Loading AI tools
בירת צרפת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פריז או פריס[1] (בצרפתית: Paris, ⓘⒾ,"פַּארִי") היא בירת צרפת ובירת חבל איל־דה־פראנס. היא שוכנת בעיקול נהר סן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש הנהרות מארן וסן במעלה הזרם, ובין הנהרות אואז וסן במורד הזרם.
| |||||||
 | |||||||
| בכיוון השעון מלמעלה: מרכז העסקים לה דפאנס, שער הניצחון בשדרת שאנז אליזה, ארמון ורסאי, גשר פון דז אר על רקע איל דה לה סיטה, מגדל אייפל | |||||||
| מדינה |
 צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חבל |
 איל-דה-פראנס | ||||||
| מחוז | פריז (מחוז עצמאי) | ||||||
| ראש העיר | ראש עיריית פריז, אן אידלגו | ||||||
| רשות מחוקקת |
מועצת פריז  | ||||||
| שפה רשמית |
צרפתית | ||||||
| תאריך ייסוד | המאה ה-3 לפנה"ס | ||||||
| על שם |
פריזיאים | ||||||
| שטח | 105.4 קמ"ר | ||||||
| גובה | 28 מטרים | ||||||
| ‑ הנקודה הגבוהה |
הנקודה הגבוהה ביותר בפריז | ||||||
| אוכלוסייה | | ||||||
| ‑ בעיר | 2,145,906 (1 בינואר 2020) | ||||||
| ‑ במטרופולין | 12,161,542 (2009) | ||||||
| ‑ צפיפות | 20,696 נפש לקמ"ר (2008) | ||||||
| קואורדינטות | 48°52′N 2°19′E | ||||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||||
| https://www.paris.fr/ | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
| |||||||
  | |||||||
פריז היא העיר הגדולה בצרפת, וכבר מהמאה העשירית היא אחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים של אירופה. כיום היא מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת, ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[2] היא משמשת נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצאה של התפתחות לאורך ההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
בשנת 2007 עמדה אוכלוסיית פריז על 2,193,030 תושבים על פי אומדן של המכון הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, ובאזור המטרופולין של פריז רבתי התגוררו 12,067,000 תושבים. ב-1 בינואר 2023 הייתה אוכלוסיית העיר המוערכת רשמית 12,271,794 תושבים, כ-19% מאוכלוסיית צרפת.[3] זהו האזור המטרופוליני ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, לצד לונדון ומוסקבה. שטח העיר, ללא יער בולון ויער ונסן, הוא 86.93 קילומטר רבוע.
בעיר שוכנים מטות הארגונים אונסק"ו, ה-OECD ועוד ארגונים בינלאומיים רבים.
ב-2008 נוצרה לפריז סיומת האינטרנט .paris, והיא הפכה נגישה לציבור הרחב בשנת 2014.
פריז מבוטאת בצרפתית פארי (במלרע). מקור השם בשבט הגאלי של הפריזיאים (Parisii) שהתגורר במקום לפני הכיבוש הרומי. תחת הכיבוש הרומי נקראה העיר לוטטיה, או בשמה המלא לוטסטיה פאריסיורום (Lutetia Parisiorum), אך בשלהי העידן הרומי קיבלה את שמה הנוכחי. בסלנג הפריזאי מכונה העיר מאז ראשית המאה ה-20 פנאם (Paname).[4] כינוי נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (la Ville Lumière), בין השאר בשל השימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת־רחוב. בעברית ספרותית העיר נקראת פַּרִישׂ או פַּארִישׂ[5].
על סמל העיר של פריז מופיעה ספינה בים סוער ותחתיה המוטו של העיר הכתוב בלטינית, FLVCTVAT NEC MERGITVR, שפירושו: "מיטלטלת אך אינה טובעת". מקור הסמל והמוטו באיגוד הספנים של נהר הסן, והוא משמש סמלה של העיר מאז ימי הביניים.
עדויות מצביעות על קיומו של מקום יישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפני הספירה הנוצרית. שרידי תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), נמצאו בגדה השמאלית, בסביבות הרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כל התקופה הנאוליתית.[6]
ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי־רומאי. ידוע בוודאות כי שבט קלטי־גרמאני בשם פריזי ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. קיסר הקים על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומית לוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטת לוגדונום (כיום אזור ליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה ("אי העיר"), על איל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזור נאנטר (Nanterre).[7] העיר הגאלו־רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בו ארמונות, פורום, מקדשים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאית אוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ובתיה נבנו מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.
בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת שריג בעל ציר אנכי (Cardo Maximus) שמקביל בערך לרחוב סן ז'אק כיום, וציר אופקי (Decumani) המקביל בקרוב לרחובות סן ז'רמן ורחוב דז־אקול של ימינו. "נקודת האפס", ה"גרומה" (Groma), של השריג העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום-מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט־ז'נבייב.
