואחר כך לדרום אמריקה. ב-1870 אביו נפטר. באותה שנה השתתף ויו במלחמת צרפת–פרוסיה כפרח קצונה בדרגה ראשונה על הקורבטה "דקרס" (Decrès) בעלת הפרופלור הוא הפליג אחר כך על אונייה מסוג "אוויזו" עם פרופלור, שעגנה ב־14 ביוני 1871 בנמל דקר ומשם המשיכה לדרום אמריקה. בדקר צייר רישומים ראשונים למזכרת על חוויותיו.^[6] בסוף 1871, על אוניית הדגל, הפרגטה המעורבת "פלור"^[7] הפליג ויו מהנמל ולפראיסו אל טהיטי. המסע נמשך בין נובמבר 1871 לדצמבר 1872. הוא נדרש לערוך מחקר הידרוגרפי על אי הפסחא ולהביא משם לצרפת את אחד מפסליו המפורסמים.^[8] בעת מסעו באי הפסחא צייר כמות גדולה של רישומים ודיוקנאות שלבני המקום המקושטים בקעקועים.^[9] כמה מרישומיו אלה פורסמו במגזין "l'Illustration" באוגוסט 1872 כאיור למאמר "אי הפסחא, יום של קצין זוטר מצוות המטה של אוניית "פלור" חתום "ז'וליין ויו".^[10] ב-29 בינואר 1872 נחת לוטי בטהיטי אחרי תחנת ביניים קצרה בנוקה היווה באיי מרקיז.

דיוקן של אדון x – ציור מ-1906 מאת אנרי רוסו המתאר את פייר לוטי עם תרבוש על ראשו ועם חתול

לדבריו מלכת טהיטי הקשישה פומארה הרביעית העניקה לו את השם "לוטי" לפי "רוטי" שמו של פרח טרופי מקומי שהוא שגה בהיגוי המילה. בגלל היותו קצין בצי לא השתמש בשם הזה מיד אלא רק אחרי 1876. בעת שהותו בטהיטי כתב לוטי רשימות ששימשו לו מאוחר יותר לספר Le Mariage de Loti (נישואי לוטי). יצירה זו שימשה כלברית לאופרת הנעורים של ריינלדו האן "L'Île du rêve" (אי החלומות) שהוצגה ב-1898 באופרה קומיק בפריז.^[11][12] בסוף שנת 1872 שב לוטי לצרפת על אוניית "פלור" כשדרגתו הועלתה לסגן משנה (enseigne de vaisseau de II classe). ביולי 1873 על אוניית מסוג אוויזו בשם "פטרל" יצא שוב למסע אל חופי אפריקה המערבית הצרפתית. בהתחלת 1874 הועבר לאניית אוויזו עם גלגל בשם "אספדון" וחזר לצרפת על סיפונה באוגוסט 1874.

לבקשתו שובץ למשך חצי שנה בבית הספר להתעמלות של הגדוד ז'ואנוויל (סוף 1874 – התחלת 1875). באביב 1875 נשלח לשרת על פרגטה מחופת שריון "קורון" (Couronne) ב-1877 בעת חנייה בטורקיה פגש לוטי את הטיג'ה, צעירה צ'רקסית שתקנית ובעלת עיניים ירוקות, שהשתייכה להרמון של פקיד בכיר בממשל העות'מאני. איתה ניהל לוטי פרשת אהבים דרמטית. כשעזב את טורקיה, הטיג'ה ייצרה עבורו טבעת מתוך תכשיטיה. על בסיס יומנו ב-1879 כתב לוטי, תוך שינויי פרטים, את "אזיאדה", רומן אהבה עצוב שהסתיים במות זוג המאהבים. מאוחר יותר, כשחזר לקונסטנטינופול, חיפש לוטי את מאהבתו וגילה שהיא מתה מנפש שבורה ועקב נידויה בעקבות בגידתה. ב-1892 לוטי כתב על כך בספרו Fantôme d'Orient (רוח רפאים ממזרח) ב-1881 הוא קודם כסגן של הצי ופרסם את הרומן הראשון שלו "הרומן של ספאחי" תחת שם העט "פייר לוטי". הספר תיאר בנימה מלנכולית את הרפתקאותיו של חייל בסנגל. בהמשך ב-1882 פרסם לוטי קובץ של ארבעה סיפורים קצרים, שלושה נובלות וספר מסע, כשהכותרת הייתה Fleurs d'ennui (פרחי שעמום) בין 1 באפריל 1880 ל-25 בפברואר 1881 הפליג לוטי על אוניית "פרידלנד" בים האדריאטי וכתב רומן אוטוביוגרפי בבשם "פסקלה איוואנוביץ' ודפים אחרים ממונטנגרו". ב-1883 פרסם את הרומן "Mon frère Yves" (אחי איב) שבו תיאר את חייו ברוספורדן בחבל ברטאן, שם התארח כמה פעמים אצל ידיד, פייר לה קור. השתתף במסע הצבאי בטונקין על סיפון הקורבטה מחופת השריון "אטאלאנט". תיאר שעה בשעה את סיפור כיבושה של העיר הואה בספר "Trois Journées de guerre en Annam" שפורסם בעיתון לה פיגרו. הוצא מהשירות הצבאי על ידי הממשל ז'ול פרי שנזף בו על כך שהוקיע את האכזריות והאלימות שבהן נהגו החיילים בצרפתים. ב-28 באפריל עלה הסופר על האונייץ הקו האוקיינית "שאטו איקם" Château-Yquem בכיוון איי פסקדורס ועזב אותם ב-5 ביולי.

