גטאות בשואה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בתקופת השואה בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, רוכזו היהודים במתחמים שנקראו "גטו". המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים תוך שימוש בשכונות וברבעים יהודים קיימים ובסמוך להם. תהליך הקמתם היה דומה ברוב שטחי הכיבוש: יהודי העיר וסביבותיה נצטוו לעבור להתגורר ברחובות או רבעים מוגדרים, שלעיתים פונו מיושביהם הלא-יהודים, כשלב מקדים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה.
כ-20% מתושבי הגטו מצאו את מותם ברעב, במחלות ובירי על ידי חיילים גרמנים.[1] בחלק מהגטאות התרחשו מרידות.
המונח "גטו" שהונהג בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, הושאל מהמונח הישן גטו, שמשמעותו שכונה סגורה, ומבודלת ליהודים, מראשית העת החדשה, במאה ה-16, עד מחצית המאה ה-19, כאשר בוטלו בהדרגה הגטאות באירופה עם כינון שוויון זכויות ליהודים. הבחירה במונח הישן, הייתה אופיינית לתעמולה הנאצית, אשר נקטה ברמייה והטעייה של הציבור הגרמני בתוך גרמניה הנאצית, כלפי מדינות אחרות בנות ברית או אויבות, והן כלפי היהודים.
היסטוריונים של השואה מנו מספר סיבות להקמתם של הגטאות. האחת, בעקבות האידאולוגיה האנטישמית הקיצונית של הנאציזם, הגטו בודד את היהודים מן החברה הכללית. השנייה, שימש כמקום ריכוז נוח, שבו עבדו או ממנו הוצאו היהודים לעבודות כפייה ולרוב אף שולחו למחנות ההשמדה. והשלישית, למעשה, שימש הגטו כאמצעי חיסול של האוכלוסייה היהודית בגטו עצמו עקב תנאי המחיה הצפופים, התברואה הלקויה והתזונה הדלה.