על פי המסורת קידש הבישוף סן דני, שהפך למרטיר בשנת 250 לספירה, את העיר לנצרות. נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל־מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה. בתקופה זו חזרה העיר להיקרא פריז, על שם בני שבט הפריזי שהקימו אותה.[8]
במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו של אטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית־רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשם ז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית.
כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לאחת מהערים שאליהן הוא נהג לנדוד עם חצר מלכותו.[9] במאה השישית, כנסיית סן־ז'רווה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה.[10] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה קטנה בהרבה.
הוויקינגים, בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת 845. בין השנים 886-885 הם הטילו על העיר מצור, ופלישותיהם נמשכו עד תחילת המאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר־סור־אפט (Saint Clair-sur-Epte) בשנת 911 בין שארל התם לרולו מנורמנדי, מנהיג הוויקינגים.[11]
בית קאפה, שמלך החל משנת 987, העדיף את אורליאן על פני פריז, שהיו שתי הערים הגדולות שבבעלותם. איג קאפה, רוזן פריז ואבי שושלת בית קאפה, מיעט לבקר בפריז, אף על פי שהחזיק בארמון באיל דה לה סיטה. יורשו, רובר השני ("החסיד"), שהה בעיר לעיתים תכופות יותר. במאה האחת־עשרה הפכה פריז למרכז חשוב להשכלה וללימודי דת. הכס המלכותי קיבע יותר ויותר את מושבו בעיר, שהפכה לבירת הממלכה החל מימיו של לואי השישי (1108-1137), וביתר שאת תחת פיליפ אוגוסט (1180-1223).
לאחר 1190 הקיף פיליפ אוגוסט את שתי גדותיה של פריז בחומה, כשבגדה הימנית נבנה הלובר כמצודה המערבית. בנוסף, בשנת 1200 הקים פיליפ אוגוסט ברובע הלטיני את אוניברסיטת פריז, שהביאה לעיר מבקרים מכל רחבי אירופה. בתקופתו התפתחה בעיר חלוקת פעילות שמאפיינת אותה עד היום: באיל דה לה סיטה הוקמו מוסדות ממשל וכנסייה, הגדה השמאלית הפכה למרכז השכלה ולמידה עם האוניברסיטה והקולז', והגדה הימנית התפתחה כמרכז מסחרי.
המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט־אוֹנוֹרֵה, הבדים הגיעו מהצפון דרך רחוב סן דני ודגי הים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּוּאַסוֹנְיֶיה. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר: לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת 1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותר לה אל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.
פריז הייתה מקום הולדתה של האדריכלות הגותית. הכנסייה הגותית הראשונה שנבנתה הייתה בזיליקת סן־דני, שחודשה בסגנון גותי מוקדם בשנים 1136–1144 בידי אב המנזר סוגריוס, שהיה עוצר הכתר ויועץ קרוב למלכי צרפת. בשנת 1163, הבישוף מוריס דה סילי החל בבניית קתדרלת נוטרדאם הגותית באיל דה לה סיטה. מפעל גדול זה הושלם רק ב-1345. בשנות ה-40 של המאה ה-13 נולד תת־הסגנון הגותי Rayonnant בכנסיות סן דני, סנט שאפל ונוטרדאם דה פארי.
הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.
בשנת 1257 הוקמה הסורבון, שאחד מאנשי הרוח הראשונים שפעלו בה היה תומאס אקווינס.
בסביבות שנת 1328 מנתה אוכלוסיית פריז כ-200,000 תושבים, והייתה לעיר המאוכלסת ביותר באירופה.[12][13] ואולם, ב-1348, המגפה השחורה רוקנה את העיר מחלק גדול מאוכלוסייתה. במאה ה-14 הקיף שארל החמישי (1371-1380) בחומה את אזור הרובע השלישי והרביעי של ימינו, והרחיב את גבולות העיר לעבר הפון רויאל ושער סן דני.
מורת הרוח הציבורית במהלך מלחמת מאה השנים הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרובוסט של פריז (Prévôt) אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר 1358. אלו סימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.[14] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹטֶל סָן פּוֹל, ולאחר מכן באוטל דֶה טוּרנֶל, מהם קל היה לחמוק בעתות מצוקה. בשנת 1407 (בעקבות רציחתו של לואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד 1420. לאחר שהעיר נתפסה בידי דוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.
פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת 1429 הביאה ז'אן ד'ארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר. שארל השביעי ובנו, לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעיתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשר שארל השביעי חזר אליה בשנת 1437. ואולם, אף ששימשה עיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים 1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצע המאה ה-15, אך העיר סבלה מהיעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.
עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזור עמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. רגולציה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת 1500, אגב בניית גשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנון לואי השנים עשר.[15]
בשנת 1528, פרנסואה הראשון קבע רשמית את מגוריו באזור פריז. המהלך השפיע על הצמיחה האינטלקטואלית: ללימודים האוניברסיטאיים (תאולוגיה והאמנויות החופשיות) נוספו לימודים מודרניים, שעסקו במדעי הרוח ובמדעים המדויקים ורוכזו בקולז' דה פראנס, וזכו לתמיכת המלך. תחת מלכותו של פרנסואה הגיעה אוכלוסיית פריז ל-280,000 איש והפכה לעיר הגדולה ביותר במערב אירופה ובעולם הנוצרי.[16]
ב-28 באוגוסט 1572, תחת מלכותו של שארל התשיעי, התחולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.[17] הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגד אנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des Barricades) בשנת 1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.[18] לאחר הירצחו של אנרי השלישי הפך אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, למלך אנרי הרביעי. למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו העיר את דלתותיה רק בשנת 1594, לאחר שהמיר את דתו.
"יום המתרסים" בשנת 1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.[19] על אף ששיעור התמותה בעת הלידה היה גדול, מנתה אוכלוסיית העיר 400,000 איש, הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.[20]
בשנת 1677 בחר המלך לואי הארבעה עשר את ורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה. ז'אן־בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז-ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה.[21]
מעבר הכס המלכותי לוורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונות עידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (Madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמן המהפכה הצרפתית.[22]
בשנת 1715 עזב העוצר פיליפ השני, דוכס אורליאן את ורסאי לטובת הפאלה רויאל שבפריז. לואי החמישה עשר הצעיר עבר להתגורר בארמון טווילרי והעביר את בית המלוכה לזמן מה אל פריז. לאחר 1722 חזר לואי החמישה-עשר לארמון ורסאי וקלקל את הפיוס השביר ששרר בינו לבין הפריזאים.[23]
העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששת הרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום, כיכר הקונקורד), בייסוד האקדמיה הצבאית (אקול מיליטר) ב-1752[24] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.[25]
ערך מורחב – המהפכה הצרפתית
בוורסאי החלה המהפכה הצרפתית בעת כינוס אספת המעמדות (États Généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני 1789. ואולם, הפריזאים שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופיית הנאורות. הם הונעו גם מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר למעלה ממאה קודם לכן, וכך נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.[26] כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי קיבל האסטרונום ז'אן סילוואן באיי את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז, באוטל דה ויל. בערב 5 באוקטובר הגיעו ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, לוורסאי. בבוקר המחרת, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם את האספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, באקדמיה המלכותית לרכיבה (le Manège) של הטווילרי.[27]
בליל 9 באוגוסט 1792, השתלטה הקומונה הפריזאית המהפכנית על בניין העירייה. בזמן אירועי 10 באוגוסט 1792, כיתר ההמון את ארמון טווילרי בתמיכת הממשל העירוני החדש. המלך לואי השישה עשר והמשפחה המלכותית נכלאו במצודה "טור די טמפל". המונרכיה הצרפתית (שהושבה על כנה ב-1814) התבטלה. לאחר הבחירות של שנת 1792 התייצבו נציגי הקומונה הרדיקליים באספה הלאומית נגד הז'ירונדינים (שייצגו את הדעה המתונה יותר של בורגנות הפרובינציה), שנדחקו לשוליים ב-1793.[28]
הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. שלטון הטרור שלט בתקופת הוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו, ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.[29][30] ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינה לואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהם מארי אנטואנט, דנטון, לבואזייה, ולבסוף גם רובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי 1794).[31]
בזמן המהפכה לא התפתחה העיר רבות, ומעט אנדרטאות נבנו בה. בשנת 1800 התגוררו בפריז כ-548,000 תושבים. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון־על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטורט (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו־קלאסי.
בשנת 1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.[32] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצע המאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית של לונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.[33]
נפוליאון בונפרטה, שתפס את השלטון בשנת 1799, הוכתר כקיסר ב-2 בדצמבר 1804, בידי האפיפיור פיוס השביעי בקתדרלת נוטרדאם.[34] הוא החליט להפוך את פריז לבירת קיסרותו.
נפילת האימפריה בשנים 1814–1815 הביאה לפריז את הצבאות האנגלים והקוזאקים, שהתמקמו בשאנז אליזה. לואי השמונה עשר, שחזר מהגלות, שב לפריז, הכתיר עצמו למלך והתיישב בארמון טווילרי.
