שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
קחטאן מוחמד א-שעבי
פוליטיקאי תימני, הנשיא הראשון של דרום תימן, ראש החזית הלאומית לשחרור דרום תימן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
קחטאן מוחמד א-שעבי (בערבית:قحطان محمد الشعبي, 1920 - 7 ביולי 1981) היה פוליטיקאי תימני, הנשיא הראשון של הרפובליקה העממית של דרום תימן (1969-1967). הוא הנהיג את החזית הלאומית לשחרור NLF שזכתה ב-1967 לשלוט בדרום תימן בתום הכיבוש הבריטי בארצו תוך התגברות על המפלגה היריבה, החזית לשחרור דרום תימן הכבושה FLOSY. ב-30 בנובמבר 1967 הפרוטקטורט הבריטי של דרום ערב הכריז על עצמאותו תחת השם הרפובליקה העממית של דרום תימן בראשות א-שעבי כנשיא. שלטונו של אל-שעבי כנשיא נמשך עד 22 ביוני 1969 כשסיעה מרקסיסטית קיצונית במפלגתו תפסה את השלטון במדינה הצעירה. א-שעבי הוחלף בתפקיד הנשיא על ידי סלים רובאי עלי והושלך לכלא. בהמשך הושם במעצר בית עד לשנות ה-1970. בהמשך המשיך לגור בעדן עד יום מותו ב-1981.
| הערך נמצא בשלבי עבודה, החל מ־09.05.2025: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
Remove ads
קורות חייו
סכם
פרספקטיבה
ילדות וצעירות
א-שעבי נולד ב-1920, 1923 או אולי ב-1924 במשפחה ענייה ביישוב ואדי שעב במחוז סביחה בנפת טור אל-באחה שבסולטנות לחג' בדרום-מערב ערב. התיתם מאביו עוד לפני שנולד. שני אחיו הגדולים מתו בנעוריהם. היתום אומץ על ידי בן דודו של אביו, השייח' הנכבד עבד אל-לטיף עבד אל-קאווי א-שעבי, אביו של מנהיג עתידי אחר של דרום תימן, פייסל עבד אל-לטיף אל-שעבי. כילד רעה א-שעבי כבשים. בזכות מאמציו של דודו עבד אל-לטיף, הוא למד קוראן, ולקרוא ולכתוב, ולאחר מכן נשלח לעדן כדי להמשיך בלימודים. הוא נכנס לבית הספר היסודי המיוחס "איירון מאונטן" (ג'בל חדיד), שבו למדו בני סולטנים ושייח'ים ערבים, ואשר כונה "בית הספר לנסיכים". א-שעבי הצטיין בלימודיו ובתחילת שנות ה-40 קיבל מלגה שאפשרה לו להמשיך ללמוד בחו"ל. נשלח לח'רטום (סודאן האנגלו-מצרית)[1], שם למד במכללה החקלאית של אוניברסיטת גורדון. כאן הוא התוודע לרעיונות הלאומיות הערבית, השתתף בהפגנות סטודנטים נגד השלטון הבריטי ונעצר על ידי המשטרה הבריטית.
המשך הקריירה המקצועית והפוליטית
א-שעבי סיים תואר ראשון במדעי החקלאות[2] וחזר לעדן, שם עבד זמן מה כאגרונום בעמק שעב. העובדה שהשייח' שגידל אותו, עבד אל-לטיף א-שעבי, הוצא להורג כפושע פוליטי, והעובדה שהוא היה נשוי לבת השייח', מרים, לא השפיעו על הקריירה שלו. יתר על כן, הוא קיבל את תפקיד ראש מחלקת החקלאות בסולטנות פאדלי (מחוז אביאן). בתחילת שנות ה-1950 עבר א-שעבי לחצרמוות, בה עמד בראש המחלקות החקלאיות של הסולטנויות קאיטי וקת'ירי. על אף רגשותיו האנטי-בריטיים, כפקיד בכיר הוא אימץ עמדות פוליטיות שמרניות למדי, לא ביקש לשנות את המבנה המדיני והכלכלי של הנסיכויות הפיאודליות ולא חרג מהדרישות המתונות שהוצגו בספר "עדן מבקש אוטונומיה", שנכתב על ידי אחד הפעילים הלאומניים הבולטים של שנות ה-50-40 בתימן, מוחמד עלי לוקמן. א-שעבי הפך לפעיל במפלגה הלאומנית "ליגת בני הדרום", שנוסדה על ידי מנהיגים מקומיים, ודרשה בהתמדהמהשלטון הבריטי להעניק לעדן אוטונומיה, ובטווח הארוך, עצמאות. בשנת 1955 הוא חזר לעיר הולדתו להג', שם קיבל את התפקיד של מנהל מינהל הקרקעות של הסולטנות, תפקיד שקול בפועל כנגד זה של שר החקלאות.
