חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009[1] (המוכר בשם המקוצר: חוק המאגר הביומטרי) קובע נטילת טביעות אצבעות ותצלומי פנים של כלל תושבי ישראל ושילוב נתונים אלו בתעודות זהות, בדרכונים דיגיטליים ובמאגר נתונים ממשלתי לצורך שימוש בנתונים במערכות זיהוי ביומטרי שיאפשרו ניהול בקרת גישה וסיוע באיתור אנשים החשודים בפלילים על ידי גורמי אכיפת החוק. החוק התקבל למרות ביקורת ומאבקים ציבוריים.
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 15 בדצמבר 2009 |
תאריך חקיקה עברי | כ"ח בכסלו תש"ע |
גוף מחוקק | הכנסת השמונה עשרה |
שטחים שעליהם חל החוק | ישראל |
תומכים | 40 |
מתנגדים | 11 |
נמנעים | 3 |
חוברת פרסום | ספר החוקים 2217, עמ' 256 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד הפנים |
מספר תיקונים | 1 |
נוסח מלא | חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע |
שר הפנים גדעון סער הכריז ב-8 ביוני 2013 על פיילוט שבו אזרחים יוכלו להיכנס למאגר על בסיס וולונטרי, בעידוד משרד הפנים. עד יוני 2016 נכנסו למאגר כמיליון ישראלים. שר הפנים אריה דרעי היה האזרח המיליון שנכנס למאגר. בפברואר 2017 אישרה הכנסת תיקון לחוק שהופך נטילת נתונים ביומטריים לחובה במסמך מזהה מטעם המדינה.
בפברואר 2018 הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין אי פרסום דו"ח מסכם לפיילוט של התוכנית.[2]