Loading AI tools
חג יהודי, יום דין, היום הראשון של השנה העברית, ותחילת עשרת ימי תשובה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוא חג יהודי מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו בא' ובב' בתשרי ופותח את עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. החג מכונה בתורה "יום תרועה" ולכן מצוות החג העיקרית היא תקיעת שופר. על פי המסורת היהודית, זהו יום דין שבו עם ישראל מכתיר את אלוהים כמלך, והוא בוחן כל אדם וכותב את דינו. על פי חלק מהדעות, אופיו של היום נגזר מהיותו יום בריאת האדם. בהלכה נחשב יום זה ליום הראשון בשנה במניין השנים, במניין שנות השמיטה והיובל ובמניין שנות עצי הפרי.
 | |
| שמות נוספים | יום הזיכרון, יום תרועה |
|---|---|
| סוג |
תחילת שנה חדשה  |
| סיבה | יום הדין, יום המלכת ה', יום בריאת אדם הראשון, אחד מראשי השנה בלוח העברי |
| סמלים | תקיעה בשופר, מאכלים המסמלים ברכות שונות לשנה החדשה, ובפרט תפוח בדבש |
| מתקשר עם | עשרת ימי תשובה ובסופם יום הכיפורים |
| מועד | |
| תאריך התחלה |
א' בתשרי
ה'תשפ"ו |
| תאריך סיום |
ב' בתשרי
ה'תשפ"ו |
  | |
לקראת החג, נוהגים לאחל "שנה טובה" ורבים שולחים למכריהם איגרות שנה טובה. בערב החג יש המקיימים סדר התרת נדרים. בליל החג נהוגה אכילת מזונות סמליים המייצגים ברכות לשנה החדשה, כל עדה והמאכלים הנהוגים אצלה. תפילות החג מתאפיינות באריכות ובחגיגיות מיוחדת, והשמעת קולות שופר פעמים רבות. בקרב האשכנזים נהוג לקיים "תשליך", מעמד של השלכת חטאים באופן סמלי אל מקווה מים.
שני ימי החג נחגגים כיום טוב; הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן. מכיוון שזהו ראש חודש, אותו ציוותה התורה לקבוע עם ראיית מולד הלבנה, האריכו חז"ל את החג ביום נוסף כדי למנוע שגגה בקביעת זמנו. לפי הכלל לא אד"ו ראש, היום הראשון של ראש השנה לעולם אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.
בתורה מכונה החג ”יום תרועה”[1] או ”זיכרון תרועה”.[2] השם ”ראש השנה” בהתייחסות לא' בתשרי מופיע לראשונה במשנה, במסכת שביעית ובמסכת ראש השנה.[3] בלוח השנה במגילות קומראן, וכן בתפילות ראש השנה ובברכות הנאמרות בו, נקרא החג ”יום הזיכרון”. ראש השנה ויום הכיפורים יחד נקראים "הימים הנוראים" או "ימי הדין".
עשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה", ובלשון מליצית מקובל לכנותם כימים ש"בין כֶּסֶּה לעשור". ”כֶּסֶּה” רומז לראש השנה ולמולד הירח ביום זה, כאשר הירח כביכול "מתכסה", בעקבות המדרש המקשר לראש השנה את הפסוק בתהילים: ”תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ”.[4] עם זאת, יש שפירשו את הפסוק כמתייחס לתקיעה בשופר שנערכה בבית המקדש בכל ראש חודש.[5]
על פי המקרא, היום הראשון של החודש השביעי (הוא תשרי במניין החודשים המתחיל בחודש ניסן) הוא יום טוב שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קרבנות מיוחדים. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בספר ויקרא והן בספר במדבר:
במחקר, מקורות ראש השנה מקושרים לחגיגות קדומות של ראש השנה בבבל ואכד.[6] חוקרים סבורים כי התפתחותו של ראש השנה קשורה לחגי השנה החדשה הבבליים, כדוגמת חג האכיתו, אשר נחוג באביב בחודש ניסן הבבלי לכבוד אלי הפנתיאון הבבלי ושימש לשם הבאת סדר והרמוניה באמצעות תהלוכות, הקרבת קורבנות, והקראת מיתוסים.[7] בדומה, חג האכיתו מציין את סיפור בריאת העולם הבבלי.[8] חגי השנה החדשה היו נפוצים במסופוטמיה ובאזורי הסהר הפורה, וכללו רעיונות של שיפוט ושינוי גורל שנכתבו מראש על ידי האלים. נוסף על כך, במקורות עתיקים אחרים כגון במצרים ויוון וברחבי הסהר הפורה, חגגו את תחילת השנה בתקופות סתיו אשר סימנו את האסיף והכנות לשנה החקלאית החדשה. במקרא, ראש השנה, הנחגג בחודש השביעי, תשרי, התגבש עם הזמן כחג לאומי-דתי של חידוש רוחני ושיפוט אישי וציבורי, על אף שייתכן שמקורו טמון בטקסי מעבר עונתיים מהעבר הרחוק.