ב-1885 עלה לוטי על סיפון הקורבטה מחופת השריון "לה טריונפאנט" במסגרת הפלגה בפיקודו של האדמירל קורבה. ב-7 בדצמבר 1885 "לה טריונפאנט" שבה לצרפת ומתפרקת מנשקה בנמל טולון. לוטי נוכח בסוף המסע הצבאי לסין אחר כך שוהה ביפן, שם קיבלה השראה לכתיבת ספרו "Madame Chrysanthème" (מאדאם חרצית). ב-1886 פרסם את הספר שהביא לו ההצלחה הגדולה השנייה – Pêcheur d'Islande (הדייג מאיסלנד). פעמיים ב-1892 וב-1898 אחרי פסק זמן שבו שירת ביבשה בפרפקטורה הימית של רושפור, פיקד הסגן ז'וליין ויו על קנוניירה בשם ז'אוולו ששעגנה בין בידסואה לאנדה ורכש אדמה באנדה. חבל הבסקים הצרפתי כבש את ליבו והוא הקדיש לו את הרומן "רמונצ'ו".

באפריל 1898 התמנה לקפטן של קורבטה אולם יחד עם עוד עשרים קצינים בכירים, ביניהם פייר סבורניאן דה בראזה אולץ לפרוש פרישה מוקדמת. ערעורו על החלטה זו התקבל במועצת המדינה ופרישתו בוטלה. על האונייה "לה רדוטאבל" (Le Redoutable) יצא לשליחות לפרס ולהודו מטעם משרד החוץ ולבסוף השתתף בקפטן האונייה במלחמת הבוקסרים בסין. שהה שוב ביפן, אחר כך בהודו-סין כשביקר באתר אנגקור בקמבודיה.

התהילה

בגיל 41 ב־21 במאי 1891 נבחר פייר לוטי באקדמיה הצרפתית במושב 13 במקומו של אוקטאב פייה המנוח. זכה ב-18 קולות מתוך 35 מול יריבו, אמיל זולה. ^[13] הטקס הרשמי לקבלתו לאקדמיה התקיים ב-7 באפריל כשאת נאום הברכה נאם אלפרד מזייר. יישוב הולדתו רושפור התגאה מאוד בבחירתו למרות הסתייגויות פה ושם. ספריו נקראו בהתלהבות על ידי הנערות והן נהגו לענוד עדיליון בצורת לב עם שמו של הסופר. הספר "הדייג מאיסלנד" ריגש אותן עד דמעות. לעומת זאת האמהות לא הרשו לבנותיהן לקרוא את הספרים "אחי איב" ואת "Matelot" (מלח) שלא נחשבו הולמים.

שלהי חייו

ביתו של לוטי באנדה, (rue des Pêcheurs).(רחוב הדייגים)

בין 1900–1902 הוצא לגמלאות ואחר כך הוחזר לשירות בחיל הים (אחרי שפנה למועצת המדינה של צרפת) ונשלח לאסיה מטעם החיל. בהזדמנות זו, אחרי שהשתתף בדיכוי העקוב בדם של מרד הבוקסרים בסין כתב את Les Derniers Jours de Pékin ("ימיה האחרונים של פקין") (1902) ואת L’Inde sans les Anglais "הודו ללא אנגלים" (1903). החל מ-1903 שהה למשך 20 חודשים בקונסטנטינופול, בעיניו "עיר יחידה בעולם" וכתב את ספרו Vers Ispahan (אל אספהאן)

ב-1903–1905 פיקד לוטי על הסיירת-טרפדת "ווטור" שעגנה בקונסטנטינופול. יחד איתו שירת הסגן קלוד פארר. בשובו משם ב-1906 כתב לוטי רומן על ההרמונים הטורקיים – Les Désenchantées (המאוכזבות). כרגיל בהרבה מספריו, היצירה התבססה על מפגש אמיתי של המחבר עם שלוש נשים מקומיות. לימים, אחרי מותו של לוטי, נתגלה שאחת מהן הייתה למעשה עיתונאית ופמיניסטית צרפתייה^[14]

