סולם דיאטוני

הסולם הדיאטוני הוא סולם מוזיקלי הבנוי מ-7 צלילים שונים באוקטבה, ולכן הוא נחשב לסולם הפתאטוני (heptatonic). המוזיקה המערבית מימי הביניים ועד סוף המאה ה-19 התבססה ברובה על הסולם הדיאטוני ועל יחסי הגומלין הייחודיים שנוצרים בין שבעת הצלילים שבו.

ערך מחפש מקורות

הסולם הדיאטוני כולל חמישה טונים (מרווחים של טון שלם) ושני חצאי טון (מרווחים של חצי טון) באוקטבה אחת. הסולמות הדיאטוניים הנפוצים ביותר הם:

סולם מז'ור – המבנה שלו הוא: טון, טון, חצי טון, טון, טון, טון, חצי טון.

לדוגמה: סולם דו מז'ור (C major:(C–D–E–F–G–A–B–C

סולם מינור טבעי – המבנה שלו הוא: טון, חצי טון, טון, טון, חצי טון, טון, טון.

(C natural minor:(C–D–Eb–F–G–Ab–Bb–C

גם המודוסים של ימי הביניים (כגון דוריאן, פריגי, לידי, מיקסולידי וכו') מבוססים על סולמות דיאטוניים, כל אחד מהם מתחיל על דרגה אחרת של אותו רצף תווים דיאטוני.

סולמות שאינם דיאטוניים כוללים את המינור ההרמוני והמינור המלודי. הסיבה לכך היא ששני סולמות אלו משנים תווים מתוך הסולם המינורי הטבעי, ובכך שוברים את המבנה הדיאטוני של חמישה טונים ושני חצאי טון:

• המינור ההרמוני מעלה את הדרגה השביעית בסולם המינורי, וכך נוצר מרווח של טון וחצי בין הדרגה השישית לשביעית – מרווח שאינו קיים בסולמות דיאטוניים.
• המינור המלודי מעלה הן את הדרגה השישית והן את השביעית בסולם העולה, וגם כאן נשבר הרצף הדיאטוני.

ניתן להשיג את שבעת התווים של כל סולם דיאטוני גם באמצעות שרשרת של שש קווינטות מושלמות. לדוגמה, ניתן לבנות את שבעת הצלילים של סולם דו מז'ור על ידי שרשרת הקווינטות: F–C–G–D–A–E–B.(אם ננגן את הצלילים האלו כסקלה, לפי סדרם על הפסנתר – C–D–E–F–G–A–B – נקבל את סולם דו מז'ור.)

במקלדת של פסנתר, הקלידים הלבנים יוצרים סולם דיאטוני של דו מז'ור. כל טרנספוזיציה של סולם זה (כגון סול מז'ור, רה מינור וכו') תכיל גם קלידים שחורים, כדי לשמור על אותו מבנה של טונים וחצאי טונים. ניתן גם להסתכל על סולם דיאטוני כשני טטרקורדים (רביעיות של צלילים) שמופרדים ביניהם על ידי טון שלם.

ימי הבניים

המוזיקה המערבית המוקדמת, בעיקר בתקופת ימי הביניים (מהמאה ה-9 ועד המאה ה-13), התבססה על מודוסים, מערכות של סולמות מוזיקליים שכל אחת מהן כוללת אוסף של שבעה צלילים שונים, בעלי פונקציות ייחודיות. המודוסים שימשו להבנה ולניסוח של מוזיקה ליטורגית (דתית) של הכנסייה הקתולית. למרות שמותיהם, המודוסים של ימי הביניים אינם זהים למודוסים היווניים הקדומים. השמות הושאלו מהם, אך התוכן המוזיקלי שונה.

כל מודוס מאופיין בשלושה מרכיבים עיקריים:

• הטווח – לרוב כשאיפה לאוקטבה אחת (לעיתים נדירות הטווח גדול יותר).
• הטוניקה – הצליל המרכזי (בסיסי) של המודוס.
• הדומיננטה – צליל חשוב נוסף במודוס, שממלא תפקיד חזק במבנה המלודי.