גלות מצרים. המהפכה בצפון תימן
אחרי שגיסו, אחי אשתו, פייסל עבד אל-לטיף א-שעבי, שהיה צעיר ממנו ב-15 שנה, חזר מלימודיו באוניברסיטת עין שמס בקהיר והטיף בתימן רעיונות של הלאומנות הערבית, ב-1958, שנת התערבות הכוחות הבריטים בסולטנות, הוצא קחטאן מוחמד מרשימת נאמני המשטר ואף נעצר. הוא חצה את הגבול הצפוני, הגיע לתעז בממלכת תימן ומשם נמלט למצרים, בה ביקש מקלט מדיני.[3] לאחר שבפברואר 1959 איחדה בריטניה את שש הסולטנויות דרום תימן לפדרציית האמירויות הערביות של הדרום, שיכנע פייסל עבד אל-לטיף את קחטאן מוחמד א-שעבי כי "אגודת בני הדרום", בה הוא נותר חבר, בגדה בעקרונות המאבק לעצמאות ונכנעה לתוכניות הבריטים. באוקטובר 1959 בשם התנועה הלאומנית הערבית שבמסגרתה פעלו, הם פרסמו ביחד חוברת שכתורתה הייתה "הפדרציה המזויפת של האמירויות הערביות היא קנונייה נגד באחדות הערבית". חוברת זו נחשבה לצפירה ראשונה לתחילת המאבק המזוין לשחרור דרום ערב. בשנת 1960, עזב קהטן רשמית את אגודת בני הדרום יחד עם קבוצה של פעילים אחרים שהתאכזבו ממנה, ביניהם שר החוץ העתידי של דרום תימן העצמאית, סייף אל-דליה, עלי אחמד א-סלאמי, טאהא מוקבל, סאלם זיין מוחמד, עלי מוחמד א-שעבי, אחמד עבדו ג'בלי ועבד אל-כרים שרווארי.[3]
במאי 1962 פרסם א-שעבי בקהיר את ספרו הידוע "האימפריאליזם הבריטי ומאבק הערבים בדרום תימן", בו קרא להקמת חזית מאוחדת לשחרור ולהקמת משטר רפובליקני בצפון תימן. קריאה אחרונה זו יושמה כעבור ארבעה חודשים בלבד: כאשר ב-26 בספטמבר 1962 הופלה המלוכה בצפון תימן וא-שעבי עבר במהרה מקהיר לצנעא. שם הוא מונה כיועץ לנשיא הראשון של הרפובליקה הערבית של תימן, המרשל עבדאללה א-סלאל, בנושאים הקשורים לדרום תימן הכבוש. [4] לאחר מהפכת ספטמבר 1962, תהליך הקמת החזית המאוחדת בדרום הואץ באופן ניכר. בפברואר 1963, בצנעא, הוקמה ועדת מיוחדת בראשות קחטאן א-שעבי בתמיכת נציגים של הארגון הדרום-תימני של "תנועת הלאומנים הערבים", בראשות פייסל עבד אל-לטיף, בתמיכתם של מפלגת הבעת' (התחייה) הסוציאליסטית הערבית, האיחוד הדמוקרטי העממי, המפלגה הסוציאליסטית העממית, קציני הצבא הפדרלי ושבטים מהדרום.