ב-26 באוגוסט 1906 קודם לוטי לדרגת מפקד אונייה וביצע משימה נוספת במצרים בנובמבר 1909 ביקש לצאת לגמלאות וב-14 בינואר 1910 פרש מהצי, אחרי 40 שנות שירות, מתוכן 20 שנה בים.^[15][16]

ב-1910 שהה שוב בקונסטנטינופול. תמך בהצלחה במועמדותו של ההיסטוריון לואי דושן לאקדמיה הצרפתית. ב-1913 חזר לקונסנטינופול וקם נגד התפרקות האימפריה העות'מאנית שהייתה מטרת חלק מהמעצמות המערביות ופרסם את "La Turquie agonisante" ("טורקיה גוססת"). שיתף פעולה במגזין "La Bonne Chanson, Revue du foyer, littéraire et musicale" ("הזמר הטוב, כתב עת הבית לספרות ולמוזיקה") בעריכתו של תאודור בוטרל.

ב-1914 כשמלאו לו 64 ופרצה מלחמת העולם הראשונה ביקש להתגייס אך חיל הים דחה את בקשתו. לעומת זאת התקבל בצבא היבשה עם דרגת קולונל. שובץ במטה המושל של פריז, הגנרל ז'וזף גליאני אחר כך במטות קבוצת הארמיות של המרכז ושל קבוצת הארמיות של מזרח. נשלח כיועץ במטה הכללי של הצבא האיטלקי שנלחם בצבא האוסטרו-הונגרי. ב-31 במאי 1918 שוחרר מהשירות הצבאי מסיבות בריאות.

ב-1921 לקה באירוע מוחי ונפגע בשיתוק בחצי גוף. נפטר בגיל 73 ב-10 ביוני 1923 באנדה. אחרי טקס לווייה לאומי נקבר בגן של "בית הסבתות" בסן-פייר ד'אולרון.

הנצחה

• 3 באוקטובר 2006 – בית המשפחה הישן על יד מקום קבורתו באי אולרון הוכרז מונומנט היסטורי שנועד לשימור, בהחלטה של הוועדה האזורית למורשת ולאתרים.

פייר לוטי אצלו בפגודה, צילום מאת דורנאק

• קטעים מיומנו שערך עוד בחייו בשיתוף פעולה עם בנו, סמואל, פורסמו אחרי מותו, ב-1923, בכותרת "Un jeune officier pauvre (קצין צעיר ועני). אותה הוצאה לאור, קלמן-לוי, הוציאה לאור ב-1925 וב-1929 שני כרכים נוספים מ"היומן האינטימי" שנכתבו ב-1878–1881 וב-1882–1885, גם כן בעריכת בנו.

חייו האישיים

אהבות נוספות ונישואים

פייר לוטי עם חברו, פייר לה קור, נתן השראה לגיבור הספר "אחי איב" ו"מאדאם חרצית", אוסף המוזיאון פייר לוטי ברושפור

בגיל 35, מיד עם הגעתו ב-9 ביולי 1885 לנגסאקי התחתן לוטי בחוזה זמני שניתן היה לחידוש עם אוקאנה סאן, צעירה יפנית בת 18 שהוטבלה בשם "קיקו סאן" – "מאדאם חרצית" ^[17] כעבור חודש ב-12 באוגוסט עזב לוטי את נגסאקי. נישואים אלה שקיבלו את הסכמת הורי הכלה, סודרו על ידי סוכן ונרשמו במשטרה המקומית. אחרי סיומם כעבור חודש יכלה הצעירה להתחתן עם יפני. זה היה מנהג די שכיח ביפן ונחשב להווייה עבור המבקרים הזרים, בלי התחשבות ברגשות הצעירות המעורבות. בספרו בעל האופי האוטוביוגרפי "מאדאם חרצית" הגיבור בחר צעירה בעלת עור "צהוב" במיוחד ותיאר אותה כמו "חפץ אקזוטי":"היא קישוטית מאוד, לקחתי אותה כד להשתעשע", היא כמו "בובה על במדף ושום דבר אחר".^[18] ב-21 באוקטובר 1886 התחתן לוטי עם ז'אן-אמלי-בלאנש פראן דה פרייר Franc de Ferrière)‏ (1859–1940)), בת למשפחת נכבדים מבורדו. ב-1887 היא ילדה עובר מת ולקתה במחלת חום שפגעה בשמיעתה. ב-17 במרץ 1889 היא ילדה את בנו החוקי היחיד של לוטי – סמואל לוטי-ויו בשובו ממסעותיו חזר לוטי מדי פעם לביתו ברושפור.

"משפחה שנייה" בחבל הבסקים

רמונצ'ו המבריח, תחריט מאת ז'.ס. וטינר.