.jpg)
אורך חודש עברי הוא עשרים ותשעה ימים או שלושים ימים. בעבר קידוש החודש היה נעשה על פי עדים שהעידו בבית הדין בירושלים על ראיית הירח החדש. מכיוון שלא יכלו לדעת מראש מתי יבואו עדים, חגגו תמיד את ראש השנה ביום הראשון שבו היה יכול לחול ראש חודש תשרי ואם לא באו עדים על ראיית המולד באותו יום – חגגו גם את היום הבא. בנוסף, בזמן בית המקדש, לאחר שתיקנו חכמים שלא לקבל עדות החודש בשעה מאוחרת ("מן המנחה ולמעלה"), אם העדים באו ביום הראשון אך רק בשעה מאוחרת, היו צריכים לחגוג את שני הימים (על אף שהיום הראשון לא הוכרז כראש חודש במקרה כזה, חכמים לא רצו שבשנים הבאות יזלזלו בשמירת החג ביום הראשון).[9] בפועל מסופר שכמעט תמיד היו מגיעים עדים ביום הראשון בזמן, כך שבירושלים תמיד חגגו את ראש השנה רק יום אחד.[10] לעומת זאת, מחוץ לירושלים הייתה מגיעה ההודעה על תחילת החודש באיחור, ולכן תמיד נאלצו לחגוג את ראש השנה במשך יומיים מפאת הספק. באותה תקופה, בחוץ לארץ נאלצו לחגוג גם את כל שאר המועדים במשך יומיים, מכיוון שנדרש זמן רב עד שהגיעו השליחים להודיע בדיעבד על זמן קידוש החודש.
לאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שניתן לקבל עדות גם בשעה מאוחרת, אך לפי שיטת רש"י (בניגוד לשיטת תוספות), במקרה שהגיעו עדים מאוחר ביום הראשון, היו חוגגים את היום השני מדרבנן, גם בארץ ישראל, כדי לשמור על תקנת שני הימים במקרה של עדות בשעה מאוחרת, אף על פי שכן קיבלו את העדות וראש החודש הוכרז ביום הראשון.[11]
לאחר המעבר ללוח העברי הקבוע וביטול קידוש החודש על פי הראייה, המשיכו בחוץ לארץ לשמור על יום טוב שני של גלויות בכל המועדים כדי שלא לשנות מן המנהג.[12] ומשום שחששו חכמים שתגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה ויטעו בעיבור החודש.[13] השאלה שהתעוררה הייתה כיצד לנהוג בארץ ישראל: האם להמשיך לחגוג את ראש השנה במשך יומיים, כפי שנהגו בזמן קידוש החודש על פי הראייה, או שבארץ ישראל ניתן לסמוך לגמרי על הלוח הקבוע ולחגוג את ראש השנה ביום א' בתשרי בלבד.