מנהיג החזית הלאומית לשחרור דרום תימן
במאי 1963, הוועדה בראשותו הכריזה על הקמת חזית מאוחדת לשחרור דרום תימן הכבושה, שהפכה במהרה לחזית הלאומית לשחרור דרום תימן הכבושה (NFLOS). האמנה הלאומית של החזית הכריזה על "אמונה באחדות סוציאליסטית ערבית, ובהקשר זה ,באחדות בין תימן למצרים שנקרא עדיין הרפובליקה הערבית המאוחדת ולא הכירה בפדרציית דרום ערב שהוקמה ב-1962 מיוזמת בריטניה על בסיס 15 ישויות מדיניות ערביות בדרום תימן. באוגוסט הושלמה הקמת החזית, וקחטאן א-שעבי קיבל על עצמו את התפקיד של מזכיר כללי שלה.[5]
החזית הלאומית אימצה "אוריינטציה סוציאליסטית" אולם ציינה באמנתה כי מתנגדת בתוקף ל"מלכודת של הקומוניזם המקומי". עמדה זו של החזית הלאומית לא הפריעה לברית המועצות ומדינות מזרח אירופה שבחסותה, לתמוך במאבקה.[6]
המאבק המזוין בדרום תימן החל בהתקוממות שבטית ספונטנית ברדפן ב-14 באוקטובר 1963. ואף על פי שמנהיג המרד, שייח' רג'יח בן ע'אלב, לא היה קשור לחזית,[7] קחטאן א-שעבי הכריז רשמית על תחילת המאבק המזוין. צעד בלתי מתואם זה גרם לכעסים בצנעא ובקהיר, אך התאפשר המשך האימונים בצפון של לוחמי החזית והמשך זרימת הנשק המצרי והצפון תימני למורדים בעדן.
בינואר 1964, הוביל א-שעבי באופן אישי את השיירה הראשונה של נשק ואספקת מזון לדרום והשתתף במספר עימותים. בשנים שלאחר מכן, הוא ייצג את מפלגת ה-FPLU בכנסים שונים וניהל משא ומתן עם נציגים של תנועות שחרור לאומי אחרות. . ב-18 באוקטובר 1965 הוא נאם בוועדה הרביעית של האו"ם ודרש את נסיגת הכוחות הבריטיים משטח דרום תימן. ב-5 בנובמבר של אותה שנה, אימצה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 2023, שהכירה באחדות הטריטוריאלית של דרום תימן ובזכותה לעצמאות, והמליצה לממלכת המאוחדת להסיג את כוחותיה. בשנת 1965, החזית הלאומית התקבלה לארגון הסולידריות של עמי אסיה ואפריקה.[8]
הפילוג בתנועת השחרור
מאוקטובר 1965, אפף המרד את הבירה ואת עשר הסולטאנויות של מדינת החסות עדן.[9] באותה תקופה, יחידות החזית מוזגו לצבא השחרור המהפכני.[10] עם זאת, הסכסוך בין הנהגת החזית להנהגה המצרית, שמימנה וחימשה את הגרילה, הלך וגבר. התנועה הלאומנית הערבית, שבמובנים רבים הפכה לבסיס החזית, נעה שמאלה בקנה מידה פאן-ערבי וביקרה את מדיניותו של נציג נשיא מצרים בצנעא, אנואר סאדאת, שניראה כי ניסה לשלוט הן בצפון תימן והן בחזית העממית של השחרור העממית. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר אסר על פעילותה של "תנועת הלאומנים הערבים" והשליך את פעיליה בכלא.
בשנת 1964, עמד אל-שעבי בראש משלחת החזית הלאומית לשחרור NLF בוועידת תנועת הלאומנים הערבים שהתקיימה בביירות אחרי שנאסרה במצרים.[11] צעד זה נתפס על ידי נאצר כ חוסר נאמנות ההנהגה המצרית, שצבאה נלחם במונרכיסטים בצפון תימן, שינתה את עמדותיה בנוגע לשחרור דרום תימן. עד סוף 1965, שכנע המנהל הצבאי המצרי בתעז את המנהיג המתון של החזית הלאומית, עלי סלאמי, לכרות ברית עם הארגון לשחרור של עבדאללה אל-אסנג'. עלי סלאמי נתמך על ידי טהא מוקבל וסאלם זיין, שעזבו בעבר את אגודת בני הדרום יחד עם קחטאן א-שעבי
ב-13 בינואר 1966, בעזרת שירות הביון המצרי "מוח'אבראת" ומנהיגו סלאח נאצר, הוכרז בתעז איחוד הפלגים והקמת החזית לשחרור דרום תימן הכבושה (FLOSY) .[12]. למחרת, ב-14 בינואר, הכריז קחטאן א-שעבי כי החזית לשחרור דרום תימן FLN אינה מכירה באיחוד עם ארגון השחרור של אל אסנג' וכי פעולותיו של עלי סלאמי אינן חוקיות ובוצעו מאחורי גב הנהגת החזית .[13] החזית בהנהגתו בחרה בניתוק מוחלט ממצרים ומצפון תימן והחלה במשא ומתן על תנאי יחסים חדשים עם FLOSY . המשא ומתן שהתקיים בכל זאת בקהיר הסתיים במעצר של א-שעבי על ידי השלטונות המצריים והכנסתו למעצר בית. אותו גורל חלק גם עבד אל-לטיף א-שעבי, אך לאחר 9 חודשים הוא נמלט לצפון תימן ובקונגרס החזית הלאומית העביר החלטה לעזוב את FLOSY.
