אמנת פריז (1951)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אמנת פריז (נקראת גם אמנת הייסוד של קהילת הפחם והפלדה האירופית, באנגלית: Treaty establishing the European Coal and Steel Community) נחתמה ב-18 באפריל 1952 בין המדינות צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג והולנד במטרה לייסד את קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC). האמנה מסדירה את שיתוף הפעולה בין שש המדינות החברות בקהילה בתחום היצור והסחר במגזר הפחם והפלדה, חומרי גלם אשר נחשבו בשנים אלו לנחוצים בזמן מלחמה וכך, יהפכו מלחמה בין המדינות החברות ללא אפשרית[1], בנוסף, פחם היה מקור האנרגיה העיקרי באותה תקופה באירופה ולכן נחשב לאמצעי לפיתוח כלכלי משמעותי[2].
את המהלך שהוביל לחתימה על האמנה הובילו ז'אן מונה, מדינאי צרפתי יחד עם מי שהיה שר החוץ הצרפתי באותה העת, רובר שומאן, לצידם על האמנה חתומים נציגי המדינות המייסדות, בעיקר שרי חוץ וכלכלה כמו קונרד אנדאואר (שהיה באותה תקופה גם קנצלר גרמניה) שחתם על האמנה למרות לחצים פוליטיים פנימיים כנגדה לאחר התערבות אמריקאית[2], מטעם בלגיה חתמו על האמנה פול ואן זילאן שר החוץ וג'וסף מורייס שר הכלכלה הבלגי, מטעם איטליה חתום על האמנה שר החוץ קרלו ספורצה, ומטעם לוקסמבורג, ג'וזף בק ששימש כשר החוץ, מטעם הולנד חתומים על האמנה דריק סטיקר שהיה שר החוץ ההולנדי ויאן ואן דן בריק שהיה שר הכלכלה. את צרפת ייצג כמובן רובר שומאן, כאמור שר החוץ הצרפתי[3]. מדינאים אלו הסכימו מטעם מדינותיהם לוותר על ריבונותם במגזרי הפחם והפלדה לטובת הקהילה המתהווה שהיא גוף על לאומי.
בנוסף להסדרת שיתוף הפעולה בין המדינות בתחומי הפחם והפלדה, האמנה גם קבעה את הקמת מוסדות הקהילה, מוסדות על לאומיים אשר חברות הקהילה העבירו אליהן את השליטה בנושאים מוסכמים מראש ולהם הסכמות לקבל החלטות מחייבות בתחום אחריותם. האמנה מפרטת מה הם המוסדות אשר יוקמו במטרה להבטיח את יישום ההחלטות שהתקבלו במסגרתה[3], המבנה המוסדי שנוצר על ידי מוסדות אלו מהווה את הבסיס למבנה המוסדות באיחוד האירופי כפי שאנו מכירים אותו כיום[2].