בתקופת הרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר, שארל העשירי - ובתקופת המונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבני של פריז. מעמד הפועלים, שנוצר בצרפת באותה תקופה בעקבות המהפכה התעשייתית, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר. צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיעה ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן של מגפות: מגפות כולרה בשנים 1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש.[35] ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות שאותן לא חזה השלטון: הבריקאדות של מהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו של לואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידי בלזק, הוגו ואז'ן סי.
המהפכה התעשייתית, הקיסרות השנייה ומאוחר יותר, העידן היפה, הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של מהגרים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן, הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי־ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות ניאו־קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.
במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870, מצור הוטל על פריז במשך מספר חודשים, אך למרות הקשיים לא נכנעה העיר ולא נפלה בידי הצבא הפרוסי. הפריזאים, שהתנגדו לחתימת הסכם שביתת הנשק הפרנקו־צרפתי מ-26 בינואר 1871, וכן לתוצאות הבחירות שבאו בעקבותיו וחזקו את האגף המלוכני, ששאף לשים קץ למלחמה, התמרדו ב-18 במרץ 1871, באירוע שסימן את תחילת שלטון הקומונה הפריזאית. האספה המונרכיסטית התמקמה זמנית בוורסאי, בזמן קרבות הרחוב של 22 ו-28 במאי, שכונו השבוע העקוב מדם. אלפים נהרגו, ומרכזים אדמיניסטרטיביים רבים (כולל הארכיבים העירוניים) הועלו באש. הייתה זו מלחמת האזרחים האחרונה שידעה פריז עד ימינו.[36][37]
פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו, אף שבינואר 1910 עלה נהר הסן על גדותיו וגרם לשיטפון שגרם נזקים כבדים. בזמן התקופה שזכתה לכינוי לה בל אפוק ("La Belle Époque" - העידן היפה), שינו הקמת בתי הכל־בו הגדולים והבנייה המאסיבית בברזל את פני העיר. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל־בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שני ירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי; מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרת התערוכה העולמית של פריז (1889), כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרת היריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרוורים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלי רנו מוקמו בבולון־ביאנקור ומפעל סיטרואן בפרוור סירן. נדידה זו הייתה מקורם של "הפרוורים האדומים". עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.[38]
הבל אפוק, במיוחד בשנות העשרים הסוערות, היווה את נקודת השיא בהשפעה התרבותית של פריז (מוקדיה העיקריים היו ברבעים מונפרנאס ומונמארטר), ובעיר התגוררו אמנים חשובים כפיקאסו, מאטיס, בראק ופרנאן לז'ה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון על המארן (Marne) בשנת 1914. בשנים 1918–1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין הרוסי סטרווינסקי, הציירים הספרדים פיקאסו ודאלי, הסופר האירי ג'ויס והסופר האמריקאי המינגווי. ב-14 ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו בעיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו של פיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשך מלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו של היטלר (מ-23 באוגוסט 1944) להפוך את פריז לתל חורבות לפני הכניעה הגרמנית.
בתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרוורים החלו להתרחב למכביר, עם בניית שיכונים גדולים להשכרה מסובסדת שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של רובע העסקים לה דפאנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת־קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרוורים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרוורים, סביב הכביש הטבעתי בולוואר פריפריק שסובב את פריז.
בשנת 1956 כרתה פריז ברית ערים תאומות עם רומא, כסמל לדינמיקה רחבה יותר של התפייסות ושיתוף פעולה לאחר מלחמת העולם השנייה.[39][40]
בתקופת שלטונו של גנרל דה גול, בשנים 1958 עד 1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר 1961, הפגנה למען עצמאות אלג'יריה דוכאה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 איש נטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו של מוריס פאפון.[41] החל מ-22 במרץ 1968, תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בינלאומיות של צעירים ואידיאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי תהלוכה גדולה בת 800,000 איש נאספה כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש בין כיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הצביעו הפריזאים בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.
יורשו של שארל דה גול, ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית. ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזור לה אל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת 1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז 1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסט ז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד 1995.[42] בקדנציה הראשונה של הנשיא מיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מ-31 בדצמבר 1982: החוק העניק לכל רובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידי עיריית פריז.
בשנת 1991, גדות הסן, מגשר סולי ועד גשר ינה, סווגו כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, תחת הכותרת של משלב ייחודי של נהר ועיר, עם אנדרטאות שרובן יצירות מופת אדריכליות בקנה מידה עולמי.[43]
לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.