הראשונים נחלקו בעניין זה והשמיעו טענות שונות לשני הצדדים.[14] משאלת רב ניסים גאון ותשובת רב האי גאון נראה שבמשך תקופה מסוימת נהגו בארץ ישראל לחגוג יום אחד בלבד.[15] לפי המובא בספר המאור, תלמידי הרי"ף שבאו לארץ הנהיגו למעשה כפסיקתו, לעשות שני ימים[16] וכך התקבל להלכה.[17] לעומת העדויות מחוץ לארץ, פיוט של הקליר מעיד על יומיים ראש השנה וכן משתמע מפיוט של רבי פינחס ברבי יעקב הכהן.[18] כמו כן, ספר הפטרות מירושלים מהמאה ה-11 מציין יומיים ראש השנה.[19] לעומתם נמצאה תשובה מארץ ישראל ממנה מוכח שעשו רק יום אחד.[20] מסמך נוסף מגניזת קהיר מציין שבארץ ישראל חוגגים את כל החגים יום אחד ואילו בסוריא חוגגים ראש השנה יומיים ושאר החגים יום אחד.[21]
הקראים מקיימים את ראש השנה (שנקרא אצלם "יום תרועה") במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות הרפורמיות והרקונסטרוקטיביות נמשך ראש השנה יום אחד בלבד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
אופיו של החג כפי שהוא מופיע במקרא לא מוזכר במפורש אך משתמע מלשון הכתוב. התורה מציינת במספר מקומות כי החודש השביעי (תשרי) הוא החודש הפותח את השנה "וחג האסיף בצאת השנה", "וחג האסיף תקופת[22] השנה", וכן כי השנה מתחילה בתשרי ומתקדשת לעיתים על ידי תקיעת שופר "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים, וקידשתם את שנת החמישים שנה". במקום אחר אומר הכתוב על ארץ ישראל כי היא "לא כארץ מצרים...והארץ אשר אתם באים...ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, מראשית שנה ועד אחרית שנה", כאשר משתמע מכך שאת שאר הארצות האל דורש רק בראשית השנה. דרישה זו היא משפט והחלטה כמה גשמים ויבול יהיו השנה, כמובא מייד לאחר מכן "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש". התורה מציינת את ראש השנה כיום "זיכרון תרועה" כאשר במקום אחר מציינת כי תרועה בכלי באה כדי שישראל ייזכרו לפני האל וייושעו "והרעותם בחצוצרות,[23] ונזכרתם לפני ה' ונושעתם", "ותקעתם בחצוצרות, והיו לזיכרון לפני אלוהיכם". בזאת משתמע שהתרועה בשופר בראש השנה נועדה להיזכר לטובה לפני האל במשפט אשר הוא עושה ב"ראשית השנה".[24]
על פי מקורות מאוחרים יותר, לראש השנה יש מספר היבטים נוספים, אשר להם נמצאו מקבילות בתרבויות הקדומות שהיו באזור בבל העתיקה.[25]
ראש השנה נחשב ליום שבו ממליך עם ישראל את האלוהים עליו. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. כפי שמופיע בפיוט ונתנה תוקף:
מוטיב זה חוזר פעמים רבות בתפילות ראש השנה, ובפרט בברכת מלכויות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף. רעיון זה מתקשר לדברי המדרש, ויקרא רבה, פרשה כ"ט, פסקה א', שראש השנה הוא התאריך שבו נבראו אדם וחוה, ועל כן זהו היום הראשון שבו מלך האל על בני האדם.
ראש השנה נחשב ליום שבו דן האלוהים את כל באי העולם אודות מעשיהם בשנה שעברה וכפועל יוצא מה יקרה בשנה הבאה. קביעה זו מקורה בספרות חז"ל:
התלמוד מבסס את הרעיון שכל מאורעות השנה נקבעות בראשיתה, על הפסוק ”עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.” (דברים י"א, י"ב) התלמוד מקשר זאת גם לפסוק בתהילים: ”תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב”. הרמב"ן מבאר שקביעת אופיו של ראש השנה בתור יום דין כבר נרמז במקרא כאשר החג נקרא "יום זיכרון" ובכך שהוא חל סמוך ליום הכיפורים.
רעיון זה מוזכר בכמה מן הפיוטים הנאמרים בתפילות ראש השנה, וכן מוזכר בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף: ”ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות.” עיקר הפיוט ונתנה תוקף עוסק בהיבט זה: ”אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו...”.
.jpg)
.jpg)
בתלמוד הבבלי מסופר על שלשה ספרים הנפתחים לקראת ראש השנה אשר רש"י מפרשם כ"ספרי זיכרון של מעשה הבריות". הבריות נכתבות כל אחת לאחד מן הספרים האלה כמסופר:
על כן, מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לאחל: "גמר חתימה טובה".
הוגים רבים עמדו על הסתירה לכאורה שבין אופיו הרציני של היום בתור יום דין, לבין האופי החגיגי והשמח שלו כיום מועד. בתלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א' מוסבר שהשמחה בראש השנה מבטאת את הביטחון של עם ישראל באל, שלא יאונה לו כל רע בדין. התייחסות ראשונה לעניין ניתן לראות בציוויו של נחמיה לגבי אופיו של היום:
הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ; כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.
