התענית הגדולה
מנהג בנצרות המזרחית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התענית הגדולה, או הצום הגדול, (מיוונית: Μεγάλη Τεσσαρακοστή או Μεγάλη Νηστεία, המשמעות בהתאמה היא "40 הימים הגדולים" או "הצום הגדול") היא תקופת הצום בעלת החשיבות הרבה ביותר בשנה הליטורגית של הנצרות האורתודוקסית (כולל בפולחן הביזנטי והנצרות האורתודוקסית המערבית), הפולחן הביזנטי של הכנסייה הלוטרנית וכנסיות קתוליות מזרחיות, המכינה את הנוצרים לחג המשמעותי ביותר של השנה הליטורגית, הפסחא.[1]
במובנים רבים התענית הגדולה דומה לתענית של הנצרות המערבית. ישנם מספר הבדלים בחישוב משך התענית (מלבד חישוב תאריך הפסחא) וכיצד מציינים אותה, גם ליטורגית בפולחן הציבורי של הכנסייה וגם אישית.
הבדל אחד בין הנצרות המזרחית לנצרות המערבית הוא חישוב תאריך הפסחא. ברוב השנים, הפסחא המזרחית מתרחשת אחרי הפסחא המערבית, ולפעמים הפער בינן יכול להיות אפילו חמישה שבועות, ולפעמים שני התאריכים חופפים. כמו התענית המערבית, התענית הגדולה נמשכת ארבעים יום, אך בניגוד למערבית, ימי ראשון נכללים בספירה.
התענית הגדולה מתחילה רשמית ביום שני הנקי, שבעה שבועות לפני פסחא (יום רביעי של האפר לא מצוין בנצרות המזרחית) ונמשכת 40 ימים רצופים, ומסתיימת עם ליטורגיה מקודשת ביום שישי של השבוע השישי. היום הבא נקרא שבת לזרוס, היום לפני יום ראשון של הדקלים (כך, שאם תאריכי הפסחא חופפים, יום שני הנקי מתקיים יומיים לפני יום רביעי של האפר).
הצום נמשך לאורך השבוע הבא, הנודע כשבוע הפסיון או השבוע הקדוש, ולא מסתיים עד אחרי תפילת הפסחא בשעות הבוקר המוקדמות של הפסחא.