C_max הוא ההפך מ- C_min, שהוא הריכוז המינימלי (השפל) שהתרופה משיגה לאחר מתן מנה. הפרמטר הפרמקוקינטי הקשור, t_max, הוא הזמן בו נצפה ה-C_max.^[2]

לאחר מתן תוך ורידי, C_max ו-t_max תלויים מאוד בפרוטוקול הניסוי, מכיוון שהריכוזים תמיד יורדים לאחר סיום העירוי. אבל לאחר מתן פומי, C_max ו-t_max תלויים בהיקף ספיגת התרופה, בקצב הספיגה ובפרופיל הדיספוזיציה של התרופה, וניתן להשתמש בהם כדי לאפיין תכונות של פורמולציות שונות אצל אותו הנבדק.^[3]

תופעות לוואי לטווח קצר של תרופה נוטות להופיע ב-_Cmax או בסמוך לה, בעוד שההשפעה הרצויה של תרופה עם משך פעולה מתמשך מתרחשת בדרך כלל בריכוזים מעט מעל ה-C_min.^[^{דרוש מקור]}

ה-C_max נמדד לעיתים קרובות במאמץ להראות ביו-אקוויוולנטיות (BE) בין מוצר גנרי למוצר מקורי.^[4] לפי ה-FDA, זמינות ביולוגית של התרופה (BA) ו-BE מסתמכות לעיתים קרובות על מדידות פרמקוקינטיות כגון AUC ו-C_max המשקפות חשיפה מערכתית.^[5]

תיאור

ראו גם

הערות שוליים