ב-1894 פגש לוטי באנדה את חואנה חוספה קרוס גאינסה (Cruz Gainza) (1949–1867) המכונה "קרוסיטה", צעירה ממוצא בסקי שהפכה לפלגשו. ^[19] הוא שכר אז באנדה את וילת בכר אצ'אה, הקרויה "הבית הבודד" בה קרוסיטה לא התגוררה בסוף מכיוון שלוטי, בהתאם ל"חוזה" ביניהם, הביא אותה לרושפור ומצא לה שם בית אחר באחד מפרברי העיירה. מ"קרוסיטה" נולדו ללוטי ארבעה בנים מחוץ לנישואים:

• רֶמון (יוני 1895 – 1926) המכונה "רמונצ'ו", שהתחתן ב-1921 עם דניז-מרי-זליה בולו (1902–1906). בן זה כנראה נתן השראה לרומן "רמונצ'ו" שכתב אביו
• אלפונס-לוסיין (1897–1975) המכונה "אדמונד" ("אֶדמון) או "אדואר", שהתחתן ב-1924 עם ז'אן ז'ורז'ט בארץ (Barets) שילדה ללוטי שתי נכדות
• שארל-פרנאן, הקרוי "לאו" (1900–1901) שמת בינקותו
• אנדרה – שנולד מת ב-1920, כשלוטי היה בן שבעים.

ב-1920 ערך לוטי מסע לארץ ישראל, שעליו דיווח החל מ-1894–1895 בטרילוגיה המורכבת משלושה טקסטים: Le désert (המדבר), Jérusalem (ירושלים) ו-La Galilée (הגליל).^[20] ב-1896 נפטרה אמו. ב-1899 רכש הסופר את בית המשפחה באי אולרון שאותו כינה"בית הסבתות" (la maison des Aïeules). זו הייתה וילה שנבנתה ב-1739 והוא ראה בה זיכרון ילדות וגם סמל לעבר הפרוטסטנטי של המשפחה, לרבות לרדיפות שכמה מבניה סבלו בגלל שייכותם ההוגנוטית.^[21] בית זה היה גם תאפורה למחזה שלו "ז'ול רנודן" שהוצג ב-1899 בתיאטרון אנטואן בפריז.

ספרים

דיוקן תחריט מאת אוז'ן אבו

קריקטורה של פייר לוטי, שפורסמה על ידי הצייר ז'אן בטיסט גוט במגזין הבריטי ואניטי פייר ב-6 ביוני 1895. הסופר מוצג במדי חבר האקדמיה הצרפתית.

• 1879: Aziyadé (אורכב 01.07.2007 בארכיון Wayback Machine)
• 1880: Rarahu
• 1881: Le Roman d'un spahi
• 1882: Le Mariage de Loti (Rarahu). Fleurs d'ennui. Pasquali Ivanovitch
• 1883: Mon frère Yves
• 1884: Les Trois Dames de la Kasbah
• 1886: Pêcheur d'Islande
• 1887: Madame Chrysanthème; Propos d'exil
• 1889: Japoneries d'automne
• 1890: Au Maroc ו-Le Roman d'un enfant (אורכב 15.05.2007 בארכיון Wayback Machine)
• 1891: Le Livre de la pitié et de la mort
• 1892: Fantôme d'Orient
• 1893: L'Exilée ו-Le Matelot
• 1894: Le Désert, Jérusalem ו-La Galilée
• 1897: Ramuntcho, ו-Figures et choses qui passaient
• 1898: Judith Renaudin
• 1899: Reflets sur la sombre route
• 1902: Les Derniers Jours de Pékin
• 1903: L'Inde (sans les Anglais)
• 1904: Vers Ispahan
• 1905: La Troisième Jeunesse de Madame Prune
• 1906: Les Désenchantées.
• 1909: La Mort de Philæ
• 1910: Le Château de la Belle au Bois dormant
• 1912: Un Pèlerin d'Angkor
• 1913: Turquie agonisante
• 1916: La Hyène enragée
• 1917: Quelques aspects du vertige mondial
• 1918: L'Horreur allemande et Les Massacres d'Arménie
• 1919: Prime jeunesse (אורכב 14.09.2008 בארכיון Wayback Machine)
• 1920: La Mort de notre chère France en Orient.
• 1921: Suprêmes visions d'Orient
• 1923: Un jeune officier pauvre
• 1924: Lettres à Juliette Adam
• 1925: Journal intime (1878-1881), חלק ראשון
• 1929: Journal intime (1882-1885), חלק שני ו-Correspondance inédite (1865-1904)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פייר לוטי בוויקישיתוף

• פייר לוטי, ברשת החברתית Goodreads

• מכתביו של פייר לוטי בפרויקט בן יהודה

• כתבי פייר לוטי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פייר לוטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)