תורה שבעל-פה
היהדות האורתודוקסית, רואה "בתורה שבעל פה" כפרוש לתנ"ך. בניגוד לזרמים אחרים, אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה. / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (בראשי תיבות: תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות[דרוש מקור]. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.
לפי התפיסה של היהדות אורתודוקסית משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה[1], ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור[2]. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל־פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח[3]. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.