מודוסים מבוססים על אותה סדרת תווים טבעיים (ללא דיאזים או במולים):

A–B–C–D–E–F–G

בהתאם לאיזה צליל מהשבעה האלה מהווה את הטוניקה, מתקבל מודוס אחר:

1	יוני	Ionian	C – D – E – F – G – A – B – C	סולם מז'ור (רגיל)
2	דורי	Dorian	D – E – F – G – A – B – C – D	מינור עם שישית גבוהה
3	פריגי	Phrygian	E – F – G – A – B – C – D – E	מינור עם שנייה נמוכה
4	לידי	Lydian	F – G – A – B – C – D – E – F	מז'ור עם רביעית גבוהה
5	מיקסולידי	Mixolydian	G – A – B – C – D – E – F – G	מז'ור עם שביעית נמוכה
6	איולי	Aeolian	A – B – C – D – E – F – G – A	סולם מינור טבעי
7	לוקרי	Locrian	B – C – D – E – F – G – A – B	קווינטה מוקטנת

מאוחר יותר, נוספו גם המודוסים איולי ויוני, המהווים למעשה את מינור ומז'ור המודרניים.

כל המודוסים הללו מבוססים על הסולם הדיאטוני, כלומר, הם כוללים חמישה טונים ושני חצאי טון באוקטבה. המרחקים בין הצלילים משתנים לפי מיקום הטוניקה ולכן נוצרים מודוסים שונים.

לדוגמה: המודוס הדורי (D) כולל טונים בין D–E, E–F (חצי טון), F–G, וכן הלאה.

המודוס הלוקרי (B) שונה בכך שהוא אינו מכיל קווינטה טהורה מהטוניקה: המרווח B–F הוא קווינטה מוקטנת, ולכן מודוס זה כמעט ולא שימש בפועל.

בהמשך, תאורטיקנים יצרו הקבלות בין המודוסים של ימי הביניים לבין סולמות מז'ור ומינור מודרניים עם טרנספוזיציות. לדוגמה: המודוס האאולי (A) מתאים לסולם רה מינור (D minor), אם מנגנים את אותם תווים אך מתחילים ב-D ומחליפים את B ב-B♭.

המודוס היווני (C) מתאים לסולם פה מז'ור (F major), אם מתחילים ב-F ומשתמשים ב-B♭ במקום B.

יש עדויות לכך שכבר בשומר ובבל השתמשו בגרסה מוקדמת של הסולם הדיאטוני לפי כתובות בכתב יתדות עם תיעוד של מוזיקה ומערכות כוונון. מערכת זו כללה שרשרת של שש קווינטות מושלמות, בדומה לבנייה של סולם דיאטוני מודרני. גם בסין נמצאו חלילים בני 9000 שנה בעלי מספר חורים מדורג (4, 5, 6 עד 8), וחלקם תואמים את המרווחים של סולמות דיאטוניים, דבר המרמז על קיומו של עקרון דיאטוני גם בתרבויות אחרות ועתיקות.

האבולוציה של סולמות המז'ור והמינור

עם הזמן, מלחינים ומבצעים החלו לשנות בהדרגה את המודוסים המסורתיים, בעיקר על ידי התאמות כרומטיות של מרווחי הסיקונדות (שניות קטנות וגדולות) במודוסים השונים. אחת התופעות השכיחות הייתה שינוי הצליל הגבוה ביותר במודוס: כאשר הוא לא היה במרחק של חצי טון (סיקונדה קטנה) מתחת לטוניקה העליונה כפי שקורה מודוסים דורי, פריגי מיקסולידי הייתה נטייה להעלות אותו בחצי טון. מטרת שינוי זה הייתה ליצור תנועה מלודית חלקה יותר לעבר הטוניקה, בדומה למאפיינים המלודיים של סולם מז'ור ומינור הרמוני.

