המשכן לאמנות על שם חיים אתר
מוזיאון בעין חרוד / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המשכן לאמנות עין חרוד על שם חיים אתר הוא מחלוצי המוזיאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזיאון מכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, הכולל אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ ואמנות עכשווית.[1] המשכן לאמנות גם מחזיק בהוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר. במסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה, וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.
מידע כללי | |
---|---|
סוג | מוזיאון לאמנות |
על שם | חיים אתר |
מיקום | עין חרוד |
מדינה | ישראל |
מייסדים | חיים אתר |
מנהל | אורית לב-שגב |
הקמה ובנייה | |
תקופת הבנייה | ?–1937 |
אדריכל | שמואל ביקלס |
קואורדינטות | 32°33′40″N 35°23′36″E |
museumeinharod | |
(למפת ישראל רגילה) | |
ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1953-1902), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות". אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":
ביסודה של עין-חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. [...] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו
— חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין-חרוד, 1938.
הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרן ציזלינג (1964-1901), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.
בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן מבנה שייחודי ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן.
בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש בין החברים.[2]
המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך.[3]