בשנת 2001 נבחר הסוציאליסט ברטראן דלנואה לכהן כראש העיר. הוא היה לפוליטיקאי הצרפתי הבכיר הראשון שהכריז על נטייתו המינית כהומוסקסואל. במהלך כהונתו הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובת תחבורה ציבורית ומיזם "אופניים חופשיים" שאפשר לפריזאים להשתמש באופניים מושכרים במחיר מוזל ובנוחיות על ידי פיזור רב של תחנות השכרה בכל רחבי העיר. הוא ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche) או "החוף של פריז" (פארי פלאז'), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר. בנובמבר 2012 עלתה תוכנית לכבות את האורות משעה 1:00 עד 7:00 בבוקר כדי לחסוך אנרגיה, דבר שנתקל בהתנגדות מצד סוחרי העיר.
בשנת 2014 נבחרה הסוציאליסטית ילידת ספרד אן הידלגו, לכהן כראשת העיר ובכך הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של העיר שנבחרה לעמוד בראשותה. ב-2020, נבחרה לכהונה נוספת של 6 שנים.[44]
ב-13 בנובמבר 2015 נהרגו יותר מ-120 אנשים בסדרת פיגועים בעיר.[45]
ב-15 באפריל 2019 פרצה שרפה בקתדרלת נוטרדאם בעיר. בשריפה לא היו נפגעים אך נגרם נזק רב והגג נהרס כליל.[46]
|
לחצו כדי להקטין חזרה  |
| מפת רובעי פריז |
|---|
פריז שוכנת בצפון-מערב צרפת, בלב מישור האגן הפריזאי הגדול, על גדות הנהר סן, כ-375 קילומטר מזרחית משפכו לתעלת למאנש. שני איים בנהר סן מהווים את ליבה ההיסטורי של העיר: איל דה לה סיטה במערב ואיל סן לואי הקטן במזרח. משם מתפרשת פריז בצורה לא שווה, כשהאזור הצפוני, שבגדה הימנית, תופס שטח כפול כמעט מזה הדרומי, שבגדה השמאלית.
השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון-מערב לדרום-מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, שהגבוהה מביניהן היא גבעת מונמארטר (129 מטרים).
שטחה של פריז הוא 105.4 קמ"ר, כששטחה העירוני ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר. המרחק הארוך ביותר ממזרח למערב הוא 18 ק"מ, ומצפון לדרום 9.5 ק"מ.
פריז היא העיר ה-113 בגודלה מבחינת שטח מבין 36,782 ערי צרפת, דבר המסביר את צפיפות האוכלוסין הגדולה בה (ראו בהמשך). לשם השוואה, שטחה של ניו יורק הוא 786 קמ"ר, שטחה של ירושלים הוא 125 קמ"ר ושטחה של לונדון רבתי 1,572 קמ"ר.
גבעות נוספות ידועות בעיר הן:
העירייה פרסמה מדריך התנהגות למצב של הצפה. עבור כל רובע (פרט לארבעה, ראה מטה) קיימת מפה מפורטת לסיכויי הצפה של הרחובות והמרתפים (קבצים ניתנים להורדה באתר העירייה). ארבעה רבעים אינם מועדים להצפה והם ה-14, ה-17, ה-18 וה-19.
בפריז אקלים ימי (Oceanic climate): השפעת האוקיינוס מאוזנת ומתורגמת לקיצים קרירים יחסית (C° 18 בממוצע), חורפים מתונים (עם C° 6 בממוצע), עם גשם לעיתים תכופות בכל עונות השנה ושינויים במזג האוויר. הגשמים אינם נחשבים למרובים באזור זה (641 מילימטרים).
הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפריז, ב-10 בדצמבר 1879 – C° 23.9−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה C° 40.4, ב-28 ביולי 1947.
| אקלים בפריז | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 7.2 | 8.3 | 12.2 | 15.6 | 19.6 | 22.7 | 25.2 | 25.0 | 21.1 | 16.3 | 10.8 | 7.5 | |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 2.7 | 2.8 | 5.3 | 7.3 | 10.9 | 13.8 | 15.8 | 15.7 | 12.7 | 9.6 | 5.8 | 3.4 | |
| מקור: Météo-France[47] | |||||||||||||
מאז שנחקק חוק 10 ביולי 1964,[48] שארגן מחדש את האדמיניסטרציה של אזור פריז, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1968, העיר פריז היא בו זמנית מחוז וקהילה (Commune). בראש מינהל העיר עומד ראש עיר נבחר ובראש מינהל המחוז מעמידה הממשלה מושל מחוז (Préfet de Paris) וכן נציב משטרה (Préfet de police). מאז 1790 פריז היא העיר הראשית (Chef-lieu) של מחוז הסן.