דוגמה לכך ניתן לראות בפרקטיקה של "סולמות מינוריים משתנים": כאשר במינור הטבעי (המקביל למודוס האיולי) דרגת השביעית אינה מרוממת, התנועה אל הטוניקה (הדרגה הראשונה) מרגישה פחות מתוחה. לכן, נהגו להגביה את הדרגה השביעית (ולעיתים גם את השישית) כדי ליצור תחושת מתח ופתרון – פעולה שהובילה ישירות להיווצרות הסולמות המינור ההרמוני והמינור המלודי.

גם במודוסים נמוכים יותר, שינויים דומים התרחשו. לדוגמה, כאשר הצליל שמתחת לטוניקה התחתונה לא היה במרחק של טון שלם ממנה – כפי שקורה במודוס הפריגי שינו לעיתים את הצליל כדי להגדיל את המרווח לשנייה גדולה (טון שלם), ובכך להימנע ממלכודת מלודית של חצי טון יורד בתחילת הסולם.

שינויים הדרגתיים אלו התרחשו במשך מאות שנים, בעיקר בתקופת הרנסאנס והמעבר אל הבארוק. הם תרמו לטשטוש הגבולות בין המודוסים המסורתיים ולהתכנסות הדרגתית אל מערכת טונאלית חדשה – מערכת הטונאליות המז'ורית-מינורית שהיא הבסיס של המוזיקה המערבית מהמאה ה־17 ועד היום.

למעשה, תהליך זה מייצג מעבר מתפיסה מוזיקלית מודאלית (מבוססת על מצבים) לתפיסה טונאלית (מבוססת על מרכז הרמוני ברור). כך נעלמו בהדרגה מרבית המודוסים מן הפרקטיקה המקובלת, ונשמרו בעיקר כאלמנטים תאורטיים או כמקורות השראה מחודשים במוזיקה מודרנית ומוזיקת עולם.

תקופות שונות בהיסטוריה ו התפתחות של הסולם הדיאטוני

במהלך תקופת הרנסאנס, תאורטיקנים החלו להרחיב את ההבנה של המודוסים ולהתאים אותה לפרקטיקה המוזיקלית המשתנה. אחד מהבולטים שבהם היה היינריך גלאראנוס (Henricus Glareanus), שתיאר במסה שלו Dodecachordon ("שנים-עשר מיתרים") לא פחות מ-12 מודוסים. בכך הרחיב את מערכת שמונת המודוסים הכנסייתיים המסורתיים.

גלאראנוס הבחין בכך שחלק מהמודוסים כללו את הצליל B♭ (סי-במול), בעוד שאחרים השתמשו ב-B טבעי. הוא השמיט את המודוס הלוקרי (שמתחיל ב-B ויוצר קווינטה מוקטנת, B–F), מכיוון שלא היה שימושי מוזיקלית, והתמקד באלה שהיו מעשיים בפועל.

עד תחילת תקופת הבארוק, החשיבות של טוניקה (צליל שורש מרכזי) ושל סולם גברה, והמודוסים המסורתיים החלו לפנות את מקומם למערכת חדשה: הסולמות המז'וריים והמינוריים. הסיבה המרכזית לכך היא שהסולמות הללו מחזקים באופן טבעי את האקורד המרכזי שלהם הטריאדה הטונאלית ויוצרים תחושת מתח ופתרון ברורה. למרות המעבר למערכת טונאלית, חלק מהמודוסים הקדומים המשיכו להופיע במוזיקה קלאסית, בעיקר כאמצעי להבעת צבעים מיוחדים או אווירה יוצאת דופן, וגם במוזיקת ג'אז, במיוחד מהמאות ה־20 וה־21.