קיימת אי בהירות כלפי הזמן המדויק בו נידונים בראש השנה, האם זה בלילה הפותח את היום או בבוקרו של יום.[26] בתלמוד ירושלמי מובאת גם הדעה שכל אחד נדון בראש השנה אך גזר דינו יחתם במועד כלשהו ולאו דווקא בראש השנה: ”אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו.” (תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', הלכה ג' (דפוס וילנא: דף ז', עמוד א'))
ערך מורחב – ראשי שנים ביהדותבספרות חז"ל נקרא החג לראשונה "ראש השנה" ונקבע תפקידו כתאריך קובע למניין שנה חדשה: ”באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.” (משנה, מסכת ראש השנה פרק א')
בתורה לא מופיעה אמירה מפורשת על כך שיום זה הוא תחילתה של שנה חדשה, ונכתב במפורש שהחודש הראשון הוא חודש ניסן, ואילו חודש תשרי הוא החודש השביעי. אמנם, ישנם כמה פסוקים שמשתמע מהם שהשנה מתחילה בתשרי: הרמב"ן בדרשתו לראש השנה מציע להבחין בין תחילת השנה, שהיא בתשרי, לבין תחילת מניין החודשים, שהיא בניסן כזכר ליציאת מצרים. הוא מוצא הד לכך במה שכתוב במקרא לגבי חג הסוכות: ”...וחג האסיף בצאת השנה...” (שמות, כ"ג, ט"ז), כלומר לאחר שיצאה והסתיימה השנה הקודמת. פסוקים נוספים המראים שהשנה מתחילה בתשרי הם "וחג האסיף תקופת (הקפת) השנה", והפסוק "בחודש השביעי בעשור לחודש תעבירו שופר וקידשתם את שנת החמישים שנה".[27]
כבר בלוח גזר מופיעים "ירחי האסיף" ("ירחו אספ"), שהם כנראה תשרי וחשוון, כשני חודשי השנה הראשונים. עם זאת, לוח גזר כתוב כלוח חקלאי ולאו דווקא בהקשר דתי או לאומי. נראה שכבר בתקופות מוקדמות הייתה נהוגה שנה חקלאית שהחלה בסתיו.[28]
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת בין התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע בנוגע לזמן בריאת העולם.[29] לדעת רבי אליעזר העולם נברא בתשרי, ולדעת רבי יהושע בניסן. במדרשים פירשו שלדעת רבי אליעזר הייתה זו בריאת האדם שחלה בראש השנה, כך שלמעשה בריאת העולם החלה בכ"ה באלול.[30] בנוסף מובאים שלושה אירועים שהתקיימו בתשרי לדעת שניהם: פקידתן של העקרות, שרה, רחל וחנה; שחרורו של יוסף מבית האסורים; וביטול עבודתם של בני ישראל במצרים. לדעת רבי אליעזר, גם הגאולה העתידית תתקיים בתשרי.
לפי פסיקתא רבתי,[31] עקידת יצחק הייתה בראש השנה, ולכן קוראים בתורה את פרשה זו בראש השנה, אם כי רוב האחרונים מביאים שהעקידה אירעה ביום הכיפורים.[32] כמו כן, אחד הפיוטים הבולטים ביותר של ראש השנה במסורת הספרדים ועדות המזרח הוא עת שערי רצון להיפתח, העוסק כולו בסיפור עקידת יצחק ונאמר לפני תקיעות השופר בבוקר ראש השנה. הבית הפותח והבית החותם את הפיוט מבארים את הקשר בין העקידה לראש השנה, וחתימת הפיוט רומזת גם לדעתו של רבי אליעזר על ביאת המשיח:
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;
...
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה;
וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה;
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;
מרכיבים שונים מימי האבות, הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב ויציאת מצרים, מופיעים בברכת זכרונות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות.