בניגוד למטרופולינים צרפתיות אחרות, אין מערכת מיסוי משותפת לפריז ולפרווריה. בולטת העובדה כי שטח העיר פריז כולל את מרכז המטרופולין הפריזאית בלבד, בניגוד למטרופולינים אחרות בעולם.
למחוז העיר פריז תת־חלוקה נוספת מעבר לקומונה שמרכיבה אותו. הקומונה מחולקת ל-20 רבעים מוניציפליים שנוצרו בזמן הרחבת גבולות העיר בשנת 1860, והחליפה את החלוקה הקודמת של פריז ל-12 רבעים.
הסטטוס של פריז השתנה מספר פעמים. בין 26 במרץ ל-22 במאי 1871 היא הייתה מקום מושבו של כוח מהפכני: הקומונה הפריזאית, יחד עם המועצה שנבחרה באופן דמוקרטי, שלטו בעיר. הרפובליקה הצרפתית השלישית נוהלה בתחילה בידי שמרנים שחששו מפני ניהול דמוקרטי. אלו חוקקו את חוק 5 באפריל 1884, שהעניק את הכוח הביצועי בעיר למושל המחוז (מושל מחוז הסן) ואת כוח השיטור לנציב המשטרה. מועצת העיר, שנבחרה בבחירות מוניציפליות, מינתה בכל שנה נשיא, שתפקידו ייצוגי בעיקרו. לפריז לא היה, לפיכך, ראש עיר. תקציבה של העיר אושר ישירות על ידי המדינה.
מועצת העיר פריז כוננה על פי החוק של 31 בדצמבר 1975 (שנכנס לתוקפו לאחר הבחירות המוניציפליות של 1977). מועצה זו משמשת בו זמנית מועצת העיר ומועצת המחוז, והיא מונה 109 איש, שממנים את ראש העיר.
לוועדות הרבעים, שלראש העיר ולמועצת העיר כוח שווה בבחירת חבריהן, תפקיד מייעץ. נציב המשטרה, שמתמנה בידי המדינה, אחראי על כוחות המשטרה של העיר.
| ההתפתחות הדמוגרפית של פריז בין השנים 1801 ו-1926
| |||
| 1801 | 1851 | 1881 | 1926
|
| 547,800 | 1,053,000 | 2,240,000 | 2,871,000 |
צפיפות האוכלוסין בעיר פריז הייתה 20,806 תושבים לקמ"ר בשנת 2007. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין במנהטן היא 25,846 תושבים לקמ"ר (לפי סקר משנת 2000). פריז היא אחת הצפופות שבערי אירופה ואמריקה, וצפיפותה דומה יותר לזו של ערי המזרח הרחוק.
הרובע הצפוף בפריז הוא הרובע האחד-עשר, שצפיפות האוכלוסין בו (נכון לשנת 1999) היא 40,672 נפשות לקמ"ר, ובשכונות מסוימות בו הצפיפות מגיעה ל-100,000 נפשות לקמ"ר.
העלייה הרציפה במחירי הדיור בפריז מסבירה את התחלופה הנמשכת של האוכלוסייה הענייה והמעמד הבינוני במעמד חדש ומבוסס יותר. תהליך זה של החלפת אוכלוסיות ניכר במגלופוליסים רבים בעולם, כגון לונדון או ניו־יורק. המונח בּוֹבּוֹ - הלחם של המילים בורגני בוהמייני - מציין את המעמד העליון החדש של העיר ואת הקצנת הפערים החברתיים ברבעים שנחשבו עד לא מזמן לעממיים: הרובע העשירי, למשל, או קומונות סמוכות באזור הפרוורים, כמונטרויי או סֶן־סָן־דֶני.
אך אם בפריז דבק דימוי של "עיר של עשירים", עם שכבה חברתית מבוססת, מצבה החברתי בפועל נותר קוטבי ביותר. ההבדלים הסוציאליים באים לידי ביטוי, כבעבר, בין תושבי מערב העיר (המבוססים) לבין אלו שבמזרח. כך, הצהרת ההכנסה הממוצעת ליחידת צריכה ברובע השביעי בשנת 2001, הרובע העשיר ביותר של פריז, עמדה על 31,521 אירו, כמעט כפליים מול זו של הרובע התשעה-עשר, שעמדה על 13,759 אירו בלבד, וקרובה להכנסה בפרוור סן־סן־דני; 13,155 אירו. הרבעים השישי, השביעי, השמיני והשישה-עשר מדורגים בין עשר הקומונות בעלות ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר, לעומת הרבעים העשירי, השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים, שמשובצים גבוה ברשימת הקומונות העניות באזור איל־דה־פראנס.[49]
לעוני בפריז נוכחות בולטת: 12% מהמשפחות הפריזאיות, כ-210,000 איש, חיים מתחת לסף העוני, שעומד על 670 אירו לאדם לחודש, כפי שנקבע על ידי המכון הלאומי לסטטיסטיקה (INSEE).
