מנזר הוסיוס לוקאס

מנזר הוסיוס לוקאס (יוונית Μονή Οσίου Λουκά) הוא מנזר היסטורי מוקף חומה שנמצא ליד העיר דיסטומו שבמרכז יוון. המנזר הוא אחד מהשרידים החשובים ביותר של האדריכלות והאמנות הביזנטית, והוא נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, ביחד עם מנזר נאה מוני בכיוס ומנזר דפני.

מנזר הוסיוס לוקאס
Μονή Οσίου Λουκά

אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 1, 4 חלק מתוך המנזרים של דפני, הוסיוס לוקאס ונאה מוני בכיוס
מידע כללי
סוג	מנזר
על שם	Luke Thaumaturgus
מיקום	Distomo-Arachova-Antikyra Municipality
מדינה	יוון
מייסדים	Luke Thaumaturgus
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – המאה ה־10
תאריך פתיחה רשמי	המאה ה־10
סגנון אדריכלי	אדריכלות ביזנטית
קואורדינטות	38°23′42″N 22°44′47″E
www.osiosloukas.gr/site/
תרשים כנסיית תאוטוקוס והקתוליקון

היסטוריה

מנזר הוסיוס לוקאס ממוקם על מורדות הר הליקון. הוא נוסד בראשית המאה ה-10 על ידי הנזיר לוקאס הקדוש, ששרידי גופתו נשמרים במנזר מאז. הנזיר (נפטר ב-7 בפברואר 953) התפרסם לאחר שניבא את כיבוש כרתים על ידי הקיסר הביזנטי רומנוס. לא ברור האם התכוון לרומנוס הראשון, שהיה הקיסר באותה תקופה. אולם, האי נכבש למעשה על ידי ניקפורוס השני בתקופת שלטונו של רומנוס השני. הדעה היא שבמהלך תקופת שלטונו של רומנוס השני (959 – 963) נבנתה כנסיית תאוטוקוס^[1].

החלק הקדוש ביותר של המנזר הוא קברו של לוקאס הקדוש, שבמקור היה בקטקומבה, אך הועבר בתקופה מאוחרת יותר לאזור שבין שתי הכנסיות. המנזר השיג את עושרו (כולל המימון שנדרש לבנייה) מהעובדה שנאמר על שרידיו של לוקאס הקדוש כי הם מפרישים מיירון, שהוא סוג של שמן ריחני בעל סגולות ריפוי. צליינים שקיוו להתרחשות הניסים ישנו לצד הקבר על מנת להירפא באמצעות אינקובציה. הפסיפסים שנמצאו מסביב לקבר מייצגים לא רק את לוקאס הקדוש עצמו, אלא גם את ההגומן (אב המנזר) פילוטאוס.

אדריכלות

קשת הזווית של הכנסייה

אחד הפסיפסים במנזר - ישו רוחץ את רגלי השליחים לפני הסעודה האחרונה

פסיפס לוקאס הקדוש

כנסיית תאוטוקוס, הוותיקה יותר במתחם, היא הכנסייה היחידה שידוע עליה כי נבנתה בחלק היבשתי של יוון במאה ה-10^[2]. בניין זה, שצורתו היא מקבילית, הוא הדוגמה העתיקה ביותר לסוג הבנייה צלב-בתוך-ריבוע במדינה; תוכנית הבניין דומה לזו של מסגד פנארי איסה בקונסטנטינופול. הקירות בנויים בשיטת האופוס רטיקולאטום (חלק מהקירות עשוי לבנים, חלק מאבן וחלק משיש) ויש עליהם תבניות פסאודו-קופיקיות.

כנסיית תאוטוקוס צמודה לקתוליקון השוכן מדרום לה והמתוארך לשנים 1011–1012. הקתוליקון הוא הכנסייה הכיפתית-מתומנת הקדום ביותר ששרד, ויש בו שמונה עמודים המסודרים סביב מתחם של נאוס. הכיפה החצי כדורית מונחת על ארבע קשתות זווית היוצרות את המעבר מהבסיס המצולע מתחת לכיפה אל המרובע המוגדר על ידי הקירות שמתחת לכיפה^[3]. צורת הכנסייה היא כשל צלב יווני עם נרתקס בצידה המערבי ואפסיס בצידה המזרחי. מרכז הצלב מוקף בגלריות וקפלות בכל אחד מארבעת הצדדים.

קישוטים

הוסיוס לוקאס הוא המנזר הגדול ביותר מבין שלושת המנזרים ששרדו מאמצע התקופה הביזנטית ביוון. הוא שונה ממנזר דפני וממנזר נאה מוני בכיוס בכך שהוא מוקדש לקדוש צבאי יחיד. נבואתו של לוקאס הקדוש על הכיבוש מחדש של כרתים מונצחת בתמונה של יהושע בן נון על הקיר החיצוני של כנסיית פאנאגיה: יהושע נחשב למודל עבור "לוחם למען האמונה", שעזרתו הייתה יעילה מאוד במהלך כיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל. הקתוליקון מכיל אוסף פסיפסים משומר היטב מתקופת הרנסאנס המקדוני. אולם, המתחם לא שלם: התמונה המקורית של דמותו של ישו בתוך הכיפה חסרה, כמו גם הציורים של המלאכים שבדרך כלל נמצאים על החלונות העליונים.

המנזר זכה למוניטין מכובד בכל רחבי האימפריה הביזנטית הודות לקישוטים המפוארים שלו שעיטרו את קירותיו. מלבד קיר התמיכה, תחריטים, צלחות זהב וכסף, ציורי קיר, ופסיפסים (בייחוד אלה הבנויים כמשטחים לא ישרים), בפנים המנזר ניתן היה למצוא מגוון רחב של קישוטים כגון נברשות, וילונות משי ומפות מזבח. רק חלק קטן מכל אלה נמצאים כיום באתרם. למרות זאת, פנים המנזר נותר מקום מרשים מבחינת יופיו והוא "נותן את הרושם הטוב ביותר האפשרי כיום כדי להבין כיצד נראו החלקים הפנימיים של הכנסיות במאות הראשונות לאחר האיקונוקלאזם"^[4].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מנזר הוסיוס לוקאס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מנזר הוסיוס לוקאס

• מנזר הוסיוס לוקאס באתר העיר דיסטומו (באנגלית)
• אתר בגרמנית המכיל תצלומים של הפסיפסים במנזר

הערות שוליים

1. תאוטוקוס הוא כינוי בנצרות האורתודוקסית, הנצרות האוריינטלית והכנסיות הקתוליות המזרחיות למרים, אם ישו ומשמעותו "יולדת האל"
2. Rosemary Morris. Monks and Laymen in Byzantium, 843-1118. Cambridge University Press, 1995. ISBN 0-521-31950-1. Page 27.
3. Linda Safran. Heaven on Earth: Art and the Church in Byzantium. ISBN 0-271-01670-1. Page 127.
4. Banister Fletcher's A History of Architecture (ed. by Dan Cruickshank). Architectural Press, 1996. ISBN 0-7506-2267-9. Page 310.