מחלת אלצהיימר
מחלה של מערכת העצבים המרכזית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מחלת אלצהיימר (באנגלית: Alzheimer's disease) היא מחלה של מערכת העצבים המרכזית, הנפוצה בייחוד (אך לא רק) בקרב קשישים, ומוכרת כגורמת (לבד או בשילוב עם גורמים נוספים) לכ-64% ממקרי הדמנציה.[1] היא מתבטאת בניוון איטי ומתמשך עד למוות של תאי העצב במוח. המחלה תוארה בפעם הראשונה ב-1906 בידי החוקרים הגרמנים אלויס אלצהיימר ואמיל קרפלין. מחלת אלצהיימר בשלב המתקדם תגרום בהכרח למותו של החולה, אם כי בעקיפין.
אישה החולה במחלת אלצהיימר | |
תחום | מערכת העצבים |
---|---|
גורם | לא ידוע |
תסמינים | אובדן זיכרון המשבש את חיי היומיום, צמצום פעילות עבודה או פעילויות חברתיות, בעיות במילים בדיבור או בכתיבה, שינויים במצב הרוח ובאישיות, קשיים בזכירת המיקום של דברים שונים, איבוד היכולת לחזור על צעדים, כושר שיפוט לקוי, קושי בהשלמת משימות מוכרות בבית ובעבודה, בעיות בהבנת תמונות ויזואליות ויחסים מרחביים, בלבול בזמן ובמרחב, קושי בתכנון פתרונות לבעיות, שיטיון |
טיפול |
|
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | 1134817 |
MeSH | D000544 |
סיווגים | |
ICD-10 | G30 |
ICD-11 | 8A20 |
באופן כללי, מחלת אלצהיימר מתאפיינת בירידה קוגניטיבית. תחילה בולטת בייחוד הפגיעה בזיכרון. עם הזמן נפגעים גם תפקודים עליונים אחרים של המוח, כגון ההתמצאות, יכולת החשיבה והסקת המסקנות. עם התקדמות הניוון המוחי, נפגעת גם הפעילות התנועתית של החולה, וכן נפגעים כושר ההליכה, כושר האכילה והשליטה על הסוגרים. בשלבים המתקדמים, החולה נעשה חסר ישע וזקוק לעזרה סיעודית בכל פעולותיו. סיבוכים כגון מחלות זיהומיות או פצעי לחץ מביאים לבסוף לידי מותו של החולה במחלת אלצהיימר.
למרות מאמצים גדולים להבין את המנגנון הפתופיזיולוגי והביוכימי המורכב העומד בבסיס מחלת אלצהיימר, אלו עדיין אינם מובנים לחלוטין. ידוע כי המחלה מתאפיינת בנוכחות צברים עמילואיידים מסוג ביתא, הנוצרים מחלבון בשם APP (אנ'), ונמצאים מחוץ לתאים, וכן צברים של חלבוני טאו (אנ'), היוצרים פקעות סיב-עצב (אנ') תוך-תאיות.[2] הסיבות כנראה מגוונות, וכוללות מוטציות בגנים האחראים לביטוי האנזים בתא-סקרטאז 1 (אנ'), חלבון טאו, האנזים גמא סקרטאז וגנים אחרים,[3] וכן גורמים סביבתיים, דוגמת חיידקים כמו פורפירומונס ג'ינג'יוואליס.[4]