לאחר תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים עם ישראל ביוני 1967, התנצל הנשיא נאצר בפני א-שעבי על מדיניותו הקודמת כלפיו באופן אישי וכלפי החזית הלאומית. הוא הטיל את כל האחריות לכך על סלאח נאצר, השבינתיים נעצר, ושלכאורה הטעה אותו לגבי המתרחש בדרום תימן. באוגוסט 1967, יצאו א-שעבי וחבר ההנהגה הכללית של החזית עבד אל-פתאח אסמאעיל, שהיה בקהיר מאז מאי 1966, ונסעו לתעז. בעקבות מלחמת ששת הימים, תעלת סואץ נחסמה, וחשיבותה האסטרטגית של עדן ירדה. ב-19 ביוני 1967, הודיע רשמית שר החוץ הבריטי ג'ורג' בראון רכי עד 9 בינואר 1968, הצבא הבריטי יעזוב את דרום תימן וארץ זו תזכה לעצמאות.[14] . באוגוסט 1967 החלה החזית הלאומית תהליך של תפיסת השלטון הנרחבת בסולטנויות של דרום ערב[15] אך ההצלחות דעכו בגלל עימות עם כוחות FLOSY היריבה. בספטמבר 1967 פרצו קרבות עזים בין שתי החזיתות בשייח' עות'מאן שבפרבר הבירה. באותם הימים פגע פגז בבית בו שהו מנהיגי ה-FLN וקאחטן אל-שעבי, שניצל בדרך נס הוציא את הפצוע עבד אל-פתאח אסמאעיל מאזור הלחימה ברכב באמצע הסיורים בריטיים
ב-2 בנובמבר 1967, הנציב העליון הבריטי האמפרי טרבליאן הודיע כי דרום תימן תזכה לעצמאות עד סוף נובמבר של אותה שנה. הצהרתו של טרבליאן הציתה קרבות עזים מחודשים בין ה-FLN לכוחות FLOSY[16], שנמשכו בין ה-3 ל-6 בנובמבר בשטח שננטש על ידי הצבא הבריטי [17]
הכרזת העצמאות של דרום תימן
בריטניה הגדולה נכנסה למשא ומתן עם החזית הלאומית (NFL), שהיה לה יתרון משמעותי בכוחות,[18]ומשלחת בראשות א-שעבי יצאה לז'נבה כדי להגיע להסכמות על עצמאות המדינה. היא כללה את פייסל עבד אל-לטיף, סייף אל-דליה, חאלד עבד אל-עזיז, עבדאללה סאלח אל-עולקי, עבד אל-פתאח אסמאעיל ומוחמד אחמד אל-ביישי. אחמד עלי מסאד שועבי הפך למזכיר המשלחת, אליה היו מתלווים גם עורכי דין, יועצים צבאיים, פיננסיים וכלכליים. המשא ומתן החל ב-21 בנובמבר 1967 ונמשך שבוע. רק בחצי הראשון של 28 בנובמבר התקיימה הפגישה האחרונה, ובחצי השני של 29 בנובמבר מול העיתונאים, חתם א-שעבי, יחד עם לורד שקלטון, על האמנה לעצמאות דרום תימן. בשעות הערב המאוחרות טסו התימנים לעדן דרך ביירות ואסמרה במטוס שכור במיוחד, תוך עקיפת קהיר המסוכנת עבורם. באותו יום הורד דגל בריטניה מעל המוסדות בעדן.[19]
בבוקר של 30 בנובמבר 1967 התקיימה בעדן פגישה חגיגית של אלפים רבים מנכבדי דרום תימן. מנהיג ה-PF הביא בחזרה מז'נבה את המסמך ששם קץ ל-129 שנות כיבוש שנמשכו מאז 19 בינואר 1839 . שיירת הנשיא הראשון של המדינה, מוקפת בקהל צוהל, נסעה משדה התעופה למעונו לשעבר של הנציב העליון הבריטי, שהפך למקום מושבה של ממשלת דרום תימן. בערב ה-30 בנובמבר, קרא א-שעבי את הכרזת העצמאות בטקס חגיגי ולאחר מכן הקים ממשלה בת 13 שרים.