ניתן להיווכח, כמו כן, בתהליך גטואיזציה אתנית וחברתית של מספר רבעים. למעשה, ההרכב החברתי של מספר רבעים עניים במזרח העיר (כמו הרבעים ה-18 וה-19) זהה להרכב הפרוורים הסמוכים להם, המהווים מעין הארכה שלהם; באופן דומה, הרובע השישה-עשר ממשיך בפרוורים האמידים שממערב לו. ברבעים השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים מרוכזים כ-40% מעניי העיר.
בלמעלה ממחצית הדירות בפריז אין יותר משני חדרים (58.1% מהדירות, על-פי נתונים משנת 1999).[50] עובדה זו מסבירה חלקית את המספר הגבוה של רווקים ומשפחות שאין בהן ילדים שמאפיינים את העיר. שטח הדירות הקטן ומחירן הגבוה מקשים על רכישתן, ומשפחות רבות מעדיפות בשל כך לגור בפרוורים. זאת משום שיופיים של כמה מהרבעים אינו מצליח לפצות על חוסר הנוחות שבמגורים בהם: הלחץ, הצפיפות, זיהום האוויר, הלכלוך ברחובות, חוסר הביטחון ויוקר המחיה.
המגורים הציבוריים המוגנים (Logement Social) תופסים מעט יותר מ-17% מנפח הבנייה העירונית אך כמות זו מפוזרת בצורה לא שוויונית בעיר: בעשרת הרבעים הראשונים שבמרכז פריז, רק 6% מהמבנים שייכים למגורים ציבוריים של העיר, שהם 23% מסך הדיור הציבורי בה. ברבעים ה-13, ה-19 וה-20 היו 96,000 יחידות בשנת 1999, כלומר, 47% מהמגורים הציבוריים מרוכזים בשלושה רבעים בלבד. אם מצרפים אליהם את הרבעים ה-12, ה-14, ה-15 וה-18 נוכחים לדעת ש-81% מהדיור המוגן מרוכז בפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית של פריז.[51]
פריז ממוקמת במקום התשיעי במדד הערים היקרות בעולם,[52] ביחס למגורי היוקרה שבה: 12,600 אירו למ"ר בשנת 2007 (לעומת 36,800 אירו בלונדון, היקרה ביותר).[53]
כפי שנקבע בחוק הצרפתי, מפקדי האוכלוסין הצרפתיים אינם מעלים כל שאלה הנוגעת להשתייכות האתנית או הדתית של התושבים. עם זאת, הם אוספים מידע על מדינות המוצא, ודי בנתונים אלה כדי לקבוע שאזור המטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינה אתנית: ממפקד האוכלוסין של שנת 1999 עולה ש-19.4% מהאוכלוסייה הכללית נולדו מחוץ לשטחי צרפת שבאירופה.[54] על פי אותו מפקד, 4.2% מאוכלוסיית המטרופולין הפריזאית הייתה על טהרת מהגרים שמקרוב באו (כלומר, הגיעו לצרפת בין המפקד של 1990 לזה של 1999), והיו ברובם מסין או מאפריקה[55]
גל ההגירה הבינלאומי הראשון אל פריז התרחש בשנות השמונים של המאה ה-19, עם איכרים שנמלטו מגרמניה בעקבות המשבר החקלאי שם. גלי הגירה נוספים רבים באו בעקבותיהם ללא הפסקה עד ימינו: איטלקים ויהודים ממרכז אירופה הגיעו במשך המאה ה-19, רוסים הגרו לאחר מהפכת אוקטובר, תושבי הקולוניות הגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, פולנים הגיעו בין מלחמות העולם, ספרדים, פורטוגזים וצפון אפריקאים משנות החמישים של המאה ה-20 ועד שנות השבעים, יהודים ספרדים לאחר שמדינות צפון אפריקה קיבלו עצמאות, אפריקאים ואסייתים אחריהם.[56]
פיזור המהגרים ברחבי העיר מגוון ומתפקד על פי ההשתייכות הקהילתית: ברבעים ה-18 וה-19 מרוכז חלק גדול ממהגרי אזור דרום הסהרה שבאפריקה, בעיקר בשכונה שאטו־רוז', בעוד שבבלוויל נמצא ריכוז חשוב של מהגרים שמוצאם מאסיה. ברובע ה-13 נמצאת השכונה האסיאתית של פריז, שהיא הצ'יינהטאון החשוב ביותר באירופה.[57]
מוסדות הלימוד בפריז מהווים את "האקדמיה של פריז".