כוונון ופיתגורס: השפעת ההרמוניה על המערכת הטונאלית

התפתחות מערכת הסולמות לא התרחשה בחלל ריק גם שיטת הכוונון של הכלים שיחקה תפקיד מרכזי. לפי המסורת, פיתגורס גילה את עקרונות ההרמוניה היחסית כאשר עבר ליד נפחיה ושמע את הפטישים מכים במתכות. הוא הבחין בכך שחלק מהצלילים שהפיקו היו הרמוניים, כלומר נשמעו טוב יחד, וגילה מרווחים הרמוניים קשורים ליחסים מספריים פשוטים:

• אוקטבה (2:1)
• קווינטה טהורה (3:2)
• קוורטה טהורה (4:3)

פיתגורס ניסה ליישם עקרונות אלה על מיתרים ויצר את אחת ממערכות הכוונון הראשונות כוונון פיתגוראי, המתבסס על ערימה של קווינטות טהורות. אולם מערכת זו יצרה בעיה: היא עבדה היטב רק בסולם אחד, כשניסו לנגן סולמות אחרים, המרווחים נשמעו "לא טהורים" או צורמים. תופעה זו נקראת "קומת פיתגורס" טעות מצטברת בכוונון שהובילה לכך סיבוב שלם של קווינטות אינו חוזר בדיוק באותו תדר.

כדי לפתור את הבעיה, תאורטיקנים ניסו מערכות כוונון אחרות. חלקן יצרו מרווחים צורמים במיוחד שנקראו "טון זאב", ואחרות העדיפו שלישים טהורים אך על חשבון קווינטות טהורות. הפתרון שהתקבל לבסוף הוצע על ידי וינצ'נצו גליליי (אביו של גלילאו): הוא הציע לחלק את האוקטבה ל־12 חצאי טון שווים.

כך נולד הכוונון השווה־ערך (Equal Temperament) שיטה שבה כל מרווח בין שני תווים סמוכים שווה בגודלו. היתרון הגדול של השיטה הוא שניתן לנגן בכל סולם על אותו כלי מבלי לבצע כוונון מחדש. עם הזמן, המוזיקאים והמאזינים התרגלו לצליל זה, גם אם המרווחים בו אינם טהורים לחלוטין מבחינה מתמטית.

סולם מיגור

המבנים המלודיים המוכרים ביותר, שהיוו את הבסיס למוזיקה של תקופת הפרקטיקה המקובלת (מ־1600 ועד היום), הם הסולמות מז'וריים ומינוריים. מאחר שהצלילים שמאפיינים סולמות אלה מוצגים לעיתים קרובות כרשימות של צלילים עולים (או יורדים), נהוג לקרוא להם סולם מז'ור וסולם מינור. סולמות אלו מורכבים מקבוצת צלילים ספציפית, וכל צליל בתוך הסולם ממלא פונקציה מסוימת. הסולם המז'ורי מוכר לרובנו הן בצליל והן במראה. תכולת המרווחים של סולם דו מז'ור (העולה) המוצג היא: טון שלם, טון שלם, חצי טון, טון שלם, טון שלם, טון שלם, וחצי טון. במונחי צעדים וחצאי צעדים, מדובר בטון שלם, טון שלם, חצי טון, טון שלם, טון שלם, טון שלם, חצי טון. זהו רצף צלילים מוכר מאוד, אותו אנו גם מזהים לפי הברות סולפג' דה, רה, מי, פה, סול, לה, טי, דה.

על ידי בחירת טטרקורד ראשוני שמתחיל בצליל דו (C) טטרקורד שני שמחובר לראשון בטון שלם (לעיתים נקרא טטרקורד מפורד), נוצר סולם דו מז'ור. השימוש בטטראקורדים לבניית סולמות מז'וריים מועיל במיוחד בנגינה על קלידים, שכן המבנה ברור הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה תחושתית מכיוון שלכל הסולמות המז'וריים יש את אותו רצף המרווחים, הם כולם נשמעים אותו דבר, למעט הבדלים בגובה הצליל (גבוה או נמוך). עובדה זו אומרת שכל הסולמות המז'וריים חולקים את אותו המבנה המרווחי, ולכן יצירת כל סולם מז'ור, שמתחיל בכל צליל, דורשת רק חזרה על אותו מבנה. על ידי שימוש בדפוס העולה: טון שלם, טון שלם, חצי טון, טון שלם, טון שלם, טון שלם, וחצי טון, ניתן ליצור סולם מז'ור שמתחיל על כל צליל. לדוגמה, לבניית סולם מז'ור על (G). שימו לב כי דפוס המרווחים נשאר זהה לזה שנמצא בסולמות דו מז'ור וג' מז'ור. עם זאת, יש צורך ליצור סולם זה באמצעות סימני במול (♭), ולכן מראה הסולם שונה גם מזה של דו מז'ור וגם מזה של ג' מז'ור. על ידי עקיבה אחר ההנחיות שניתנו למעלה והקפדה על יצירת רצף העולה של טון שלם, טון שלם, חצי טון, טון שלם, טון שלם, טון שלם, וחצי טון ניתן לבנות סולם לה♭ מז'ור.

