הדרכה פסיכו-חינוכית

הדרכה פסיכו-חינוכית, פסיכו-חינוך או הדרכה פסיכולוגית (באנגלית: Psychoeducation) היא התערבות טיפולית במהלכה המטפל מסביר את מנגנוני החולי, ומדריך את המטופל כיצד להתמודד עם קשיים שהחולי יוצר. השיטה מבוססת ראיות מדעיות (Evidence-based), אשר הראו כי ביכולתה לגרום להטבה בתהליך הטיפולי^[1], אף אם ההדרכה מבוצעת באופן קצר^[2].

ניתן לשלב הדרכה פסיכו-חינוכית בטיפול בהפרעות כמו: סכיזופרניה^[3], דיכאון קליני^[4][5], הפרעות חרדה^[2], הפרעות אכילה^[6][7], דו קוטביות^[8], הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD)^[9], והפרעת אישיות גבולית^[10][11] ואנטיסוציאלית^[12]. השימוש בהתערבות זו אינה מוגבלת לתחום ההפרעות הנפשיות, ותיתכן הטבה גם בהיבטים מסוימים של מחלות אורגניות.

הדרכה פסיכו-חינוכית מציעה למטופלים בסביבה אמפתית ותומכת כלים המסייעים להבעה ולתקשורת, לצד דרכים לפתרון בעיות הנובעות מההפרעה. ההדרכה אינה מיועדת רק למטופל, ולרוב כוללת גם מתן מידע רלוונטי למשפחת המטופל. המידע המסופק מיועד לעזור למשפחה לדעת כיצד להגיב בצורה טובה יותר למצב המטופל, ולהבין אותו.

יותר מ-30 מחקרים מספקים עדויות הממחישות כי התערבות זו משפרת את הרווחה (well-being) המשפחתית של המטופל, מפחיתה את שיעור ההישנות (חזרת המחלה), ומאיצה החלמה מהמחלה^[3].

היסטוריה

ג'ון אי דונלי

המושג "פסיכו-חינוך" צוין בגלגולים שונים בתחילת המאה העשרים. לראשונה בגלגולו המוקדם הופיע המונח בשנת 1911, בכותרת מאמר בשם "פסיכותרפיה וחינוך מחדש" ("Psychotherapy and re-education") שכתב ג'ון א. דונלי ופורסם בכתב העת "The Journal of Abnormal Psychology"^[13]. כשלושים שנה לאחר מכן, כבר הופיע המונח בגלגול מאוחר יותר בכותרת ספר בשם "הקליניקה הפסיכו-חינוכית" ("The psychoeducational clinic") אותו כתב בריאן א. טומלינסון בשנת 1941 בצרפתית. עם זאת, המופע הראשון של המונח פסיכו-חינוך הוא בתזה "La stabilité du comportement" שפורסמה ב-1962.^{[דרוש מקור]}

הפופולריות והפיתוח של המונח פסיכו-חינוך לצורתו הנוכחית מיוחסת באופן נרחב לחוקרת האמריקאית Carol M. Anderson בשנת 1980 אשר ביססה את השיטה בהקשר של טיפול בסכיזופרניה^[14]. מחקרה התרכז בחינוך קרובי משפחה לגבי הסימפטומים כמו גם לגבי התהליך המחלתי של הסכיזופרניה. בנוסף, מחקרה התמקד בניהול מתחים ובשיפור רווחת בני המשפחה בינם לבין עצמם, בהתמודדותם עם הסכיזופרניה של קרוב משפחתם.

סיכונים אפשריים ותופעות לוואי

לעיתים קרובות לחולים עם מחלה חריפה (אקוטית) קיימות הפרעות בחשיבה ובתפיסה. בשלבים אלו יש להיזהר שלא להציף את החולה במידע רב מדי, אשר עלול לבלבלו. בנוסף, הידע המפורט על המצב הבריאותי, על אפשרויות הטיפול, על סיכויי ההחלמה ובאופן כללי על תהליך המחלה, עלול להלחיץ את החולה ואת משפחתו אם מתבצע בצורה שאינה מותאמת.

ראו גם

• טיפול משפחתי
• פסיכותרפיה קבוצתית
• טיפול קוגניטיבי-התנהגותי