אדם
מין בסוג אדם / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בלטינית: "הומו" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) על פי ההגדרה המדעית הביולוגית, הוא מין של יונק במשפחת ההומינידיים, והמין היחיד שנותר כיום בתת-השבט הומינינים. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים.
אדם | |
---|---|
מצב שימור | |
ללא חשש (LC) | |
מיון מדעי | |
על־ממלכה: | איקריוטים |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
תת־מערכה: | בעלי גולגולת |
קבוצה: | בעלי חוליות |
על־מחלקה: | חולייתנים לסתניים |
קבוצה: | בעלי סנפירים בשרניים |
קבוצה: | בעלי ארבע רגליים |
קבוצה: | בעלי שפיר עוברי |
מחלקה: | יונקים |
אינפרא־מחלקה: | שלייניים |
על־סדרה: | אאוארכונטוגליריים |
סדרה: | פרימטים |
קבוצה: | בעלי אף יבש |
אינפרא־סדרה: | אנתרופואידים |
תת־סדרה: | קופים צרי-אף |
על־משפחה: | הומינואידים |
משפחה: | הומינידיים |
תת־משפחה: | הומיננאים |
שבט: | הומיניניים |
תת־שבט: | הומינינים |
סוג: | אדם |
מין: | אדם נבון |
תת-מינים | |
אדם נבון מודרני | |
שם מדעי | |
Homo sapiens | |
תחום תפוצה | |
האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש גם את היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה.
בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש.
המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו.
בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[hebrew 1], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית.
האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[hebrew 2] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[hebrew 3]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית.
ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי".
המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי".
השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים".
לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. |
אנטומיה ופיזיולוגיה
- ערך מורחב – גוף האדם
האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר:
- כחולייתן, האדם הוא בעל שלד פנימי מפותח.
- כבעל ארבע רגליים, יש לאדם ארבע גפיים, הוא נושם חמצן באמצעות ריאות ובעל מחזור דם כפול.
- כיונק, האדם בעל שיער והומיאותרמי, והנקבות מניקות את צאצאיהן באמצעות בלוטות חלב.
- כפרימט, האדם הוא בעל כפות ידיים מפותחות עם בוהן נגדית וציפורניים שטוחות במקום טפרים, עיניים מפותחות המופנות קדימה, אפרכסות אוזניים בצורת קונכייה בצדי הראש, וזוג פטמות אחד בלבד הממוקם על החזה.
- כהומיניד, זנבו של האדם מנוון, ויש לו 32 שיניים הכוללות (בכל רבע לסת) שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות ושלוש טוחנות.
מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם.
בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם.
שלד ושרירים
לחצו עם העכבר על חלקיו השונים של האיור |
- ערכים מורחבים – שלד, מערכת השרירים
שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם[4].
בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש.
מערכות החישה
- ערכים מורחבים – עין אנושית, אוזן, ריח
בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבע מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים.
חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים[5]. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי.
אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[hebrew 4] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה.
מוח
- ערך מורחב – מוח
מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים[7].
למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. יש לשים לב שערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים[7].
האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת מרכזים של תחושה, פעולה, חשיבה ומודעות. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר[7]. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[hebrew 5].
המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים[9].
עור ושיער
עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת.
בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[hebrew 6]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D.
צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה.
גנטיקה
גנום האדם
- ערך מורחב – גנום האדם
כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם.
אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת.
כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד.
מגוון גנטי
- ערכים מורחבים – מגוון גנטי, גזע (אדם)
|
בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון[10]. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ושימפנזה ננסי.
ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[hebrew 7]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה).
מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם[12]. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה[13][12]. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית[12]. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים[14][15], בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר.
מחזור חיים
- ערך מורחב – התפתחות גוף האדם
תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[hebrew 8], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית.
התפתחות עוברית ולידה
היריון באדם אורך בממוצע 9 חודשים, שבמהלכם מתחלק תא הביצית המופרית ברחם האם פעמים רבות, ומתמיין להתפתחות עובר. כמו אצל שאר יונקי השליה, העובר מקבל מזון וחמצן מדם האם דרך שליה וחבל הטבור. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בלידה פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר.
ינקות
- ערך מורחב – ינקות
התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה).
כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[hebrew 9]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים.
ילדות והתבגרות
תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות.
מיניות והורות
לבני אדם אין עונת רבייה קבועה, והם מתרבים בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום.
תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי.
כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה[17].
כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים[18].
זקנה
- ערך מורחב – זקנה
תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות.
לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. |
תזונה
- ערך מורחב – תזונה
בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון בעל ערך תזונתי גבוה יותר. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי.
במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[hebrew 10].
לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושיעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום[20], בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה[21][22].
מחלות, פתולוגיה ומוות
מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[hebrew 11][hebrew 8]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[hebrew 12]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משיעבוד[hebrew 13].
במאות השנים האחרונות, חידושי המדע והטכנולוגיה הובילו לפיתוח חיסונים ואנטיביוטיקה נגד פתוגנים, ולשיפור תנאי סניטציה והיגיינה. בעקבות זאת, במדינות המפותחות ירדו מאוד אחוזי התמותה כתוצאה ממחלות זיהומיות, ותשומת לב רבה יותר מוקדשת לגורמי התמותה הבאים בתור – מחלות של כלי הדם, מחלות ניווניות וממאירות. אולם, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי[26], גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן:
- מחלות של מערכת הדם: 29% (בכלל זה מחלת לב כלילית: 13% ושבץ: 10%).
- מחלות זיהומיות: 19% (ביניהן איידס הקטלנית ביותר עם 5%).
- גידולים ממאירים: 12% (ביניהם סרטן הריאה הקטלני ביותר עם 2%).
- דלקות וזיהומים של הריאה: 6%.
- תאונות: 6% (בכלל זה תאונות דרכים: 2%).
- אלימות מכוונת: 3% (בכלל זה התאבדות: 1.5%, רצח: 1% ומלחמה: 0.3% בלבד).
- ערך מורחב – דמוגרפיה של העולם
תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[hebrew 14]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית.
יתר-על-כן, האדם משנה בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו – הוא מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור[27].
פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן[28]. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא[29][30]. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה[31]. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה[32].
האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[hebrew 15].
נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[hebrew 16]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[hebrew 17].