נשיא של פשרה
על פי החלטת ההנהגה הכללית של החזית הלאומית לשחרור, . א-שעבי נבחר לנשיא, לראש ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית ולמפקד העליון של הכוחות הצבאיים שלה[20] הרפובליקה העממית של דרום תימן. הוא היה כמעט המנהיג היחיד של המדינה החדשה שהיה בעל השכלה אקדמית (יורשיו סאלם רובייה עלי ועבד אל-פתאח אסמאעיל סיימו רק בתי ספר יסודיים) והיה היחיד ביניהם שכבר היה בן 40
ב-11 בדצמבר, הנשיא הוציא צו שהחרים את כל האדמות וכל הנדל"ן מהסולטאנים המודחים ומשרים לשעבר של פדרציית דרום ערב. החוקים הקודמים בוטלו, דרום תימן חולקה לשישה מחוזות, ובאמצעות רפורמה מנהלית-טריטוריאלית זו בוטלו הגבולות מתקופת הפיצול הפיאודלי. המדינה התקבלה לליגה הערבית ולארגון האומות המאוחדות[21] [22] מצד שני, עזיבתם של הבריטים הותירה יותר מ-20,000 תימנים ללא עבודה, וחסימת תעלת סואץ שללה מעדן הכנסות משיט ומסחר. העדרם של הניסיון וההשכלה בקרב מנהיגי המדינה החדשים החמיר את השפל והכאוס הכלכלי. על רקע זה, התפתח עימות בהנהגת המפלגה בין האגף השמאלי, שדגל ב"רפורמות חדשות לטובת העובדים התימנים", לבין האגף הימני, שביקש לשמר את מנגנון המדינה הקיים עם ניסיונו הניהולי, להעניק סמכויות רחבות לנשיא קחתן אל-שעבי ולהוציא את הממשלה משליטת המנגנון המפלגתי.
הנשיא עצמו התגלה כתומך בסוציאליזם ערבי מתון. הוא לא תמך בצעדים קיצוניים גם בנושאים אחרים: לדוגמה, הוא סירב להוציא להורג סולטאנים לשעבר ופקידי פדרציה שהועמדו לדין על ידי בית המשפט לביטחון המדינה, וניצל את סמכותו כדי להגביל את עונשם ל-10 שנות מאסר. חילוקי הדעות בין הפלגים היו אמורים להיפתר בקונגרס הרביעי של החזית לשחרור בזנג'יבר, שהתקיים שם בין ה-2 ל-8 במרץ 1968, אך אף צד לא זכה ליתרון. במקביל, השמאלנים העבירו מספר החלטות שחייבו את הממשלה להשתמש ב"ניסיון של משטרים סוציאליסטיים עולמיים", לטהר את הצבא, את משטרה ואת מנגנון המדינה, ליצור מועצות עממיות מקומיות ומיליציות עממיות, לבצע רפורמה אגררית וכו'. בתמורה, הם הסכימו ל"הנהגת פשרה" של המדינה תחת נשיאותו של א-שעבי. הצבא, שהמתין לטיהור ושהונהג בו מוסד הקומיסרים הפוליטיים, לא הסכים לפשרה. ב-20 במרץ 1968, קבוצת קצינים, בהסכמתו של מפקד הצבא, קולונל חוסיין עוסמן אשאל, עצרה את מנהיגי האגף השמאלי של ההנהגה הכללית, הקיפה את מעון הנשיא ודרשה הקמת ממשלה חדשה. [23] על מנת "לשחרר את המדינה מהסכנה הקומוניסטית". אך לקצינים המורדים לא היו מספיק תומכים, . וא-שעבי עצמו, שלמענו עזבו את הצריפים, התרחק מהם. המרד נכשל.