במהלך שנת הלימודים האקדמית 2005–2006, כ-263,812 תלמידים למדו במגזר הציבורי, מתוכם 135,570 תלמידי בתי־ספר יסודיים ו-128,242 תלמידי תיכון, לצד 138,527 תלמידים במגזר הפרטי. בפריז מוסדות המסווגים כאזור חינוך מועדף (Zone d'éducation prioritaire) או רשת חינוך מועדפת (réseau d’éducation prioritaire) : 214 בתי ספר ו-32 קולז'ים (בהם לעיתים רק תלמיד אחד מתוך חמישה הוא פריזאי) נכללים בסיווג זה.[58]
בשנת 2007 היו בעיר כולה 881 מוסדות לימוד ציבוריים, מהם 323 בתי־ספר לגילאי 5–7, 334 בתי־ספר יסודיים, שישה מוסדות מיוחדים (בתי ספר בבתי־חולים), 110 חטיבות ביניים, 72 תיכונים כלליים וטכנולוגיים, 34 תיכונים מקצועיים ושני תיכונים ציבוריים ניסיוניים. בנוסף להם ישנם 256 מוסדות חינוך פרטיים תחת חוזה: 110 בתי ספר לגילאי 5–7, בית־ספר מיוחד אחד, 67 חטיבות ביניים, 73 תיכונים כלליים וטכנולוגיים וחמישה תיכונים פרטיים מקצועיים תחת חוזה.
בחינוך העל־יסודי, בתי הספר "לואי־לה־גראן", "אנרי הרביעי" ו"התיכון הבינלאומי של סן־ז'רמן־און־ליי" הם בעלי שיעור קומה לאומי ואף בינלאומי.
החינוך הגבוה כלל בשנת 2004 כ-60,000 סטודנטים בערך באזור איל־דה־פראנס, שמהווים כרבע מסך הסטודנטים בצרפת כולה.[59] מתוכם, כמחצית לומדים בפריז עצמה.[60]
מאז שנות התשעים של המאה העשרים ישנו ניסיון לבזר את הלימודים בצרפת, שבא לידי ביטוי בהעברת האקול נסיונל ד'אדמיניסטרסיון (ENA) לשטרסבורג ופיצול האקול נורמל סופרייר לסניף נוסף בליון. ואולם, מרבית המוסדות הלאומיים היוקרתיים ביותר נמצאים עדיין באזור פריז.
מאז המאה ה-12, פריז היא אחת המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של אירופה, בעיקר בתחומי התאולוגיה והפילוסופיה. מקובל לראות באופן סמלי בשנת 1200 את תאריך ייסודה של אוניברסיטת פריז, כאשר פיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד (גילדת) המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי, והציב אותם כך תחת המשפט הכנסייתי. הקולז'ים, מקום מגורי המורים והתלמידים, שהפכו גם לאזור ההוראה המרכזי, אורגנו בפקולטות. ייסוד הסורבון מתוארך לשנת 1257. האוניברסיטה פעלה בעיקר סביב גבעת סנט־ז'נבייב (ז'נבייב הקדושה), שבגדה השמאלית. רובע זה, שכונה הרובע הלטיני משום שלטינית הייתה שפת ההוראה באוניברסיטה, משמש גם כיום מרכז אוניברסיטאי חשוב.
מאז המאה ה-18 נוסדו בתי־ספר ייחודיים עבור מקצועות מסוימים. אלו יסודות הגרנד אקול של היום. האקול פוליטקניק והאקול נורמל סופרייר נוסדו בזמן המהפכה הצרפתית. אוניברסיטת פריז המודרנית נוסדה במאה ה-19 עם שש פקולטות: משפטים, רפואה, רוקחות, ספרות, תאולוגיה ומדעים. במאה ה-20 גדל משמעותית מספר התלמידים. לאחר מרד הסטודנטים במאי 1968, בה היה הסורבון אחד המוקדים הראשיים, אורגנה מחדש אוניברסיטת פריז בשלושה-עשר מוסדות אוטונומיים (אוניברסיטאות פריז 1 עד פריז 13), כשכל אחת מתמחה בתחום מוגבל יחסית.
פריז היא המרכז האוניברסיטאי הצרפתי הראשי גם כיום. לרובע הלטיני נותר תפקיד חשוב, ובו מרוכזים המוסדות העתיקים ביותר; הסורבון, האקול נורמל סופרייר והקולז' דה פראנס. באופן כללי, האתרים הדומיננטיים נמצאים בצפון הגדה השמאלית (סיאנס פוליטקניק, אסס (פריז-2), קמפוס ז'וסיו, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (EHESS) ועוד). ישנה שאיפה להרחיב את הרובע מזרחה, לכיוון הרובע ה-13, לשם הועבר חלק נכבד מהספרייה הלאומית של צר