ערך מורחב – תקיעת שופר
בתורה מכונה החג "יום תרועה" או "זיכרון תרועה" אך הקשר בין כינויים אלו לתקיעת שופר אינו מופיע באופן מפורש. המונח תרועה מופיע במקרא גם בהקשר של תקיעה בחצוצרות. במועדים מסוימים נהגו לתקוע במשכן ובמקדש בחצוצרה[33] באופן הבא: ביום שהציווי בו הוא לתקוע בשופר (כמו בראש השנה) - התקיעה לוותה בחצוצרות, ובתעניות, שבהן המצווה היא תקיעה בחצוצרות - השופר ליוה את החצוצרה.[34]
טעמים רבים נאמרו בהסבר מצוות התקיעה בשופר, וביניהם: המלכת האל, התחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. הרמב"ם מבאר בהלכות תשובה:
התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה מבאר מדוע יש דווקא להשתמש בקרנו של איל לקיום מצוות תקיעת שופר[35]:
לתקיעת שופר יש צלילים שונים:
כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות: שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה, תרועה, תקיעה". בנוסף, מוזכר [דרוש מקור] שתוקעים סדר זה פעמיים: פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", והטעם שניתן לדבר הוא "כדי לערבב את השטן". יש שביארו[דרושה הבהרה] שמשמעות הדבר היא שריבוי התקיעות מורה על חיבוב המצווה ומוסיף לזכויותיהם של עם ישראל.
למעשה נהוג לתקוע בבית הכנסת לפחות מאה או מאה ואחת תקיעות. יש שכתבו שמספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת.[36] התקיעות מתבצעות לפני תפילת מוסף ובמהלכה, כשהסדר המדויק מצוי בחילוקי מנהגים בין העדות השונות. הספרדים תוקעים את חלק מהתקיעות תוך כדי תפילת הלחש, בעוד אצל רבים מקהילות האשכנזים לא נוהגים כן, אלא תוקעים רק בחזרת הש"ץ ולאחריה.
חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב ילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.[37]
ערכים מורחבים – תפילות ראש השנה, מלכויות זכרונות ושופרותבראש השנה נהוג להרבות בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום,[38] ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף הן ארוכות וחגיגיות במיוחד, וכוללות פיוטים רבים. הדגש בתפילות ובפיוטים הוא על המלכת האל ועל העמידה לפניו בדין. בתוך תפילת העמידה של מוסף נאמרות שלוש חטיבות תפילה מיוחדות, מלכויות זכרונות ושופרות, הכוללות פסוקים המבטאים את שלושת הנושאים האלו.
הפיוטים משתנים בין העדות וכך גם הלחנים. הפיוט הפותח את תפילות החג, לפי מנהג הספרדים, הוא "אחות קטנה" שנאמר עם שקיעת החמה ותחילתה של השנה החדשה. פיוט מפורסם הנכלל בנוסח התפילה (בעיקר האשכנזי), הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, כנראה דמות אגדית. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו סיפור עקידת יצחק.
בקריאת התורה, קוראים ביום הראשון את סיפור לידת יצחק וגירושם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא, ומפטירים בשמואל א', א', א' עד ב', י' (בנוסח רומניא הפטירו בב', א'–כ"א). ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, ומפטירים בירמיהו, ל"א, א'–י"ט (בנוסח רומניא הפטירו בל"א, י"ט עד ל"א, כ"ט). אצל האשכנזים נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט.
ערך מורחב – סדר ליל ראש השנה
בליל החג נהוג לערוך סעודה חגיגית בסדר אכילה מיוחד הכולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות לפני אכילת אותם המאכלים אשר דומה מבחינת הצליל לשם המאכל.
מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת מזונות שמנים ומתוקים קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י').
בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחד בקרב יהדות אשכנז המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט גם במקומות אחרים. בעקבות מנהג זה התפשט הנוהג לאכול גם עוגת דבש במהלך החג. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעיתים בקרב עדות ישראל השונות. בקהילות מסוימות אוכלים תמר בראש השנה שמשמעותו תם מר. כלומר תסתיים המרירות ותתחיל המתיקות.[45]
מנהג קדום מתקופת הגאונים הוא להימנע מאכילת מאכלים חמוצים. מנהג נוסף שמקורו ביהודי אשכנז הוא הימנעות מאכילת אגוזים מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התפילות; ונימוק נוסף הוא כיוון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא.[46] המילה חטא מופיעה באיות "חט" בהרבה מכתבי יד של ספרות חז"ל, ובמיוחד בכתבי היד שהיו בידי הראשונים המאוחרים שבאשכנז, דבר שמסביר ללא דוחק את הגימטריה.[47] יש נמנעים מאכילת מאכלים שחורים.
ראש השנה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