השימוש בסולם הדיאטוני במוזיקה מערבית ומודרנית

הסולם הדיאטוני שימש כבסיס תאורטי ומעשי במוזיקה המערבית החל מהמאה ה־17, וביתר שאת בתקופות הבארוק, הקלאסיקה והרומנטיקה. בתקופות אלו התפתחה המערכת הטונאלית כלומר, מערכת שבה יש סולם מרכזי (מז'ור ומינור) וטוניקה המשמשת כ"בית" הצלילי של היצירה. סולמות אלו, המבוססים על חמישה טונים ושני חצאי טון, סיפקו שלד הרמוני ותחביר מוזיקלי ברור שאִפשר למלחינים לפתח מבנים מוזיקליים מורכבים כגון פוגות, סונטות וסימפוניות.

למשל, הסימפוניה ה־40 של מוצרט, אחת מהיצירות האיקוניות של התקופה הקלאסית, כתובה בסולם סול מינור סולם דיאטוני הנושא אופי דרמטי ואקספרסיבי. גם מלחינים כמו באך, בטהובן, שומאן, שופן ובראהמס השתמשו סולמות דיאטוניים כבסיס ליצירותיהם.

לצד השימוש הקלאסי, המוזיקה העממית באירופה ובאזורים נוספים נשענה אף היא על סולמות דיאטוניים. בלדות מסורתיות, שירים פולקלוריים, ונעימות ריקוד כמו ג'יגים, רילס ומאזורקות כולם נכתבו לרוב במסגרת סולמות דיאטוניים פשוטים.

במאה ה־20 וה־21, הסולם הדיאטוני ממשיך להוות בסיס עיקרי למוזיקה פופולרית: במוזיקת פופ ורוק, סולמות מז'וריים יוצרים אווירה קלילה, זורמת ואופטימית, בעוד סולמות מינוריים יוצרים תחושת עצב, מסתורין או עומק רגשי.

במוזיקה אלקטרונית, במיוחד תת־ז'אנרים כמו EDM, House או Trance, נעשה שימוש בדיאטוניקה כחלק מהמנגנון שיוצר תחושת "עלייה" והתרגשות.

גם בז'אנרים כמו ג'אז, אמנם יש חקירה הרמונית רחבה יותר, אך רבים מהסטנדרטים המודרניים נכתבים או מבוססים על סולמות דיאטוניים או מודוסים.

אחת הסיבות לכך הסולם הדיאטוני שומר על מרכזיותו לאורך מאות שנים היא שהוא משקף יחסים אקוסטיים פשוטים בין תדרים המבנה שלו מבוסס על מרווחים שנשמעים טבעיים ו"נכונים" לאוזן האנושית. המרווחים הללו מבטיחים תחושת יציבות, כיוון, מתח ופתרון כל אלה עקרונות קריטיים במבנה מוזיקלי נרטיבי.

גם בתרבויות שאינן ערביות, לעיתים קרובות מופיעים סולמות הקרובים דיאטוניקה בין אם באזורים של סין, יפן, הודו או אפריקה אם כי במקרים רבים מדובר במערכת סולמות שונה (כמו פנטטונית, מיקרוטונאלית, ראגות וכו').

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סולם דיאטוני בוויקישיתוף

1.^Sadie, Stanley, and John Tyrrell, eds. Grove Music Online. Oxford Music Online. Oxford University Press, 2001.

2.^Blatter,Alfred.Revisiting Music Theory: A Guide to the Practice. New York: Routledge, 2011

• סולם דיאטוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)