הנשיא פיטר 150 קצינים ופקידים מהצבא וממנגנון המדינה, וב-25 במרץ פרסם חוק לרפורמה אגררית, שנוסח על פי המודל המצרי והגביל את גודל אחזקות הקרקע. פשרה זו לא התאימה לא לימין ולא לשמאל. העימות כבר התפשט מלמטה: "ארגון הפרטיזנים האמיתיים" דרש לשים קץ ל"הוללות הקומוניסטים", עיתון הסטודנטים "אל-אונפ אל-ת'אורי" דרש ש"ייצרו מאפרות מגולגולות הבורגנים, ודשן מעצמותיהם". בעצרת ה-1 במאי 1968, הנשיא הצליח בקושי למנוע התנגשויות בין המשתתפים בכינוס. יומיים לאחר מכן, סטודנטים וחיילים מהשמאל מרדו . המרד דוכא, אך כבר ב-14 במאי, 14 (מתוך 21) חברים בהנהגה הכללית התאספו בזנג'יבר ודרשו מהנשיא ליישם את כל החלטות הקונגרס הרביעי. המחלוקת הגיעה לעימות צבאי.[24] אולם לאחר משא ומתן עם עלי אחמד נאצר ענטאר א-שעבי הסכים שוב לפשרה - משתתפי המרד לא רק שלא דוכאו אלא חזרו לתפקידיהם הבכירים הקודמים. השמאל והימין דיכאו במשותף מרד נוסף נגד הממשלה במחוז הרביעי [25] ובאוקטובר 1968 אימצו את התוכנית להשלמת שלב "השחרור הלאומי הדמוקרטי", שכיוון לשינוי מהפכני יותר.
כמנהיג של הסיעה הלאומנית הימנית הנאצריסטית בחזית לשחרור לאומי, נאבק הנשיא אל-שעבי בסיעה המרקסיסטית השמאלית למשך שנה וחצי עד להדחתו על ידי יריביו ב-22 ביוני 1969 בהפיכה שכונתה "הצעד המתקן המהולל". לימים ב-1990 הדחתו תוארה על ידי ממשלת תימן מאוחרת יותר כהוכחה ל"העדר דמוקרטיה אמיתית" במדינה. א-שעבי נתן את הסכמתו לתעמולה בקרב חברי המפלגה להפצת רעיונות "הסוציאליזם המדעי" וב-28 בינואר-9 בפברואר 1969 ערך בישור בברית המועצות. נפגע עם מנהיגיה, ניקולאי פודגורני ודמיטרי פוליאנסקי. העיתון "אזווסטיה" הציג אותו כמנהיג בולט של התנועה לשחרור לאומי".במהלך הביקור נחתמו הסכמי שיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחום הכלכלי והצבאיץ אחרי שביקר בוולגוגרד, לנינגרד ובאקו, חזר א-שעבי לעדן. ב-7 בפברואר התפטר מראשות הממשלה ונשאר נשיא ומזכיר כללי של החזית הלאומית. קרוב המשפחה שלו, פייסל עבד אל-לטיף התמנה לראש ממשלה. במאי ביקר א-שעבי בצפון קוריאה וביוני בסוריה.
"מהפכה המתקנת המהוללת"
הטיול לברית המועצות, הנחת זרי פרחים במאוזולאום של לנין, ביקור בסיירת אורורה והצהרות כי חוויית ברית המועצות "היא בית ספר לעם הדרום תימני, שיצא לדרך של שינוי סוציאליסטי במולדתו" לא שכנעו את האגף השמאלי בנאמנותו של הנשיא.[26]. כוחו של אל-שעבי היה תלוי ישירות בהנהגה הכללית של מפלגתו - החזית הלאומית שמינתה אותו לנשיא לתקופת כהונה של שנתיים, ותקופה זו הסתיימה בנובמבר 1969.[27]. הסכסוך בין הלאומנים הנאצריסטים למרקסיסטים בהנהגהת המפלגה מעולם לא נפתר, השמאל סבר ש"האגף הימני הנחשל של החזית הלאומית ראה במהפכה לא יותר מדגל והמנון"[28].
האיזון הופר ב-19 ביוני 1969, כאשר הנשיא פיטר את שר הפנים מוחמד עלי היית'ם, שהצטרף לאגף השמאלי. ההנהגה הכריזה על החלטה זו כחד-צדדית, שהתקבלה ללא התייעצות עם הנהגת החזית[29] ובנסיבות אלה התרחשו האירועים שכונו מאוחר יותר "המהפכה המתקנת מ-22 ביוני" או "המהפכה המתקנת המהוללת".
אחרי ויכוחים רבים, הודיע הנשיא על התפטרותו, וישיבת ההנהגה הכללית אישרה אותה מיד. א-שעבי ניגש לתחנת הרדיו של הבירה כדי לפנות לעם ולהסביר את עמדתו, אך הנהגת החזית ראתה בכך ניסיון לקרוא למרד. תחנת הרדיו נכבשה על ידי יחידות צבא, ופעילים הגיעו לבסיסי הצבא והמשטרה. הנשיא המודח נאלץ לנטוש את כוונתו, והנהגת המפלגה התווכחה במשך ארבעה ימים, ללא הפרעה, על עתיד המדינה.
ב-22 ביוני הוצאה הודעה על העברתו של הנשיא א-שעבי מכל תפקידיו. תפקיד הנשיא בוטל. הוקמה מועצה נשיאותית בראשות סלים רובאיה עלי. כמזכיר כללי של החזית הלאומית נבחר עבד אל פתח אסמאעיל. בסוף נובמבר 1969 סולקו מהמפלגה 20 מנהיגים מהימין הנאצריסטי, כולל א-שעבי. האגף השמאלי עלה לשלטון, התחיל רפורמות רדיקליות. אחרי 20 שנה ממשל חדש הצהיר שפיטורי א-שעבי היו סימן להיעדר דמוקרטיה אמיתית.
ההנהגה החדשה של המדינה העזה להרוג את א-שעבי . לאחר הוצאתו להורג של פייסל עבד אל-לטיף,א -שעבי נשלח למעצר בית ללא משפט, והוחזק בבידוד מוחלט עד סוף ימיו.[30] נאסר עליו להחזיק עט, סכינים ומזלגות, נשללה ממנו הזכות להתכתב ולא הורשה להשתתף בחתונת בנו נג'יב בשנת 1976 לא נענו.
ב-7 ביולי 1981.הודיעו השלטונות על מותו. כמה מחברי הפוליטביורו של המפלגה הסוציאליסטית התימנית קהוקמה בינתיים דרשו לאסור את טקס הלוויה, אך שר ההגנה עלי ענטאר, שהיה אז האדם השני במדינה, התעקש שאל-שעבי יקבל אחרי מותו לפחות אות כבוד מינימלי. אלפי אנשים הגיעו מכל רחבי המדינה כדי להיפרד מנשיא דרום תימן הראשון בדרכו האחרונה, כולל מאות משתתפים במלחמת השחרור. בנוכחות קהל גדול של אנשים, אל-שעבי נקבר בבית קברות ברובע קראטר בבירה. מאוחר יותר, בתימן המאוחדת נערץ א-שעבי כקדוש מעונה (שהיד), גיבור לאומי ולוחם למען עצמאות המדינה.[31]
Remove ads
חייו הפרטיים
קחטאן א-שעבי היה נשוי למרים א-שעבי, אחותו של פייסל עבד אל-לטיף, ולזוג נולדו 4 בנים: נג'יב (יליד 1953), נאסר, אמיל ונביל. ב-1976 המשפחה סבלה מרדיפות ונמלטה לצפון תימן. מבין אחים ואיותיו שרדה אחותו מרים שנפטרה בשנות ה-1980. אשתו הלכה לעולמה בצנעא ב-1998.[32]
בבחירות לנשיאות תימן המאוחדת ב-1999 רץ בנו של אל-שעבי, נג'יב קחטאן אל-שעבי, ללא הצלחה, נגד הנשיא המכהן של תימן, עלי עבדאללה סאלח [33]
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- Robert D.Burrows Historical dictionary of Yemen Lanham, Md. : Scarecrow Press 2010 עמ' 348
- О.Г.Герасимов Йеменская революция 1962-1975 гг. Проблемы и суждения. — М.: Наука, 1979. — 226 с. — 1900 экз.
(א. גרסימוב - המהפיכה התימנית 1975-1962 - ברוסית)
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads